עלמה, אין מישהו שיזדהה איתך יותר
הרי את יודעת וכולם כאן יודעים מה שעברתי עם הילדים של בעלי. ההתעלמות הזו בבית, היא הדבר הכי נורא. ילדים נכנסים לבית בלי להגיד שלום, אוכלים, נכנסים לחדר שלהם, סוגרים את הדלת, יושבים במטבח לאכול, וסליחה על הביטוי, מחרבנ... בשירותים, והכול בלי להגיד מילה לבעלת הבית. פשוט זוועה מהלכת. ולכן אמרתי, עם הגדול ויתרתי. שם לדעתי לעולם לא יהיה ביני לבינו ובינו לילדיי כל קשר, אלא אם כן הוא ייצור אותו. למזלי, הוא ממש בא הנה לעיתים רחוקות, אולי לשעה או שעתיים בחודש, כך שזה ממש לא מורגש כבר והכאב הולך ומתקהה. עם הצעיר יותר פשוט החלטתי לפתח גישה אחרת הרבה בגלל רחמים שנכמרו לי כלפיו. ובגלל תחושות שהוא גם נמנע מלדבר בגלל חוסר ביטחון עצמי ענקי שלו. לכן חשבתי שדווקא השיטה של "לכפות עליו קשר על ידי זה שאני אצור אותו כל הזמן", יכולה לפתוח אותו. ובאמת כאמור יש שיפור גדול. עדיין, זה לא אומר שאמא שלו לא רואה שטוב לו כאן יותר מדי והיא כמובן מנסה למצוא לו כל מיני "תעסוקות" אחרות כדי שלא יגיע וכדי שלא יהיה לו "חלילה" טוב מדי.... ככה זה כשהידיים שלנו כבולות נגד כוח הרבה יותר רעים וקשי-לב. מקווה שהחיים יחזירו דברים למסלולם. ולגבי מורכב שטוען שאת מדמיינת: אני מכירה את זה גם מהצד שלי פה. קשה להם לקבל את זה לפעמים. זו דרך של הגנה, של שמירה על עצמם. הוא מנסה להפחית את המכה ולהפחית ממשקלה. זה מוכר כל כך. נסי לדבר איתו עוד ועוד על זה ואם זה נופל על אוזניים ערלות, סלחי לו, זה לא בגלל שלא איכפת לו ממך, חלילה, אנחנו יודעים כמה הוא אוהב אותך, זה בגלל שזה מנגנון ההגנה שלו בפני הסיפור הנפתל הזה. קחי עוד חיבוקית וחיזוקית, יעל