משהו קטן ונחמד:

[אביר הקרנפים]

כל התחרויות מדמות מצבי קרב.

אתה מביא דוגמאות ספציפיות שבהן אנשים נערכו במיוחד כדי למנוע הסתערות אבירים. זה לא אומר שהסתערות אבירים איננה שימושית או יעילה, זה אומר ששיטת הלחימה הזו היתה נפוצה מאוד ומסוכנת, שהיריבים היו מחפשים דרכים להתחמק ממנה.
בתחרויות משתמשים ברמחים שנועדו להישבר עם ההתנגשות הראשונה, כדי לצמצם את הסכנה. רמחים לקרב אמיתי פחות שבירים. הסתערות אבירים נועדה לפרוע את שורות הקרב של היריב. הרומח הוא כלי נשק ארוך ומוצק, כשמאחוריו יושב אביר משוריין על סוס משוריין וקשה למנוע מהמסה הכבדה והמוגנת הזו לעבור דרך מערכים סדורים של חיילים. מול כוח שכזה, העדיפות היתה לשלוח אבירים משוריינים, כי לאביר משוריין עם רומח ארוך יש את הסיכוי הכי טוב להתמודד מול אביר משוריין עם רומח ארוך.
לטורניר הרמחים יש את היוקרה הכי גדולה, מכיוון שכל אדם יכול לבוא לשדה הקרב, לאחוז בכל נשק שהוא ולהכות באויביו. שיטת הלחימה ברמחים אפיינה במיוחד את האבירים ודרשה הכשרה מיוחדת שלא היתה זמינה לרוב האנשים.

 

[דיוגנס מסינופה]

זה בדיוק העניין: יריבים היו מחפשים להתחמק ממנה

ולכן הסתערויות פרשים לא היו מאוד נפוצות, כי אפשר למנוע מצבי כאלה בקלות. ואפילו בהסתערות, אפילו הרומח נותר שלם, הוא חסר תועלת מרגע שהאבירים יצרו מגע עם האוייב. אגב, מערך מסודר של חיילים מצויידים בחניתות או נשקי מוט אחרים יכול לעצור בקלות הסתערות פרשים: סוסים נוטים להירתע כשהם רואים מולם קיר של חניתות. סר גרגור איבד ככה סוס בהסתערות על מערך חניתאים צפוניים בקרב במזלג הירוק, ואדם גדול פחות ממנו לא בהכרח היה שורד נפילה מסוס, בטח לא כשהוא צמוד למערך רגלים אוייבים (אבל נראה שלנוכחות של גרגור יש על אנשים השפעה דומה להשפעה של קיר חניתות על סוסים). אגב, זו הסיבה שחניתות היו נשק נפוץ מאוד בקרבות ימי הביניים, אבל בקרב אחד על אחד או ברב קרב חנית היא כלי נשק מסורבל למדי. הוא נשק שמתאים מאוד למערכי חיילים ומתאים הרבה פחות לחייל הבודד.

 

[agamkedem]

^ קרב אז'נקור

 

[אביר הקרנפים]

יש הבדל בין לחפש להתחמק, או לפעול במסגרת הקרב.

לא לחינם אחד משמותיו של שדה הקרב הוא "שדה המערכה". כדי למקסם את התועלת, היו מסדרים במערכים חיילים שונים המצויידים בכלי נשק שונים. בחזית - חניתות ונשקי מוט ונושאי מגינים כבדים. מאחוריהם הלוחמים הרגילים שממתינים למי שיפרוץ את החזית, ובשורות האחוריות הקשתים.
הפרשים המשוריינים נועדו לשבור את המערך. קצת קשה לנעוץ חנית בסוס משוריין שעוד שניה דורס אותך, ובנוסף החנית קצרה מן הרומח. בגלל זה היו שולחים רמחים רכובים על רמכים כנגד הצד השני, בניסיון להפיל אותם ולמנוע מהם לפרוע את השורות בצד "שלנו".
בגלל יתרונם של המערכים, צדדים לוחמים תמיד ניסו להשיג יתרון ומיקום שבו האויב יתקשה לפרוע את המערכים שלהם (מה שרוב סטארק תכנן לטיווין לאניסטר במערב), או לארוב להם ביער תוך כדי תנועה, כשהם לא מסודרים במערכים ולא יוכלו להסתדר במערך (היער הלוחש), או מאחורי מחסום כמו חומה או נהר (הקרב של אדמור טאלי נגד צבא לאניסטר). לא תמיד זה מסתדר. כשזה לא מסתדר, הפרשים הכבדים מרסקים את המערכים של האויב ומנטרלים את היעילות שלהם, בנוסף לאבדות שהם גורמים על הדרך (הקרב של טיווין לאניסטר מול רוז בולטון).
הדוגמה של סר גרגור קלגאן מאותו קרב לא מתאימה. ראשית, סוסו של קלגאן לא היה משוריין. סוס שצריך לסחוב את "ההר" כשההר משוריין בשריון כזה או אחר, לא מכבידים עליו לשאת עוד שריון לעצמו. בנוסף, ההר לא היה חמוש ברומח ולא היה חלק מיחידת תקיפה של נושאי רומח. הוא פיקד על חיל פרשים קל שהורכב מאספסוף. גם חיל הפרשים הקל הזה הספיק לבקע במידה מסויימת את חזית המערך של צבא הצפון, והפרשים הכבדים שבוא מהצד השני ריסקו לגמרי את צבא הצפון.

