תחרויות הרומח לא מדמות מצבי קרב
בקרב הרמחים משמשים להסתערות ראשונית, אבל אחרי הפגיעה הם נוטים להישבר, וממילא האוייב קרוב מכדי לפתח את המהירות הנדרשת לנעיצת רומח, אחרי שהאבירים סגרו לטווח אפס. מרגע ההסתערות הראשונית ועד תום הקרב האבירים נלחמים בחרב - אלא אם ההסתערות הראשונית הצליחה לשבור את האוייב, מה שלרוב לא קורה (כי לאוייב יש חיל פרשים משלו). מתוך ויקיפדיה:
"האבירים האירופאים האמינו שמידות הכבוד והאומץ מחייבות אותם לדהור זה אל עבר זה ולא לברוח מהמכה, אלא להפך: על האביר לעמוד באומץ מול מכת הרומח והלוחם הטוב יותר הוא זה שמצליח להפיל את יריבו מסוסו. קוד כבוד זה העצים את הנטייה הטבעית של הפרשים הכבדים להסתדר בגושים מוצקים. כתוצאה מכך, לוחמת הפרשים באירופה המערבית של ימי הביניים (המאה ה-10 עד המאה ה-15 בערך) הייתה בעיקרה שני גושים פרשים כבדים המתנגשים זה בזה באופן חזיתי ואז מתפצלים לדו-קרבות מטווח קרוב בתוך ערבוביית הקרב. יחד עם זאת, היו מקרים רבים שבהם האבירים סטו מדוגמות הכבוד הנוקשות והתחפרו מאחורי מערך קשתים כמו שעשו האנגלים בקרב אז'נקור. תחרויות ההפלה ברומח (Jousting) בטורנירים של ימי הביניים שימרו את קוד הכבוד הזה גם אחרי שהטקטיקה האירופאית התפתחה וקרנם של הפרשים הכבדים החלה לרדת (בעקבות שיפור טקטיקת חיל הרגלים והקשתים, ומאוחר יותר בעקבות המצאת הנשק החם)."
יתרה מזאת, גם הסתערויות פרשים היו מוגבלות מאוד לתנאים אופטימליים שלא קיימים בהרבה שדות קרב: הסתערות פרשים זקוקה למישור רחב שבו הפרשים יכולים להתמקם לעמדה עדיפה ולצבור מהירות הסתערות בקו ישר. גבעות, חורשות, יערות, נהרות, תעלות - כל אלה יכולים לשבור את המישור ולספק אפשרות לשדה קרב צפוף יותר שבו לפרשים אין יתרון משמעותי. למעשה, בכמה מהקרבות הגדולים של ימי הביניים האבירים נלחמו רגלית ולא על סוסיהם. כך עם האבירים הצרפתיים בקרב אז'נקור שהוזכר לעיל (שהתרחש במעין מסדרון בין שתי חורשות, מלכודת מוות לפרשים שמסתערים חזיתית על כלונסאות מחודדות שנעוצות בקרקע ופונות קדימה, או גומות באדמה שנחפרו טרם הקרב ונועדו לשבור רגליים של סוסים בישי מזל שמכניסים אליהן רגל בשעת ההסתערות. כל הסיבות הללו הניעו את האבירים הצרפתים להסתער רגלית, וגם האבירים האנגלים נלחמו רגלית בקרב ההוא), וכך גם בקרב טור (שבו האבירים הצרפתיים התמקמו במבנה רגלי צפוף על גבעה, הדפו כך את הסתערות הפרשים המוסלמים והצילו את מערב אירופה מסכנת האסלאם).
והטורניר הוא התחרות החשובה ביותר. בתחרויות הקשתות והרב קרב הוצעו פרסים פחות גבוהים והורשו להשתתף גם לא אבירים, ואפילו פשוטי עם. גם הרב קרב מדמה קרבות יחידים, בזמן שבקרב פעמים רבות הלוחמים משתפים פעולה ונלחמים במבנה. הטורנירים והתחרויות, יותר משנועדו לדמות מצב של קרב ולאמן אליו את המשתתפים בהם, נועדו לשרת את תרבות הכבוד והאבירות (ומכאן גם כל כללי הטקס שסביב התחרויות, כמו בחירת מלכת האהבה והיופי). האבירים תפסו את הכבוד כחלק חשוב מאוד בנצחון, אבל עובדתית זה לא היה נכון. לכן גם הדירוג הזה, של לוחמים טובים יותר וטובים פחות, הוא דירוג חסר משמעות יחסית כשמדובר על מיומנות אמיתית. אפשר לדמות את זה לאגרוף ספורטיבי בימינו: אלוף עולם במשקל כבד לא בהכרח מייצג את הלוחם הטוב ביותר בכדור הארץ: לוחמים טובים לא נמנעים ממכות מתחת לחגורה, מבעיטות, ומשימוש בטקטיקות שאסורות בתכלית האיסור באגרוף ספורטיבי.
