דוגמא מטופשת ומוגזמת.
אני לא מוצאת את המילים הפרטיות שלי, את הניסוח, כדי להסביר לך את עלבון התחושה כשאת משווה את ערך חיי לערך בית, קיר, בטון, עפר. ההשוואה הזו, מלבד העובדה שהיא מתיימרת לחלוב רגש ולייצג את קשר המתנחל לאדמתו כקשר האם לבנה, פשוט מעוררת בי תחושה עצובה מאוד של חוסר אונים. את מזלזלת בחייך וביצירתך. באהובייך, קרובייך ובעיקר בעיקר, בי. בבחירה שלי בחיי. כאדם ששכלה קרוב, וזאת האמירה הכי כנה שאני מסוגלת לה, הייתי מוותרת בזה הרגע על כל פיסה של חומר שאחזתי בה במהלך חיי, הבית, השדות, המכולת, הבית ספר, זיכרונות ילדותי, עבור החזרתו. ההשוואה בין קשר אדם לאדם, קשר אנושי, חם, יוצר, הווי, משתנה, לבין קשר שבין אדם לדומם, לזיכרונותיו, לעברו, הוא פשוט מגוחך. אין לי מילה אחרת. איך אמר מאיר אריאל - "הו מאמא מאמא אדמתי. אדמתי. אדמותי". מקווה שלא אדמותך.