אז התפקיד של נושא הרומח הוא לדרוס, לפרוץ ולבקע את המערך. הם נכנסים כמה שיותר עמוק ואם הם מצליחים (כמו בקרב של סטאניס מול מאנס ריידר) הם עוברים דרך שורות האויב, מסתובבים וכותשים אותם שוב ושוב. אם הם נבלמים, הם עדיין פרשים משוריינים על סוסים משוריינים, שיכולים להלחם ביריב בחרב/אלה/גרזן ומגן.
פרשים רבים שורדים נפילה מסוס בשדות הקרב. ג'יים הפסיק לקרוא לסוסים בשמות, מרוב שאיבד כאלה בשדות הקרב השונים. טיריון המסורבל נפל מהסוס בשדה הקרב. רוב סטארק איבד את סוסו בקרב וחזר אל אמו על סוס אחר.

 

[דיוגנס מסינופה]

כל מה שאתה אומר יפה רק בתיאוריה

למעט החניתות הקצרות, שגם בתיאוריה לא היו קצרות: בימי הביניים כמו גם לפניהם, החניתות התארכו ויחידות נגד פרשים נשאו חניתות או נשקי מוט ארוכים מאוד. במיוחד מפורסם הפלנקס היווני, ובימי הביניים השוויצרים היו מפורסמים ביחידות רגליות עם נשקי מוט שבשילוב עם הארץ ההררית שלהם יכלו להדוף כל פלישה, גם של מעצמות גדולות וחזקות מהם כמו צרפת או הקיסרות הרומית הקדושה (בהמשך מדינת האפיפיור שכרה משמר שוויצרי ונשקי מוט שימשו הרבה בהיסטוריה הצבאית של איטליה בימי הביניים). גם לסקוטים היה מערך חניתאים, ה"שילטרון". בסופו של דבר, רגלים נייחים יכולים להחזיק חניתות ארוכות יותר מפרשים ניידים. הם אפילו יכולים לנעוץ בקרקע את הקצה האחורי של החנית כדי לתת לחנית יותר יציבות ויותר כושר הדיפה. רק בסוף ימי הביניים, החל מהמאה ה-14, החלו להתפתח שריונות לסוסים (בארדינג), אחרי שנצחונות רבים הושגו באמצעות נטרול האבירים ע"י פגיעה בסוסיהם (נפילה מסוס לא הורגת, נפילה מסוס דוהר בהחלט עלולה לנטרל, במיוחד אם היא מתרחשת סמוך ליחידת רגלים כבדים שהורגים את האביר מיד כשהוא נופל). ממילא סוס משוריין נייד פחות (הוא מתעייף אחרי מרחקי דהירה קצרים יותר, בגלל המשקל) והשלב הבא במירוץ החימוש היה אבק השריפה מהמאה ה-15, שהפך את השריון לכמעט חסר תועלת. אבל במשך רוב ימי הביניים סוסים לא היו משוריינים.

