ש ח ר של י ו ם חדש
New member
מקבץ דיווחים חיוביים../images/Emo20.gif
ואפילו מרשה לעצמי טפיחה על השכם... זוכרים את סיפוריי האימים שלי על יחסם של השניים של בעלי אלינו? ואל אחיהם הצעיר, שהוא בננו המשותף? לפני כחודשיים לקחתי החלטה של קירוב לבבות, עם הצעיר. הגדול הוא אגוז קשה ביותר וויתרתי שם לגמרי. מה עוד שהוא לא מגיע אלינו כמעט בכלל, אולי לשעה בחודש, אז גם אין אפשרות לשינוי (הוא בן 19, להזכיר למי ששכח) הצעיר, בן ה- 15, הוא נער לא קל גם כן. ילד בודד ועצוב, סקרן מאוד ובעל מוטיבציה גדולה למרות הקשיים הסובייקטיבים שיש לו. הוא לקוי למידה בדרגה גבוהה, ומתקשה מאוד בלימודים ובקודים התנהגותיים חברתיים. בעלי תומך בו ועושה עבורו מעל ומעבר למה שאפשר להעלות על הדעת, ועל כך אני מעריצה אותו, אבל אף על פי כן, הוא עדיין שרוי בקשיים מרובים וטובל בהמון חוסר ביטחון עצמי. תורמת לכך העובדה שאמו כמעט לא שמה עליו ולא מטפלת בו רגשית מבחינת עזרה פסיכולוגית, ועזרה בלימודים. בכל אופן, עשיתי החלטה לעודד קשר בכל מחיר. אמרתי "שלום" רועם בכל פעם שנכנס הביתה, בעקביות החמאתי לו תמיד על הבגדים שלו, על התספורות החדשות (הוא ילד מאוד אסטטי ואכפת לו מהצורה החיצונית שלו). כל הישג לימודי שידעתי עליו, מייד שיבחתי. התעניינתי בלימודים בבית הספר, שאלתי אותו מה הוא מעדיף שאבשל לארוחות ערב בימי שישי ובקיצור, יזמתי ויזמתי קשר כל הזמן. מה אני אגיד לכם? זה עובד. הוא נפתח יותר. עונה בקול רם. משיב תשובות. שואל אותי אם אני צריכה עזרה במטבח. ביום שישי, בעלי בנה סוכה לילדים ולנו, הוא ביקש לבוא מוקדם ולעזור. הוא וקטנצ'יק שלנו ובעלי, יחד עם בתי, עבדו למטה בצוות ובשמחה גדולה. הוא ביקש להישאר לארוחה החגיגית בערב ואני אמרתי לו, "בוודאי שאתה מוזמן." הוא זרח מאושר. בערב, הייתה ארוחה מדהימה, עם אורחים. הוא אכל מכל טוב (להזכירכם, עד לא מזמן הוא לא נגע באוכל שלי כאילו היה רעל..) בקיצור, מהפךךךךך!!!! אפשר ממש לראות את הכרת התודה שלו על הפנים. הוא עונה על כל שאלה ומביט לי בעיניים, מה שלא קרה חמש שנים אולי. בקיצור, יש פירות לעמל. בקיץ, אנחנו מתכננים שיפוץ בחדרי הילדים. בהתחלה חשבתי שבמקום לשבור קיר ולעשות מחדר אחד שניים, אולי לקחת את החדר של הצעיר שמגיע מפעם לפעם ולתת אותו לקטנצ'יק ואז, כשהצעיר מגיע, שיקבל את החדש וקטנצ'יק יעבור לחדרה של הגדולה. היום אמרתי לבעלי שאני לא מוותרת על החדר של המופנם הצעיר. אמרתי לו שהוא זקוק לבית הזה וטוב לו כאן וכל זמן שהוא אוהב לבוא, שיהיה לו חדר משלו. משום כך, נאלץ כן להיכנס להוצאות ובקיץ נעשה שיפוץ גדול בחדר הילדים המשותף, לגדולה ולקטן על חשבון חדר הארונות שלנו, וכך תהייה לכולם פינה חמה. מקווה שהכול ימשיך כך. רק חבל שהגדול כל כך לא שייך ולא מסתדר ולא מוותר ונלחם ונלחם ונלחם. אין ברירה. צריך להמשיך הלאה. זה מה יש. וזה כבר יותר טוב ממה שהיה. ערב נעים לכולם, מקווה שלא התעייפתם מהמגילה.
