מממ.. אני יודעת שתמיד איכשהו

[עדן גפן]

מממ.. אני יודעת שתמיד איכשהו

בדריך עקיפה אנחנו מגיעים לזה, אבל אף פעם לא עשינו את זה בצורה מסודרת.. עם איזו דמות אתם הכי מזדהים..

 

[עדן גפן]

אני

תצחקו, לא תבינו או אנל'א יודעת מה אבל אני הכי מזדהה עם נעמה

אני מרגישה שהיא זה פשוט אני.. כן, אני בת 14, ולא, אני לא מקיימת יחסי מין או וואטאבר.. אבל אני מרגישה חיבור ישיר אל הדמות שלה, כל מילה שהיא אומרת זה כאילו אני אמרתי.. זה משהו נורא מוזר.. עכשיו גם אתם חושבים שאני מוזרה

 

[חסות]

../images/Emo13.gifאני מזדהה

עם איילה... (למרות שאני בת 23) לא יודעת למה.. אולי בגלל הצמאון לאהבה, לתשומת לב... אולי הפרפקציוניזם.. בכל מקרה היא משחקת מעולה!!!

 

[טארה מקליי]

בעיניי זה לא מוזר.

וגם אני מזדהה עם נעמה. (זה ןלא מוזר לי כי נראה לי שגם לפני 15 שנה - בגיל 14 - הייתי מזדהה אתה).

 

[עדן גפן]

אני אוהבת להיות פה,אני לא מוזרה כאן

לחברות שלי הדברים האלה נראים ממש מוזר

 

[שרונסקי]

גם הילדים שלי כאלה, זה עניין של

רגישות פנימה והחוצה (אל עצמי ואל האחרים), ששייך בעיני או למשהו אישיותי שנולדים איתו, או לאיזה מודלינג משפחתי אצלנו, למשל, נושא של עיסוק ברגשות ובעצמך מאד שכיח בבית. בדרך השיחה, החיים, התגובות, כי אני ובעלי ממקצועות טיפוליים, כך שדי היה ברור שיש סיכוי שהילדים ייצאו כאלה. וזה אכן הוכיח את עצמו. אז זה לא את שמוזרה, וחוץ מזה, זה מאד יפה ומיוחד בעיני המודעות והרגישות הזו

 

[עדן גפן]

תודה..=]]

אני ואמא לא מסוגלות לדבר על שום דבר סנטימנטלי למרות שהיא וואנבי פסיכולוגית.. (היא כן-בערך אבל לא איתי)

 

[עפרונית מהודרת]

"וואנבי פסיכולוגית"?

אהבתי את התיאור. (אם כי המציאות שמאחוריו היא אולי פחות נעימה).

 

[טארה מקליי]

חבל שכשאני הייתי בת 14

לא היו פורומים

 

[עדן גפן]

../images/Emo6.gif

בא לי לשאול "איך הסתדרת

" אבל זה טיפשי

כי אז בטח היה יותר כיף בלי מחשב וכל הפאק הזה.. אבל זה כיף לברוח מהמציאות ולהיכנס למציאות שונה.. למצוא אנשים שהם כמוני.. זה מצוין

 

[טארה מקליי]

זה לא טיפשי!

ממש מרגש אותי שאת שואלת. לא כל כך הסתדרתי, קראתי הרבה ספרים ויצרתי או ניסיתי ליצור קשרים עם אנשים יותר מבוגרים, ובעיקר חיכיתי שהזמן יעבור וחשבתי שכשאהיה גדולה יהיה לי יותר טוב, וצדקתי. משנה לשנה נהיה לי יותר כיף. ועכשיו הכי. ולמצוא אנשים דומים זה תמיד מצוין

 

[הטאו של מי]

../images/Emo140.gif../images/Emo24.gif ענק!

טארה גם אני הייתי כמוך בגיל 14, גדלתי בבית שאסור לדבר על רגש , ההורים שלי עד היום מאוד סגורים. התחום הטיפולי שאליו נכנסתי פתח לי עולם ומלואו ולאט לאט גם המשפחה שלי לומדת להפתח ריגשית. עם ההורים יותר קשה כי הם מבוגרים וקשה להם לשנות דפוסי התנהגות, אבל עם האחים הצעירים שלי קורים דברים נפלאים. אני מקנאה קצת בילדים שלך שרונסקי אני מקווה ששלי יהיו ככה...

 

[טארה מקליי]

תודה רבה! בחזרה!

ורק הבהרה לגבי גיל 14, דווקא עם אמא שלי יכולתי לדבר על הכול, הבעיה הייתה עם בני גילי. אני שמחה בשבילך, הטאו של מי, על התהליכים הטובים, ומתחברת לזה למרות שהפרטים שונים. וללילי, מבחינתי האינטרנט הוא תוספת ולא תחליף: יש פגישות ויש טלפון ויש מכתבים, וחוץ מזה יש גם פורומים ואימייל. אז אני מרגישה שאני רק מרוויחה מכל זה.

