שווא בראש מילה בשפת הדיבור.
שבוע טוב לכולם, דנו כאן בעבר על ההתניות להנעת השווא שבראש המילה בשפת המדוברת בימינו. לפי מה שנכתב כאן, שווא בראש מילה מבוטא כתנועה כשהוא תחת אותיות למנ"ר (מבוכה, נסיגה), כשהוא תחת האות יו"ד (ילדים, יצירה) או כשהוא בעמדה הקודמת לאחד מהעיצורים הגרוניים -אה"ע (בעיה, שאלה). ועכשיו לשאלה: אם נבחן את מילות הציווי הנהוגות (כשלא משתמשים בצורת עתיד במקום), הכלל שלעיל אינו תמיד מתקיים. "קדימה צעד"- אין הנעה של השווא, "פְּעל" (שקיימת גם היא בפקודות הצבא) או "שְאל" אינן מבוטאות בתנועה. ואף למילים הפותחות בלמנ"ר ניתן לעתים למצוא שתי צורות "מEשוך" לצד "מְשוך". השאלה היא מה הסיבה לתופעה הזו, הרי לכאורה הנעת השווא נובעת מצורך פונטי ולכן לא הייתי מצפה שתפקיד המילה כציווי ישנה את אופן ביטוי השווא. מדוע צְעַד! בשווא נח ואילו צְעדה בשווא נע, האם זה מותנה במרחק השווא מההטעמה, בתפקיד המילה או בדבר אחר? מה דעתכם?
שבוע טוב לכולם, דנו כאן בעבר על ההתניות להנעת השווא שבראש המילה בשפת המדוברת בימינו. לפי מה שנכתב כאן, שווא בראש מילה מבוטא כתנועה כשהוא תחת אותיות למנ"ר (מבוכה, נסיגה), כשהוא תחת האות יו"ד (ילדים, יצירה) או כשהוא בעמדה הקודמת לאחד מהעיצורים הגרוניים -אה"ע (בעיה, שאלה). ועכשיו לשאלה: אם נבחן את מילות הציווי הנהוגות (כשלא משתמשים בצורת עתיד במקום), הכלל שלעיל אינו תמיד מתקיים. "קדימה צעד"- אין הנעה של השווא, "פְּעל" (שקיימת גם היא בפקודות הצבא) או "שְאל" אינן מבוטאות בתנועה. ואף למילים הפותחות בלמנ"ר ניתן לעתים למצוא שתי צורות "מEשוך" לצד "מְשוך". השאלה היא מה הסיבה לתופעה הזו, הרי לכאורה הנעת השווא נובעת מצורך פונטי ולכן לא הייתי מצפה שתפקיד המילה כציווי ישנה את אופן ביטוי השווא. מדוע צְעַד! בשווא נח ואילו צְעדה בשווא נע, האם זה מותנה במרחק השווא מההטעמה, בתפקיד המילה או בדבר אחר? מה דעתכם?