השוואות
אני לא חושב שהכותבת באמת מנסה להשוות בין השניים. מה שהיא מנסה לעשות היא ליצור אנלוגיה שתסביר את מה שהרבה מאומצים מתקשים מאד להסביר ללא מאומצים ואפילו לעצמם לפעמים. היא גם כותבת בסוף שהיא בכוונה כותבת בלשון מוגזמת ופרובוקטיבית כדי להדגיש את הנקודה שהיא מנסה להעלות. אני חושב שהנקודה שהיא מנסה לגעת בה היא התחושה שיש איזו ציפייה (לגיטימית ומובנת לגמרי) מצד המאמצים שהמאומצים "ישתתפו בחגיגה" של יצירת המשפחה החדשה וכשהמאומצים אינם מתנהגים או מרגישים כחלק מהחגיגה הם כאילו "לא בסדר". השימוש במילה אהבה הוא בעייתי בעיניי כי אהבה היא מונח כל כך סובייקטיבי ונזיל וכל אחד מפרש אותו אחרת. אני חושב שהשימוש במונחים של היקשרות חיובית אולי יהיה יותר מתאים. אני מסכים איתך שילדים הרבה יותר סתגלנים ממבוגרים. הם בהחלט יותר טובים בזה. יחד עם זה, לא מדובר כאן רק בהסתגלות. מדובר בהסתגלות תוך כדי ההתמודדות עם הטראומה הראשונית של ההפרדה של התינוק מאימו הביולוגית. התינוק הזה התחיל את חייו קשור למישהי שהיתה כל עולמו בתקופה הראשונה לחייו (בתוך הרחם ולפעמים גם כמה ימים או יותר אחרי זה). היא היתה כל עולמו ומשהו בו עמוק בפנים קשור אליה. התינוק לא יודע, וגם באותו זמן "לא עניין" אותו שהיא זונה נרקומנית בת 17 שבכלל לא רצתה ילד והשאירה אותו בבית החולים וברחה (בכוונה אני לוקח תסריט קיצוני שכולנו יכולים לומר שיותר טוב שהוא לא גדל איתה). אפילו בתסריט כזה הקשר הראשוני הזה הוא הכרחי מבחינת התינוק, ואבדן הקשר הזה השפיע עליו בצורה קיצונית. נניח לרגע שהוא לא עבר לבית יתומים אחרי כן ששם יכול להיות שחווה עוד כמה דברים שלא תרמו להתפתחות חיובית, אלא אומץ מייד על ידי זוג הורים נפלאים שאוהבים אותו יותר מכל דבר בעולם. גם בתסריט אופטימלי כזה עדיין יש בתוך התינוק הזה שני כוחות שפועלים עליו. מצד אחד הדחף הטבוע בו להיקשר ומצד שני תחושת האבדן של אוביקט ההיקשרות הראשון שלו והיעדר ההיכרות העמוקה עם הדמויות החדשות. הם זרים לחלוטין בשבילו. ההיקשרות אליהם מתחילה מנקודה מאד שונה מההיקשרות שלהם אליו. בשבילם הוא התגשמות שאיפה וחלום אחרי תהליך לא פשוט של התמודדות עם האבדן של חוסר פוריות או כל תסריט אחר שהביא אותם לאמץ. הם בחרו בתסריט הזה, הוא לא. מכאן הוא צריך לעשות שני דברים. לשאת איתו את השפעות הטראומה הראשונית הזו ולאורך הדרך, בגלל שאין זכרון נגיש של הטראומה, שזה כמו לגלות כל בוקר חול על הרגליים בלי לזכור שהיית בים הבוקר ולחשוב שפשוט ככה אתה, והדבר השני הוא להסתגל למצב החדש. צריך לזכור שכל ההסתגלות היא על כתפיו של התינוק והילד. הוא עושה אותה כי הוא חייב. גם מבפנים כי יש לו את הדחף הטבעי להיקשר וגם מבחוץ יש את הרצון והציפייה של הסביבה החדשה, המשפחה החדשה שהוא ייקשר ויהפוך לחלק אינטגרלי ו"טבעי" של המשפחה החדשה הזו. לדוגמא, אם תינוקת סינית בשם סו לינג מאומצת על ידי זוג ישראלי, זה לא שהם אומרים לה "עכשיו השם שלך ליאת. אנחנו משפחה חדשה. את תהפכי להיות יותר ישראלית, אנחנו נהיה קצת יותר סינים וניפגש באמצע איפושהו" לא. כל ההסתגלות היא על כתפיה של התינוקת. אם יש לה מזל, יש לה זוג הורים מודע למה שעובר עליה ופועל כדי להקל את ההסתגלות בכל דרך אפשרית, אבל אין ספק שמשקל ההסתגלות הוא עליה. מאומצים אכן מסתגלים, אבל הם מסתגלים לא כי הם רוצים, הם מסתגלים כי אין להם ברירה. בגיל יותר מאוחר, בילדות המאוחרת ובגיל ההתבגרות מתחילים להיראות אולי הבדלים בין מאומצים בסגנון ההסתגלות ובעומק ה"היטמעות" בתוך המשפחה החדשה. אני מניח שזה מושפע ממבנה האישיות הבסיסי של המאומץ. יש מאומצים שאני קורא להם "רכים" שנטמעים יותר בקלות ויש המאומצים שאני קורא להם "קשיחים" שההיטמעות לא קלה להם ולפעמים יש בהם חלק שכאילו מסרב להיטמע לחלוטין ושומר מכל משמר על המטען הגנטי האישיותי שהביאו איתם. תוסיפי לזה אצל שני הסוגים את השפעות הטראומה הראשונית ותקבלי התמודדות פנימית לא פשוטה שמתרחשת באופן לחלוטין לא מודע. בבגרותם הרבה פעמים מבינים המאומצים מה עבר עליהם בעצם וזה לעתים מעורר קשיים גדולים מאד. הכל נראה באור אחר פתאום ואלה דברים שקשה מאד להסביר אותם למי שלא חווה את זה. הרבה פעמים עולה השאלה "על מה בעצם הייתי צריך לוותר מעצמי כדי להסתגל ולשרוד?" מדובר בהשרדות פיזית בהתחלה, ואחר כך בהישרדות רגשית והשתייכותית. כל זה נעשה תחת המטרייה של הציפייה שחשים מאומצים להשתתף ב"חגיגה" של המשפחה החדשה והרבה פעמים (לדעתי יותר פעמים מאשר לא) זה לא פשוט ומעורר תחושות מאד מתסכלות והסירוב להשתתף בחגיגה מעורר תסכול עמוק אצל המאמצים וכששני התסכולים האלה נפגשים זה כר פורה לעימותים רגשיים לא פשוטים שלא כולם מדוברים באופן ישיר אלא הרבה פעמים באופן עקיף.
מהמקום שמבין את כל זה אני מתסכל על הצעיר הקוריאני שנתפס על עניין "ייצוא תינוקות" ועל הצעירה הזו שהעלתה את האנלוגיה שהביאה. בבסיס הביטויים השונים יושבת תחושת התסכול והmisunderstood של הרבה מאד מאומצים למול הציפייה שהם חשים גם מהוריהם וגם מהחברה בכלל להיות חלק חיובי מהחגיגה.
