מרחבי הרשת
מאומצת כתבה על הקיר שלה בפייסבוק. תרגמתי מאנגלית באופן חפשי.
"כשהייתי בת 12 שאלתי את האמא המאמצת שלי למה היא מצפה ממני לאהבה. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. התגובה התקיפה היתה משהו כמו "כי אני אמא שלך, אני שמה גג מעל לראשך, מאכילה אותך, לוקחת אותך לרופא כשאת חולה". אני זוכרת שלא הגבתי. חשבתי לעצמי "את לא באמת אימא שלי. את רק מעמידה פנים שאת אמא שלי".
בימים אלה אני חושבת על הקונספט הזה הרבה. מישהו מעמיד פנים שהוא הורה ואחר כך "דורש" אהבה בתמורה. זה כאילו ההורים המאמצים נכנסים לכל העניין כשהם בונים על איזושהי גרסה מעוותת של תסמונת שטוקהולם, ויש הרבה מאמצים שזה "מצליח" להם. אבל יש ילדים שלא "נכנעים". מה קורה לילדים האלה? אנחנו מתנהגים אליהם כאילו משהו לא בסדר איתם.
בואו נשחק משחק לרגע. בואו נחליף את התינוק במבוגר. נאמר שיש אישה, נקרא לה טיפאני. במקום לומר שכל חייה רצתה להיות אמא, נאמר שכל חייה רצתה להתחתן. אותו סיפור של מישהו שלא הצליחה לממש את חלום האמהות, רק במקום זה האישה שלא הצליחה לממש את חלום הזוגיות והנישואין. זה מה שרצתה כל חייה. להתחתן עם גבר, לאהוב אותו, לדאוג לו, ולהיות כל מה שגבר רוצה וצריך. אבל טיפאני לא מצליחה. שוב ושוב היא נכשלת ולא מצליחה לממש את חלומה. הרי מגיע לה הדבר שהיא כל כך רוצה. היא הרי כל כך רוצה אותו.
כולנו נרגיש רע בשביל טיפאני. הבה נעזור לה. בטח יש איפושהו בעולם נשים שלא יכולות לטפל בבעלים שלהן כמו שצריך ויהיו מוכנות לתת אותם לטיפאני. אולי באתיופיה. בטח שם יש אלפי גברים שצריכים אישה טובה כמו טיפאני. שלא מטופלים כמו שצריך. לא אוכלים כמו שצריך, שאין להם רכב או כסף ללימודים כדי שיוכלו להגשים את עצמם ואת הפוטנציאל שלהם. בטח שם יימצא בעל לטיפאני. בטח אחת הנשים באתיופיה תהיה מוכנה לתת לטיפאני את הבעל שלה.
אז אשתו של אסיפה המסכן מוסרת אותו לטיפאני והיא מתחתנת איתו ולוקחת אותו הביתה איתה. טיפאני לא באמת מוצאת חן בעיני אסיפה, הוא בהחלט לא אוהב אותה ממש. הוא מנסה, אבל לא באמת מצליח. היא כל כך שונה מאישתו הראשונה. יש לה ריח אחר. מגע אחר. האוכל שלה שונה ומוזר, ולמרות שהיא מטפלת בו ממש יפה, מבשלת לו, מגהצת לו את החולצות, מוצאת לו עבודה, קונה לו רכב ומשלמת על הלימודים שלו ועוד, ומספרת לכולם כמה הם מאושרים ביחד, אין להם באמת הרבה במשותף. הוא פשוט נורא מתגעגע לאישתו הראשונה.
בסוף הוא מנסה לעזוב, אבל אז היא מנפנפת במסמך הנישואים ואומרת לו שהוא שלה עכשיו ושהוא אמור לאהוב אותה ולהיות שמח.
מה היינו חושבים על השניים האלה? האם משהו לא בסדר עם אסיפה? או שמשהו לא בסדר עם טיפאני?
כן, אני כותבת באופן מוגזם ופרובוקטיבי בכוונה, אבל יש כאן בהחלט חומר למחשבה לדעתי. " סוף ציטוט.