למעשה, הפרשים אולי היו יכולים לפרוע מערכים (בעיקר בזכות היכולת שלהם לאגף ולתקוף את המערך מהצדדים או מאחור, פחות בהתקפה חזיתית מול מערך מסודר), אבל אם לצד השני היו פרשים זה כמעט לא התאפשר, וגם אם הצד השני היה נחות במספר הפרשים שלו, עדיין ברמה האסטרטגית מיקום הקרב נקבע לרוב (למעט במארבים) ע"י הצד המתגונן, והצד החלש יותר הוא לרוב הצד המתגונן, כך שרוב הקרבות נערכו במקום שבו טקטיקת הסתערות הפרשים לא הייתה אפשרית (ואז הרבה אבירים היו נלחמים רגלית), או שהייתה אפשרית רק לפתיח של הקרב ולא לרוב הקרב. הטורנירים (והאימונים לקראתם) היו מפגן ראווה ספורטיבי בעיקרו (עד היום המילה טורניר משמשת בתחרויות ספורט) ולא משהו בעל ערך צבאי של ממש.

 

[אביר הקרנפים]

גם באופן מעשי

החניתות הארוכות שאתה מדבר עליהן הם רמחים שיחידות רגלים מסוימות השתמשו בהם בעיקר בגלל הטווח המסוכן של הרמחים. ציינת את היתרון של רמחים רגליים שמעגנים בקרקע את הרמחים שלהם, אבל החיסרון שלהם הוא בניידות.
אם לצד השני יש גם פרשים, הרי שאנחנו מגיעים להגשמה של טורניר הרמחים בקרב האמיתי - פרשים הדוהרים זה לקראת זה ומנסים לפגוע האחד בשני באמצעות הרומח.

מיקום הקרב לא נקבע בהכרח על ידי הצד המתגונן. הצד התוקף יכול לבחור איפה לתקוף והצד המתגונן יצטרך להגן על עצמו באותו מקום.
בכל מקום שבו יש שדה קרב ולא מצור, מארב וכו', יש מקום להסתערות פרשים.

 

[דיוגנס מסינופה]

רגלים לעולם מתגוננים נגד פרשים

כי פרשים שלא רוצים להיות מותקפים ע"י רגלים פשוט רצים מהר יותר מהרגלים אל מחוץ להישג היד של האחרונים. רק אם הפרשים כבר מסובכים בקרב צמוד רגלים יכולים לתקוף אותם. ממילא הניידות היא השיקול האחרון של יחידת רגלים שמנסה לעצור פרשים. כושר העצירה חשוב הרבה יותר.

במקרה של פרשים נגד פרשים, לא מתקיים מצב דמוי טורניר למעט המכה הראשונה. אחריה זו כבר הסתבכות של דו קרבות צמודים. לרוב אין אפשרות לעצור את הסוסים, להסתובב ולהסתער שוב, כי שדה הקרב מלא ביחידות אחרות. המקרה של סטאניס נגד הפראים הוא מקרה כמעט ייחודי בהקשר הזה, וצריך לזכור שהפראים הופתעו ולא היו ערוכים לקרב, בטח לא במערכים מסודרים. הפראים נלחמים במפוזר, תוך העדפת האומץ של הלוחם הבודד על המשמעת של הקבוצה (ועל זה אמר נד שמשמעת מנצחת מספרים בתשע מתוך עשר פעמים). רוב הקרבות בימי הביניים פשוט לא אפשרו הסתערויות רמחים: או ששדה הקרב היה צפוף מדי, או שלצד השני היו פרשים, או שהאוייב נלחם על רגליו, או שהיו חורשות, גבעות, נהרות וכו' ששברו את רצף השדה הפתוח. כל גנרל עם הכרת השטח ונחיתות בפרשים היה בוחר להילחם במקום כזה, והאפשרויות שלו לבחירת עמדה רבות מספור, כי המתגונן הטקטי בוחר את העמדה לרוב (ויש להבחין בין המתגונן הטקטי לתוקף האסטרטגי. קרבות פואטייה או אז'נקור התרחשו בעת צעדת "שבושה" אנגלית עמוק בעורף הצרפתי, אבל האנגלים שהיו תוקף אסטרטגי בחרו לעמוד ולתת לצרפתים לתקוף אותם, כך שטקטית הם היו המתגוננים. כך כל גנרל עם נחיתות יכול לבחור היכן לעמוד מתוך אפשרויות רבות של הנתיב האפשרי של תוקפיו כך שהוא זה שייתגונן. יוצאי דופן לזה, מלבד מארבים, הם תקיפה של כח התוקף נקודה אסטרטגית, נניח כח תוקף הבא לעזרת עיר נצורה כדי להסיר את המצור. בקרני חטין, למשל, צלאח א-דין בחר היכן לתקוף את הצלבנים כי הוא ידע בדיוק מהיכן הם יוצאים ולאן הם חייבים להגיע. גם שם, הצלבנים בחרו היכן להתגונן בתוך שדה הקרב, מרגע שהמוסלמים החלו לתקוף אותם).

