זה תמיד היה וויכוח על נקודת מבט
שניכם צודקים. אני נימול, עשיתי בר מיצווה, והורי יהודים שהתחתנו בחתונה יהודית. אני לא מאמין בקיום של שום ישות על טבעית. לכי לרב - הוא יגיד שאני יהודי. תשאלי אותי - אני אגיד שאני אתאיסט. כי הרב מסתכל על ההסטוריה שלי ועל תנאי הקבלה לדת שלו, ואני מסתכל על האני האישי שלי. צודקת שאומרת שאפשר ללכת לכנסיה ובית כנסת כמה שרוצים, אבל עד שלא עוברים איזה טקס דתי כלשהו לא נכנסים לדת. אבל בניגוד, כדי להחליט שאתה אתאיסט רק צריך להכיר בחוסר קיום האל. לא צריך שום טקס. אז בשביל אנשי הדת, אתה עדיין נחשב למשלהם כי לא עברת שום טקס שנוגד את אמונתם. אבל בהלך הרוח והמחשבה האישית שלך, אתה אתאיסט. עכשיו נשאלת השאלה, מה יותר חשוב: מה שהאדם מרגיש בפנים, או מה שהחברה מלבישה עליו? ובאותו הנושא - אם הייתי איש דתי, והייתי שומע על אדם שפעם היה מקיים את מצוות הדת שלי, אבל היום הגדיר עצמו כלא מאמין, לא הייתי טען בתקיפות שהוא עדיין חלק מהדת רק בגלל שהיה מקיים מצוות. האם אמונה באל היא לא הפרט החשוב ביותר בכל דת? אם אין אמונה, מה זה משנה כמה מצוות מקיימים? כמו שזורנזון אמר כשנידרש לבצע אקט דתי: "זה מכבד אותי וזה לא מכבד אותו כי זה לא בא מבפנים. זה לא אמיתי."