הסכם טרילטרלי להגנת המפרץ מזיהום
השמועות על מצבן הקשה של שוניות האלמוגים במפרץ אילת הגיעו עד לוועידת דאבוס, שנערכה בניו יורק, והן הביאו את השר לשיתוף פעולה אזורי, רוני מילוא, ואת שר הפיתוח הירדני, ד"ר באסם עוודאללה, להסכים על שורה של צעדים משותפים בניסיון להציל את המפרץ ואת השוניות. בין הצעדים עליהם הוחלט, פעולות משותפות לניקוי המפרץ, במסגרת ההסכמים הקיימים בין הצדדים, ותמיכה במאבק להוצאת כלובי הדגים של החקלאות הימית ליבשה. הצדדים הגיעו להסכמה גם בנושא נוסף, עתידני הרבה יותר - העברת מי הבריכות היבשתיות, שיוקמו לאחר העברת כלובי הדגים ליבשה, להשקייה משותפת בירדן ובישראל. על פי התוכנית, בריכות דגי הדניס ימולאו במי ים, לאחר השימוש בהם יעברו מים אלה התפלה, ויושבו להשקיה בירדן ובישראל. חזון אחרית הימים ממש. לדברי מנכ"ל המשרד לשיתוף פעולה אזורי, מגלי ווהבה, פעולות אלה הן חלק מתוך שורה של הבנות, שעיקרן הכרה בכך, שרק שיתוף פעולה בין הצדדים יאפשר את המשך קיום המפרץ ואת המשך חייהן של השוניות. לדבריו, הצדדים מבינים עתה, שללא שיתוף פעולה ביניהם המפרץ כולו, שמשמש כמוקד לתיירות לשלוש המדינות, נידון לכליה. שיתוף הפעולה בין הצדדים, וההסכמה על דרכי פעולה אפשריות, הוא שיאו של מאבק בין מגדלי הדגים, חברות ערדג ודג סוף, לבין המשרד לאיכות הסביבה והאירגונים הירוקים, שדרשו את הוצאת הכלובים מהים. הירדנים הוכנסו כצד לעימות לאחר שהואשמו על ידי ועדת מומחים כאילו גם הם מזהמים את המפרץ. אין זה סוד שכלובי הדגים של החקלאות הימית במפרץ אילת עוררו מבוכה לא מעטה ביחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. לפני כשנה הזמינה ועדת מנכ"לים, בראשות מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה, מנכ"ל משרד התשתיות ומנכ"ל משרד החקלאות, דו"ח מאת שני מומחים זרים, בדרישה שיחוו את דעתם על הגורמים לזיהום המפרץ. הדו"ח הוזמן לאחר שהמשרד לאיכות הסביבה והאירגונים הירוקים, ובראשם עמותת צלול, טענו שכלובי הדגים מזהמים את מי המפרץ בחומרים הגורמים להתרבות אצות, שהם האויב הגדול ביותר של שוניות האלמוגים. המדענים, ששהו באילת שלושה ימים בלבד, פרסמו דו"ח ובו טענו, שהגורם העיקרי לזיהום הוא דווקא הביוב של עקבה ומעגן הפוספטים הירדני. לדעת המומחים, כלובי הדגים נמצאים במקום השלישי בלבד ברשימת המזהמים. כאשר הדו"ח הגיע לוועדת הפנים של הכנסת, הוא הובא לידיעת הירדנים, שזעמו על כך זעם רב. לירדנים היתה סיבה מצוינת לכעוס. בניגוד לאילתים, שהביוב שלהם הוסדר לפני חמש שנים בלבד, הם הקימו מתקן לטיהור שפכים ב-1986, ובאותה עת אף הקימו מטען פוספטים חכם, שמונע את הגעת החומר לים. המיתקן הישראלי לעומת זאת נחנך לפני כשבועיים בלבד. הירדנים דרשו את שינוי הדו"ח, ותהו כיצד יתכן לפרסם דו"ח בינלאומי, מבלי שכותביו ביקרו בעקבה ולו פעם אחת. לדברי מגלי, ועדת הפנים של הכנסת ביקשה משגרירות ירדן להשתתף בישיבת הכנסת, שדנה בכלובי הדגים. השגרירות הירדנית סירבה, אך מחתה על כך שלא ניתן לה להעיד בפני ועדת המומחים. במכתב חריף לוועדת המומחים דרשו הירדנים התנצלות. המומחים הבינלאומיים מיהרו לתקן את הדו"ח, אך במקביל לא הצביעו על כלובי הדגים כעל מזהמים עיקריים. מגלי: "אני מקווה שתיקון הדו"ח, וההסכמות שהושגו עתה בין הצדדים, הן ראשית תיקון המצב". בשבוע שעבר (ג´) נחלו האירגונים הירוקים ניצחון, כאשר המועצה הארצית לתכנון ובנייה דחתה את בקשת מגדלי הדגים להכניס את הכלובים לתוכנית המתאר. משמעות ההחלטה היא, שעל הכלובים יהיה לצאת מהמים ולעבור ליבשה, כפי שתוכנן לפני 10 שנים, כאשר הוחלט לגדל דגים בערבה. הירדנים לא אמרו זאת עדין באופן רשמי, אך אין ספק שגם הם מברכים על