ואפילו מרשה לעצמי טפיחה על השכם... זוכרים את סיפוריי האימים שלי על יחסם של השניים של בעלי אלינו? ואל אחיהם הצעיר, שהוא בננו המשותף? לפני כחודשיים לקחתי החלטה של קירוב לבבות, עם הצעיר. הגדול הוא אגוז קשה ביותר וויתרתי שם לגמרי. מה עוד שהוא לא מגיע אלינו כמעט בכלל, אולי לשעה בחודש, אז גם אין אפשרות לשינוי (הוא בן 19, להזכיר למי ששכח) הצעיר, בן ה- 15, הוא נער לא קל גם כן. ילד בודד ועצוב, סקרן מאוד ובעל מוטיבציה גדולה למרות הקשיים הסובייקטיבים שיש לו. הוא לקוי למידה בדרגה גבוהה, ומתקשה מאוד בלימודים ובקודים התנהגותיים חברתיים. בעלי תומך בו ועושה עבורו מעל ומעבר למה שאפשר להעלות על הדעת, ועל כך אני מעריצה אותו, אבל אף על פי כן, הוא עדיין שרוי בקשיים מרובים וטובל בהמון חוסר ביטחון עצמי. תורמת לכך העובדה שאמו כמעט לא שמה עליו ולא מטפלת בו רגשית מבחינת עזרה פסיכולוגית, ועזרה בלימודים. בכל אופן, עשיתי החלטה לעודד קשר בכל מחיר. אמרתי "שלום" רועם בכל פעם שנכנס הביתה, בעקביות החמאתי לו תמיד על הבגדים שלו, על התספורות החדשות (הוא ילד מאוד אסטטי ואכפת לו מהצורה החיצונית שלו). כל הישג לימודי שידעתי עליו, מייד שיבחתי. התעניינתי בלימודים בבית הספר, שאלתי אותו מה הוא מעדיף שאבשל לארוחות ערב בימי שישי ובקיצור, יזמתי ויזמתי קשר כל הזמן. מה אני אגיד לכם? זה עובד. הוא נפתח יותר. עונה בקול רם. משיב תשובות. שואל אותי אם אני צריכה עזרה במטבח. ביום שישי, בעלי בנה סוכה לילדים ולנו, הוא ביקש לבוא מוקדם ולעזור. הוא וקטנצ'יק שלנו ובעלי, יחד עם בתי, עבדו למטה בצוות ובשמחה גדולה. הוא ביקש להישאר לארוחה החגיגית בערב ואני אמרתי לו, "בוודאי שאתה מוזמן." הוא זרח מאושר. בערב, הייתה ארוחה מדהימה, עם אורחים. הוא אכל מכל טוב (להזכירכם, עד לא מזמן הוא לא נגע באוכל שלי כאילו היה רעל..) בקיצור, מהפךךךךך!!!! אפשר ממש לראות את הכרת התודה שלו על הפנים. הוא עונה על כל שאלה ומביט לי בעיניים, מה שלא קרה חמש שנים אולי. בקיצור, יש פירות לעמל. בקיץ, אנחנו מתכננים שיפוץ בחדרי הילדים. בהתחלה חשבתי שבמקום לשבור קיר ולעשות מחדר אחד שניים, אולי לקחת את החדר של הצעיר שמגיע מפעם לפעם ולתת אותו לקטנצ'יק ואז, כשהצעיר מגיע, שיקבל את החדש וקטנצ'יק יעבור לחדרה של הגדולה. היום אמרתי לבעלי שאני לא מוותרת על החדר של המופנם הצעיר. אמרתי לו שהוא זקוק לבית הזה וטוב לו כאן וכל זמן שהוא אוהב לבוא, שיהיה לו חדר משלו. משום כך, נאלץ כן להיכנס להוצאות ובקיץ נעשה שיפוץ גדול בחדר הילדים המשותף, לגדולה ולקטן על חשבון חדר הארונות שלנו, וכך תהייה לכולם פינה חמה. מקווה שהכול ימשיך כך. רק חבל שהגדול כל כך לא שייך ולא מסתדר ולא מוותר ונלחם ונלחם ונלחם. אין ברירה. צריך להמשיך הלאה. זה מה יש. וזה כבר יותר טוב ממה שהיה. ערב נעים לכולם, מקווה שלא התעייפתם מהמגילה.
