פרק 1
אלון לא רצה ללכת לים. לא בשביל לשחות ולא בשביל לראות איזה דולפין דפוק שהחליט להתנחל באיזור החוף. עונת הרחצה נפתחה לפני שבועיים וקיר הפייסבוק שלו כבר היה מפוצץ בתמונות ודיווחים מאנשים שראו אותו. לפני יומיים הסיפור הגיע למהדורת החדשות של ערוץ 2 יחד עם תיעוד מצולם שלו מתחכך בכמה רוחצים ברי מזל שנופפו למצלמה בהתרגשות. מכיוון שחוף הים היה רק עשר דקות הליכה מהבית, הוריו של אלון החליטו שגם הם חייבים לחזות בפלא הזה, ומסיבה כלשהי הם החליטו שגם הוא חייב.
החוף היה עמוס באנשים שכנראה חשבו אותו דבר. חלקם השקיפו מהחוף, אחרים עמדו ליד המים עם מצלמות מוכנות, והיו כמובן גם את אלה שנכנסו פנימה בנסיון ליצור מגע ישיר יותר. שלושה צעירים העמיסו על הגלשן שלהם ארגז מלא בדגים טריים ושחו איתו עמוק יותר בניסיון להשיג יתרון. הכל היה מוכן ונותר רק לחכות לדולפין שיגיע.
אלון ישב על מגבת דקה שהייתה הדבר היחיד שהפריד בינו לבין החול הדביק. ילדים התרוצצו סביבו בכל מקום, בוכים, צועקים וצוחקים, מעיפים חול לכל הכיוונים. המציל שרק וקרא בכריזה ללא הפסקה, אבל לא נראה שמישהו טרח להקשיב לו. האוויר היה חם ולח, ולמרות שישב בצל השמשייה, בגדיו כבר היו ספוגים ודביקים. לא כך הוא תכנן לבלות את השבת שלו. התוכנית המקורית הייתה לישון עד מאוחר ואז להמשיך להתאמן על המנגינה של מטאליקה שהחל ללמוד בתחילת השבוע. אחר כך הוא רצה לסיים את אחד הציורים שהחל לשרבט בכיתה, או פשוט להתחיל אחד חדש. אבל עכשיו כבר לא היה לו חשק לכלום,
הוא ניער את המגבת מהחול והביט בהוריו שהיו במים, מתרוממים ושוקעים עם כל גל שחלף תחתם. פניהם המחויכות לא רמזו על כך שהם התכוונו לצאת בקרוב. הוא ניסה להעביר את הזמן במשחק באייפון, אבל אפילו האצבעות שלו הזיעו והותירו שובלים רטובים על המסך. הוא ניגב אותו בחולצה והפעיל את המצלמה. אולי יצליח ללכוד משהו מעניין. תשומת הלב של כולם הייתה מופנית אל המים אז הוא העדיף לסרוק את החוף.
למרות בהלת הדולפין שפקדה את המקום נראה שבכל זאת היו כאלה שהגיעו לחוף לשם הנאה בלבד. היו שם שני גברים שהעבירו את הזמן במשחק מטקות סוער, אבא ושתי בנותיו שבנו ארמון בחול, קבוצת נערים שהשליכו פריזבי מאחד לשני, וכאלה שהעדיפו פשוט לשכב ולהשתזף בשמש. להקה של שחפים חצתה את השמים ומספר עורבים אפורים קיפצו על החול בחיפוש אחת שאריות מזון שהותירו הרוחצים.
אלון צילם שלושה עורבים שהתגוששו סביב שקית במבה ששכבה ליד אחד הפחים. לפתע הופיע שם עורב רביעי שהיה כמעט כפול מהם בגודלו ושחור כולו כמו הלילה. העורבים האפורים זזו הצדה ופינו לו את הדרך אל השקית. אולי זה המלך שלהם? אלון השתעשע במחשבה ומיקד עליו את המצלמה.
"מה קורה?" מישהי עברה מולו בדיוק כשלחץ על הכפתור. הוא הרים את ראשו ושלח מבט זועף אל סמדר שעמדה מעליו, נוטפת מים בביקיני השחור שלה. היא הוציאה מגבת יבשה מהצידנית, התעטפה בה והתיישבה לידו. המלך השחור הספיק בינתיים לחטוף את השקית במקורו והתעופף משם. אלון ניסה למקד עליו את המצלמה מחדש, אבל התמונה שיצאה הייתה מטושטשת מכדי שיהיה אפשר להבחין במשהו.
"תודה רבה!" הוא רטן לעברה, אך היא התעלמה ממנו והוציאה בקבוק מים מהצידנית. כשסיימה לשתות, ניגבה את פיה ובחנה את בנה כאילו ראתה אותו לראשונה.
"אולי תצא קצת מהצל?" הציעה. "תראה אותך, כמו לבקן. פלא שכואב לך הראש כל הזמן".
לאלון לא באמת היו כאבי ראש, אבל כן היה לו מראה חיוור, אפילו יותר משל אביו, וזה בלט במיוחד כנגד השיער השחור שירש מאימו. הדבר שיחק לטובתו בכל עת שרצה לחתוך מוקדם מבית הספר. כל שהיה עליו לעשות זה ללכת לאחות ולהתלונן שהוא לא מרגיש טוב. היא הייתה מניחה יד קרה על מצחו, ממלמלת על כמה שהוא חיוור ובסוף שולחת אותו לנוח בבית. על אימו לעומת זאת התוצאה תמיד הייתה הפוכה. היא חשבה ששמש זו תרופה לכל מחלה.
"מתי חוזרים?" הוא שאל בתקווה.