 

[אביר הקרנפים]

אתה יוצר הבחנה מוחלטת. זה לא שחור ולבן.

דיברת על יחידות מסוימות של רגלים שנשאו רמחים. זה היה היעוד שלהם. להסתדר במערך שיחסום את הפרשים.
במקרה של פרשים מול פרשים, או פרשים מול מערך. וגם אם משתמשים ברומח רק בשביל ההתנגשות הראשונה, אם משתמשים בו טוב, ההתנגשות הזו פורעת את השורות של האויב. הטורניר מדמה את אותה ההתנגשות. כמה שלא תנסה לספר לנו על הבחירות של גנרלים להתחמק מהתנגשות מול פרשים כבדים חמושים ברמחים, זה מלמד כמה הם מסוכנים ומלמד שזה מצב קיים שקורה בכל פעם שאי אפשר להתחמק ממנו.
גם החומות נועדו להקל על הנצורים לפגוע בתוקפים. העובדה שבנו כלי מצור שיכולים לפגוע בחומות, לא ביטלה את בניית החומות ואת היתרון שלהן, כשם שאמצעים נגד הצרים שמותקנים על החומה לא מונעים מאנשים לצור על ערים ומבצרים, וגם לנצח.
זה משחק המלחמה. וכמו בשח, הצריח והמלכה הם כלים כבדים ומסוכנים, וזה שחייל פשוט יכול להביס אותם, לא מוריד מהערך שלהם.

לא תמיד יש לגנרל אפשרות לבחור היכן לעמוד. לפעמים הברירות הן בין לעמוד במקום ולהילחם, לבין נסיגה פרועה כמו בריחה שתפרק את הצבא ותעלה בנפגעים רבים. וזה שהמתגונן בוחר היכן להתגונן "בתוך שדה הקרב", זה כבר לא נקרא שהמתגונן בחר את מקום הקרב.

 

[דיוגנס מסינופה]

שום דבר לא שחור ולבן

דיברתי על הרוב: ברוב המקרים הסתערות ברומח לא יעילה, או יעילה רק בשלב הראשון של הקרב. ברוב המקרים מאסות של רגלים מכריעות את הקרב, אף על פי שהאבירים הם שזוכים לתהילה (דומה למצב בימינו, בו טייסי קרב זוכים לתהילה אף על פי שאוגדות רגלים ושריון המונות אלפי בני אדם מכריעות לרוב קרבות). ברוב המקרים תכנון זהיר יכול לבטל לפחות חלק מהיתרונות המובנים של האוייב, וברוב המקרים גנרלים אכן מתכננים ומצליחים לשלול מהאוייב יתרון, או להעצים חסרון שלו (ביטול יתרון הפרשים בקרבות טור ופואטייה, העצמת חסרון אספקת המים הדלילה בקרב קרני חיטין, וכד').

אז נכון שיש להסתערות פרשים זמנים ומקומות בהם היא יעילה: לרוב היא לא הייתה יעילה החל משלב מסויים בהיסטוריה של התפתחות הטקטיקה. מרגע שחיל הרגלים השתכלל ועבר לטקטיקות נגד פרשים, הטורנירים נותרו בעיקר שריד טקסי. גם בימינו צבאות מתאמנים בטקטיקות שאבד עליהן הכלח: צניחה קרבית למשל היא אסטרטגיה חסרת תועלת, למעט אולי מקרים בהם ישנה שליטה אווירית מוחלטת לאחד הצדדים. עדיין צבאות מאמנים לפחות חלק מהיחידות שלהם לצניחה, כדי שהכלי הזה יישאר בארגז הכלים עבור המפקד. בנוסף, לצניחה יש הילה, בוגרי קורס צניחה זכאים לכנפי צניחה וקורס צניחה ניתן כצ'ופר לחיילים שלא מגיעים משורות הצנחנים. הדבר דומה להילה של הטורנירים ולכל ההתעסקות סביבם. אבירים בווסטרוז השקיעו שנים של אימונים בהסתערות פרשים, אבל מספר הסתערויות הפרשים במלחמת חמשת המלכים למשל ספור: בקרב על המזלג הירוק, בקרב על הבלאקווטר, וזהו בערך. עיקר המערכה היה בארצות הנהר ושם היא תפסה אופי של לחימה בין קבוצות קטנות, במעברי נהר או ברחובות כפרים ועיירות, וגם מצור פה ושם. אימוני חרב חשובים יותר להישרדות אביר במלחמה מאשר אימוני רכיבה והפלת יריב מסוס.

