אי אפשר "לעזוב את נסיבות החיים"
כל החלטה שאנחנו עושים, נעשית בתוך הקשר מסוים. מה שאת קוראת "נסיבות החיים"
והעניין הוא, לעשות את ההחלטה הטובה ביותר, במסגרת "נסיבות החיים".
אין "חיים" ללא "נסיבות"
גם זוג הומואים אמור "לעזוב את נסיבות החיים" כאשר הם מתלבטים בין אימוץ, פונדקאות והורות משותפת?
אם הם במקרה מכירים חברה טובה, הכרות מעמיקה, וסומכים עליה בעיניים עצומות כשותפה להורות - זה נסיבות חיים שהם אמורים "לעזוב"? עלות של 400 אלף שקל לפונדקאות, זו עוד "נסיבה שצריך לעזוב"?
הניסיון הזה לייצר בכוח סולם ערכים מוחלט לגבי "מה יותר טוב לילדים" יכול להיגמר רק במקום אחד - מודל אחד, נוקשה, של משפחה בהרכב מסוים, שהוא "הכי טוב לילדים". ושיטתך - כל מי שבגלל "נסיבות החיים" התגלגל למודל אחר - מה הוא עושה? מלקה את עצמו כל החיים על הנזקים לכאורה שהוא גורם לילדים שלו?
את באמת חושבת שזה הגיוני להיות גרושה, ואז "לעזוב את נסיבות החיים" ולהחזיק בדעה שילדים צריך בית אחד?
לאן ההתעקשות המשונה הזאת מובילה?
עזבי אותי (סטרייטית בלאי עם בעיות אינטימיות שראויה לרחמים ), הואי לא נדבר עליי או על דומותיי.
בואי נדבר רגע על חברתך לפורום שבליבי (סליחה שבליבי שאני משתמשת בך, אבל קצה נפשי),
היא אומרת שהיא מגדלת את ילדיה בנפרד מזה 9 שנים.
ואני בטוחה שהיא עושה עבודה נפלאה.
מה את רוצה ממנה? הודאה בכתב שהיא עושה להם נזק?
אולי היא היתה צריכה לא להתגרש?
אולי היא היתה צריכה להתחתן עם מישהי אחרת שממנה היא לא היתה מתגרשת?
אולי תטיפי לה להתאמץ קצת יותר על הנישואים לפני שהיא מתגרשת
(שזה אותו דבר כמו להטיף לי לחפש בן זוג במסירות גדולה יותר)?
לא אני, ולא שבליבי, לא יכולות "לעזוב את הנסיבות" - כי הנסיבות זה החיים.
הנסיבות הן מי שעשו אותי - אני. ואת הילד שלי (הנפלא והמהמם) מי שהוא. ואת המשפחה שלי - מי שהיא.
ואני חושבת שכל המאבק הזה לכפות איזו אידאה-פיקס "נטולת נסיבות" לגבי מה יותר טוב ומה פחות טוב הוא מקומם, מעליב ומיותר.
כל החלטה שאנחנו עושים, נעשית בתוך הקשר מסוים. מה שאת קוראת "נסיבות החיים"
והעניין הוא, לעשות את ההחלטה הטובה ביותר, במסגרת "נסיבות החיים".
אין "חיים" ללא "נסיבות"
גם זוג הומואים אמור "לעזוב את נסיבות החיים" כאשר הם מתלבטים בין אימוץ, פונדקאות והורות משותפת?
אם הם במקרה מכירים חברה טובה, הכרות מעמיקה, וסומכים עליה בעיניים עצומות כשותפה להורות - זה נסיבות חיים שהם אמורים "לעזוב"? עלות של 400 אלף שקל לפונדקאות, זו עוד "נסיבה שצריך לעזוב"?
הניסיון הזה לייצר בכוח סולם ערכים מוחלט לגבי "מה יותר טוב לילדים" יכול להיגמר רק במקום אחד - מודל אחד, נוקשה, של משפחה בהרכב מסוים, שהוא "הכי טוב לילדים". ושיטתך - כל מי שבגלל "נסיבות החיים" התגלגל למודל אחר - מה הוא עושה? מלקה את עצמו כל החיים על הנזקים לכאורה שהוא גורם לילדים שלו?
את באמת חושבת שזה הגיוני להיות גרושה, ואז "לעזוב את נסיבות החיים" ולהחזיק בדעה שילדים צריך בית אחד?
לאן ההתעקשות המשונה הזאת מובילה?
עזבי אותי (סטרייטית בלאי עם בעיות אינטימיות שראויה לרחמים ), הואי לא נדבר עליי או על דומותיי.
בואי נדבר רגע על חברתך לפורום שבליבי (סליחה שבליבי שאני משתמשת בך, אבל קצה נפשי),
היא אומרת שהיא מגדלת את ילדיה בנפרד מזה 9 שנים.
ואני בטוחה שהיא עושה עבודה נפלאה.
מה את רוצה ממנה? הודאה בכתב שהיא עושה להם נזק?
אולי היא היתה צריכה לא להתגרש?
אולי היא היתה צריכה להתחתן עם מישהי אחרת שממנה היא לא היתה מתגרשת?
אולי תטיפי לה להתאמץ קצת יותר על הנישואים לפני שהיא מתגרשת
(שזה אותו דבר כמו להטיף לי לחפש בן זוג במסירות גדולה יותר)?
לא אני, ולא שבליבי, לא יכולות "לעזוב את הנסיבות" - כי הנסיבות זה החיים.
הנסיבות הן מי שעשו אותי - אני. ואת הילד שלי (הנפלא והמהמם) מי שהוא. ואת המשפחה שלי - מי שהיא.
ואני חושבת שכל המאבק הזה לכפות איזו אידאה-פיקס "נטולת נסיבות" לגבי מה יותר טוב ומה פחות טוב הוא מקומם, מעליב ומיותר.