"כשאבא שלך ייצא." היא החוותה בראשה אל עבר המים. אלון הביט באביו ששחה עמוק יותר והצטרף אל קבוצה נוספת של אנשים שסירבו לוותר.
"בשביל מה אתם צריכים אותי פה?" הוא התלונן. "גם ככה אני לא נכנס למים, ולא מעניין אותי שום דולפין דפוק."
"זה לא בריא להיות סגור בחדר כל היום". היא השיבה מבלי להביט בו. "צריך לצאת מהבית מידי פעם."
"אני כל יום יוצא מהבית!" התרעם אלון. "למעשה, זה היום היחידי בשבוע שבו אני יכול
לא לצאת מהבית." הוא שילב את ידיו על חזהו והזעיף פנים אל האופק. זה מטופש, חשב לעצמו. הוא יכול פשוט לקום וללכת. איך היא תעצור אותו בדיוק? בכוח? הוא כבר מזמן השיג אותה בגובה, ובקרוב ידביק גם את אביו. ולמרות זאת לא נראה שלמי מהם הייתה היכולת להתנגד לה ברגע שהחליטה על משהו. היחיד שהיה מסוגל לכך היה עומרי, אחיו שהיה גדול ממנו בעשר שנים. אבל הוא גר בקונטיקט, ארה"ב כבר חמש שנים ולא החליף איתה מילה כבר יותר משנה.
"היי, זו לא קטרינה שם?" היא הצביעה לעבר קבוצה של נערות בביקיני שעמדו קרוב למים. קטרינה עמדה ביניהן וצחקה למשהו שאחת מהן אמרה בעודה מסדרת את השיער הבלונדיני שלה בגומיה. פעם הוא היה חום, זכר אלון, ואסוף בשתי צמות שהתנדנדו תמיד על כתפיה. אבל זה היה מזמן.
"פשש... איך שהיא גדלה..." נשפה אימו בהתפעלות ואלון נאלץ להסכים. זו הייתה הפעם הראשונה שראה אותה בבגד-ים מאז שהיו ילדים, והוא בהחלט יכל להעיד על כך שהיא גדלה במקומות הנכונים.
"אולי תלך להגיד לה שלום?" הציעה אימו, אך אלון משך בכתפיו. הוא עקב אחר קבוצת נערים שהתקרבו אליהן. קטרינה נופפה אל אחד מהם וכשהיה קרוב, נישקה אותו. זו הייתה נשיקה חטופה, כזו שבקושי ארכה שנייה, אבל זה הספיק כדי לגרום לביטנו להתהפך. הוא קימץ את אצבעותיו לאגרוף ונעמד.
"לאן זה?" שאלה אימו.
"שום מקום." הוא השיב בקול יבש. "תתקשרי כשאבא יחליט לצאת." הוא פנה צפונה, לכיוון שורת המצוקים שהזדקרו מעל לקו המים. היא צעקה לעברו משהו נוסף אבל הוא כבר לא שמע אותה. מוחו היה עסוק מידי בלהריץ שוב ושוב את אותה תמונה בראש של קטרינה והנער שאת שמו לא הכיר. הוא אפילו לא ידע למה זה הרגיז אותו כל כך. קטרינה שנאה אותו ולו עצמו היו די והותר סיבות לכעוס עליה. אז למה זה מרגיש כאילו מישהו הכניס לו אגרוף?
הוא בעט באבן ששקעה בחול והמשיך להתרחק. כמות הרוחצים סביבו הלכה והתמעטה ככל שהסלעים והעשבים מילאו את החוף. קולות הצחוק וההנאה שלהם הפכו עד מהרה להד מרוחק שהמהם מאחוריו. הוא כבר היה מחוץ לשטח החוף המוכרז והיחידים שהיו שם מלבדו היו מספר דייגים שישבו על המזח הסלעי והמתינו בסבלנות לדגים שינגסו בפתיונות. מולו ניצב הקצה הדרומי של קיר המצוק הרחב שנמתח לאורך קו המים. שלט אזהרה שננעץ בחול הזהיר אדום על גבי לבן:
סכנה
מפולת
אלון התעלם ממנו והמשיך להתקדם תחת קיר המצוק עד שהחול הסתיים ואת מקומו החליפו שורה של סלעים חלקים שבלטו מהמים. הוא התיישב על סלע גבוה והביט בים שנפרש מולו. הקולות היחידים שנשמעו היו רחשי הגלים שהתנפצו תחתיו. זה עזר לו להירגע. הוא הוציא מכיסו אולר אדום ישן ומישש באגודלו את החריטות הלבנות שעיטרו את אחד מצדיו: '
ליותם פלד - עם כוח גדול באה אחריות גדולה'.
האולר היה רעיון של קטרינה. אלון חשב על החריטה. זה היה הציטוט האהוב על יותם. השניים חסכו כסף וקנו אותו יחד כמתנת בר מצווה. יותם התלהב מיד והיה נושא אותו תמיד לכל מקום. הוא החליט משום מה שהאולר מביא לו מזל. אולי זה היה נכון, אבל באותו יום ארור הוא שכח אותו בבית של אלון. חלפו כמעט שלוש שנים והדבר היחיד שנשאר זה אוסף של זיכרונות דהויים. כל כך הרבה השתנה מאז עד שלפעמים היה לו קשה להאמין שהם אמיתיים. אבל האולר היה הוכחה מוצקה לכך.
האייפון בכיסו החל לרטוט ולנגן. הוא הוציא אותו והביט במסך: '
אמא'.
"אלון, איפה אתה? אנחנו רוצים ללכת."
"אני בא."
)