ההחלטה. "מפרץ אילת הוא ים סגור. משמעות הדבר היא, שכל מה שנכנס אליו נשאר בתוכו זמן רב", אומר ראש אגף ים וחופים במשרד לאיכות הסביבה, רני עמיר. "תחלופת המים במפרץ נמוכה מאוד, ולכן להתפתחות העירונית שמסביבו יש השפעה מכרעת על מצבו. "אם נוסיף לכך את העובדה, שלאורך חופיו בנויים שני נמלים, ירדני וישראלי, מסופי דלק, שני מסופים להטענת פוספטים, מאות אלפי חדרי מלון, והוא סובל מתנועה ערה של כלי שיט קטנים וגדולים, מביקורי צוללנים, ובשנים האחרונות גם מקיומם של כלובי דגים - נבין עד כמה המצב מעורר דאגה, ועד כמה יש צורך לשתף פעולה כדי למנוע את המשך הזיהום". לדברי עמיר, בשנים האחרונות עושה ישראל מאמצים למנוע עד כמה שאפשר את הזיהום במפרץ. "למעט הטיפול בכלובי הדגים, טיפלנו בכל גורמי הזיהום", אומר עמיר. "הנמל טופל בעקבות צו אישי שהוצא נגד מנהלי רשות הנמלים והרכבות, הזיהום המגיע ממסוף הפוספטים הוקטן בעשרות אחוזים בעקבות הקמת המתקן החדש. קצ"א משתף פעולה למזעור הפוטנציאל הגדול לזיהום בדלק, ומרינה אילת פרסמה מכרז לסילוק השפכים הסניטריים ומי השיפוליים. אמנם יש עדין הגלשות של ביוב לים, אך יש לציין שעיריית אילת בנתה מתקן לטיהור שפכים בעלות של 120 מיליון שקל. "הבעיה שלנו היא בזיהום השוטף, הגלשות הביוב וכלובי דגים, שלהערכתי יעברו עוד כמה שנים עד שיצאו מהמים והם גורמי הזיהום העיקריים כיום. התפקיד שלנו הוא לדאוג לכך, שלא יהיו מזהמים חדשים בים, במיוחד לא בסדר גודל כמו זה של כלובי הדגים. עבור אנשי איכות סביבה כל זיהום הוא סכנה, ולא משנה מה מקורו או היקפו". ליחסים הרגישים בין המדינות יש עוד מספר היבטים, שכולם משפיעים על מצב המפרץ. "מאז ראשית אינתיפדת אל אקצה נכנס שיתוף הפעולה עם הירדנים להקפאה עמוקה", אומר עמיר, "במצב כזה יש סכנה לשלום המפרץ. עם המצרים, לצערנו, מעולם לא היו מגעים הדוקים יותר מדי, אך עם הירדנים היו ימים טובים הרבה יותר". ב-1995 חתמו ישראל ושכנותיה על הסכם טרילטרלי להגנת המפרץ מפני זיהומי ים ודלק. ההסכם מבוסס על ההנחה, שלכל מדינה יש יכולת מוגבלת לטפל בזיהומי ים ודלק, ולכן כל מדינה מארגנת מערך כוח אדם, ציוד מתאים, וכלי שיט מתאימים, בעזרתם ניתן להגיע לאירוע מסוג זה במהירות האפשרית, ולטפל בו ביעילות הגדולה ביותר. מערך זה מסתמך גם על עזרה מצד מדינות שכנות. עמיר: "בין 1995 ל-1999 היה שיתוף פעולה בין ישראל וירדן, שכלל תרגילים משותפים. ב-1998 סייעו אנשי המשרד לאיכות הסביבה לירדנים בפעולות ניקיון בעקבות תאונה שאירעה לאחת המכליות. כיום שיתוף הפעולה, לפחות ברמה הפורמלית, כמעט ולא קיים, למרות שבדרגים הנמוכים יותר נשמר סוג של יחסים. יש לנו טלפון ישיר למנהל המשרד לאיכות הסביבה בעקבה, ובמקרה הצורך אנו יכולים לעשות בו שימוש, אך תרגילים משותפים אינם מתקיימים". לדברי עמיר, העובדה שלא מתקיימים תרגילים משותפים, פוגעת ברמת המוכנות של הצדדים, כך שאם אכן יקרה אסון, פעולות ההצלה יהיו אפקטיביות הרבה פחות. עמיר: "הזמנו את הירדנים לטקס השקת הספינה החדשה שרכשנו לטפל בזיהומים, כדי שידעו שאנחנו רוצים בהמשך היחסים אתם. כל מי שפועל בסביבה ימית יודע כמה שיתוף פעולה כזה הוא דבר חשוב. ביום כיפור האחרון היה אירוע של דליפת דלק מאוניה לים. הכמות שנשפכה היתה של 10 טון בלבד, אך נאלצנו לגייס 120 איש שעבדו שלושה ימים". אוניה עם מכלים טעונים נושאת בקרבה קרוב ל-1,500 טון דלק ושמן. "אם אוניה כזו תיפגע", אומר עמיר, "נאלץ לבקש עזרה מהירדנים, מהמצרים ומכל שאר העולם. בחורף 2000 נפגעה מול חופי צרפת האוניה אריקה, ונשפכו ממנה 18 אלף טון דלקים שזיהמו 500 קמ´, פי שתיים וחצי מאורך חופי ישראל. הצרפתים ניקו את החוף במשך שנתיים בעלות של 280 מיליון דולר.