מאומצת כתבה על הקיר שלה בפייסבוק. תרגמתי מאנגלית באופן חפשי.
"כשהייתי בת 12 שאלתי את האמא המאמצת שלי למה היא מצפה ממני לאהבה. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. התגובה התקיפה היתה משהו כמו "כי אני אמא שלך, אני שמה גג מעל לראשך, מאכילה אותך, לוקחת אותך לרופא כשאת חולה". אני זוכרת שלא הגבתי. חשבתי לעצמי "את לא באמת אימא שלי. את רק מעמידה פנים שאת אמא שלי".
בימים אלה אני חושבת על הקונספט הזה הרבה. מישהו מעמיד פנים שהוא הורה ואחר כך "דורש" אהבה בתמורה. זה כאילו ההורים המאמצים נכנסים לכל העניין כשהם בונים על איזושהי גרסה מעוותת של תסמונת שטוקהולם, ויש הרבה מאמצים שזה "מצליח" להם. אבל יש ילדים שלא "נכנעים". מה קורה לילדים האלה? אנחנו מתנהגים אליהם כאילו משהו לא בסדר איתם.
בואו נשחק משחק לרגע. בואו נחליף את התינוק במבוגר. נאמר שיש אישה, נקרא לה טיפאני. במקום לומר שכל חייה רצתה להיות אמא, נאמר שכל חייה רצתה להתחתן. אותו סיפור של מישהו שלא הצליחה לממש את חלום האמהות, רק במקום זה האישה שלא הצליחה לממש את חלום הזוגיות והנישואין. זה מה שרצתה כל חייה. להתחתן עם גבר, לאהוב אותו, לדאוג לו, ולהיות כל מה שגבר רוצה וצריך. אבל טיפאני לא מצליחה. שוב ושוב היא נכשלת ולא מצליחה לממש את חלומה. הרי מגיע לה הדבר שהיא כל כך רוצה. היא הרי כל כך רוצה אותו.
כולנו נרגיש רע בשביל טיפאני. הבה נעזור לה. בטח יש איפושהו בעולם נשים שלא יכולות לטפל בבעלים שלהן כמו שצריך ויהיו מוכנות לתת אותם לטיפאני. אולי באתיופיה. בטח שם יש אלפי גברים שצריכים אישה טובה כמו טיפאני. שלא מטופלים כמו שצריך. לא אוכלים כמו שצריך, שאין להם רכב או כסף ללימודים כדי שיוכלו להגשים את עצמם ואת הפוטנציאל שלהם. בטח שם יימצא בעל לטיפאני. בטח אחת הנשים באתיופיה תהיה מוכנה לתת לטיפאני את הבעל שלה.
אז אשתו של אסיפה המסכן מוסרת אותו לטיפאני והיא מתחתנת איתו ולוקחת אותו הביתה איתה. טיפאני לא באמת מוצאת חן בעיני אסיפה, הוא בהחלט לא אוהב אותה ממש. הוא מנסה, אבל לא באמת מצליח. היא כל כך שונה מאישתו הראשונה. יש לה ריח אחר. מגע אחר. האוכל שלה שונה ומוזר, ולמרות שהיא מטפלת בו ממש יפה, מבשלת לו, מגהצת לו את החולצות, מוצאת לו עבודה, קונה לו רכב ומשלמת על הלימודים שלו ועוד, ומספרת לכולם כמה הם מאושרים ביחד, אין להם באמת הרבה במשותף. הוא פשוט נורא מתגעגע לאישתו הראשונה.
בסוף הוא מנסה לעזוב, אבל אז היא מנפנפת במסמך הנישואים ואומרת לו שהוא שלה עכשיו ושהוא אמור לאהוב אותה ולהיות שמח.
מה היינו חושבים על השניים האלה? האם משהו לא בסדר עם אסיפה? או שמשהו לא בסדר עם טיפאני?
כן, אני כותבת באופן מוגזם ופרובוקטיבי בכוונה, אבל יש כאן בהחלט חומר למחשבה לדעתי. " סוף ציטוט.