 

[שרונסקי]

תודה, אבל זה לא כל כך פשוט

את מבינה, לא קל להם. מצד אחד אני רואה עושר מדהים - רגשי ואפילו רוחני, אם אעיז לחטוא במילה, ומצד שני, קשה להם להבין אלימות, רוע, הם מסתדרים בחברה, אבל אף פעם לא יהיה להם את החספוס הנחוץ, לפחות בשלבים אלה, של הילדות אז לא יכולתי לגדל אותם אחרת, והשיחות איתם מדהימות, וגם היכולת לחום ולקשר, אבל כאמור, החברה שלנו לא קלה כל כך, ולפעמים עדיף ילדים מאד מחוספסים. האם הם היו שונים אם הייתי מתייחסת אליהם אחרת? אולי, תלוי בכל אופן, הם מקסימים וזה מה יש

 

[הטאו של מי]

אני מבינה למה את מתכוונת

אבל את יודעת משהו, אני גדלתי להיות בחורה מחוספסת, עצמאית,פייטרית, אבל אפילו היום כשרע לי אין מצב לקבל חיבוק מאמא או אבא... אז אם לילדים שלך יהיה את זה, שווה יותר לדעתי... עכשיו סיפור קטן... יש איזו חנות פרחים בסנטר שאני קונה שם קבוע, לפני כמה חודשים באחד הפעמים שהייתי שם המוכרת הצביעה על ילד כבן 9 עם פרצוף חמוץ ועצבני ואמרה לי " את רואה את הילד הזה? זה הבן שלי" לא הבנתי לרגע מה היא רוצה ואז היא אמרה לי " לא משנה איך נגדל אותם, בסוף הם ילכו לפסיכולוג וידברו עלינו".....מצחיק כמה שזה נכון... מה את חושבת?

 

[שרונסקי]

על הטיפול של הילדים שלנו

אכן נכון, הפסיכולוג מחכה בסוף...אבל יש הבדל, לדעתי, בין העוצמות וה'פתולוגיות'. הילדים שלי יוכלו להתלונן שאני לפעמים הייתי עצבנית מדי, או שהייתי מדי מגוננת, וזה אכן בעיה להיות מגוננת יותר מדי. אבל בסיס של קשר חם וטוב אין לי ספק שהם יגידו שהיה להם. בתי הבכורה כבר גדולה למדי, והיא אומרת זאת כל הזמן. בני, בסוף יסודי, עדיין בא לחיבוקים. אז יש דברים שאין סיכוי שהם יתלוננו עליהם, והם בעיני הדברים המהותיים, החום והרגש. מצד שני, מעט יוצא לי להפגש עם ילדים שמספיק בטוחים בעצמם, על אמת, תמיד יש משהו שיהיה קשה. בטח לרגישים כאלה. שמראש מועדים ללכת לפסיכולוג.

 

[הטאו של מי]

בסופו של דבר אף אחד לא יוצא מושלם:-

 

[טארה מקליי]

"ענווים ירשו ארץ"

עם כל הסבל שסבלתי בילדות מהעדר החספוס שלי, יש גם הרבה גמול על העושר והרגישות. כשמתבגרים קצת ופוגשים נשמות קרובות הכל מתגמד. וחוץ מזה - את מי שאת, והם מי שהם. אי אפשר ולא כדאי שנתכחש לעצמנו בשביל להסתדר בחברה. מה גם שאמרת שהם מסתדרים. בני כמה הם, אגב?

 

[שרונסקי]

מסכימה לגמרי. לא תמיד זה קל

כאמור, הקטן ב- ו' והגדולה כבר בצבא. ולשניהם אישיות מגובשת בטירוף, דעתניים מאד ורגישים מאד. בגדול אני מאד מאושרת בהם ובגידול שלהם, אבל כשקשה להם קשה גם לי, טבעי, לא? ואולי אני קצת מגזימה ברגישות שלי. גם אני היום ערה ליתרונות של הרגישות הזו אצלי, אבל כשצעירים זה באמת יותר קשה. אף אחד מהם, אגב, לא יתכחש למי שהוא. כמו גם אני.

 

[טארה מקליי]

מאוד טבעי

אבל המשפט האחרון שכתבת הוא דבר גדול בעיניי. אדם שלא מתכחש לעצמו אולי יצטרך טיפול בכל זאת אבל בעיניי זה אדם שנמצא במקום מצוין בחיים שלו. למי שמכיר את הספר "הדרמה של הילד המחונן" - הנרקיסיזם הבריא הזה, בשביל הרבה אנשים (ואני בכללם) נרכש בשנים של עבודה מאומצת, ומי שבא ככה מהבית - אשריו.