 

[אשת הדורני]

ובבלאקווטר, ההסתערות הייתה מאחורה

ככה שלא היה שום צורך ברמחים הארוכים. חרבות וגרזנים היו הכלי היעיל יותר.

 

[דיוגנס מסינופה]

דווקא לגבי ההסתערות בבלאקווטר אפשר היה עם רמחים

חרבות וגרזנים לא מנצלים את התנופה של הסוס, ואז היתרון היחיד לרוכב על הרגלי הוא הגובה. מבנה פרשים מהודק שמסתער מאחור על יחידה שפונה לכיוון הנהר ומחכה לתורה לעלות על גשר שברי הספינות ולחצות את הנהר שקול למטאטא שמטאטא אבק, או לכדור הרס מברזל. הסתערות מאחור (יחד עם יכולת תמרון משופרת שמביאה את הפרשים אל מאחורי הרגלים) היא היתרון המובהק של הסתערות רמחים. הסתערות חזיתית תמיד שווה פחות.

הגורם היחיד שאני יכול לחשוב עליו שיכול למנוע את התועלת שבהסתערות הוא הסמיכות של יער המלך לבלאקווטר. אני לא יודע כמה היער צפוף וכמה מרחק, אם בכלל, יש בין העצים לבין הגדה הדרומית. אם העצים צפופים מספיק והגדה קרובה אליהם מספיק, הסוסים לא יוכלו לפתח מהירות אחרי שהם יוצאים מהיער, ודהירה מהירה בתוך היער תהרוס את המבנה הצפוף של האבירים במקרה הטוב ותגרום לכמה תאונות קשות במקרה הפחות טוב.

מכל מקום בוודאי שהיתרון העיקרי של הלאניסטרים והטיירלים בבלאקווטר היה ההפתעה. אלמלי ההפתעה, חלק מהצבא של סטאניס היה יכול להיערך בתוך היער וחלק אחר אחראי להבקעת העיר. כמובן שסטאניס עדיין היה סובל מנחיתות מספרית איומה, אבל עיכוב התגבורת תוך הבקעה מהירה מספיק של העיר או טיפול בתגבורת ורק לאחר מכן בעיר היו מספיקים (סדרי הכוחות היו, לפי ויקי, 21K אבירים בצד של סטאניס, לעומת 7K חיל המצב בתוך העיר, אבל 70K בתגבורות, מהם 50K של טיירל ו-20K של לאניסטר. הלאניסטרים נעו על הגדה הצפונית ולא מדרום, אז היה צריך לטפל בהם איכשהו כך שהאפשרות השניה לעיל של טיפול בתגבורת בנפרד ורק אז בעיר לא היה עוזר, והיה עדיף להבקיע את העיר תו"כ עיכוב הטיירלים).

 

[אביר הקרנפים]

כל עוד שהמצב קיים בחלק מהמקרים...

בשורה התחתונה, אתה לא מתכחש לעובדה שהסתערות רמחים היא מצב שקורה במלחמות. וכשזה קורה, זה קורה לאבירים ולא לפשוטי העם שחימשו אותם בחניתות וחלקי שריון מעגלות האספקה של לורד לפורד. את המצב הזה מדגים טורניר הרמחים, וזו היתה טענתי הראשונה.
נכון שהמאסות של הרגלים מכריעות את הקרב, ולכן כוחות עילית מנסים לפגום ביעילות שלהם ולהפוך אותם לפגיעים עד מתים כדי למנוע מהם להכריע את הקרב. זה נכון לטייסים ונכון לאבירים.
אני חוזר ואומר: התכנון הוא כלי, כמו שאביר משוריין הוא כלי וכמו שחיל רגלים הוא כלי. העובדה שלכל מהלך יש מהלך נגד, לא מבטלת את חשיבותם של המהלכים. כך הלוחמים הגדולים (בחרב או בידיים ריקות) עומדים ומחליפים מהלומות עד שאחד מהם מצליח לפגוע. זה אומר שהמהלומות שלהם לא יעילות כי היריב יודע להתגונן? - לא! משחקים את המשחק הטקטי, ומי שמיומן ומתכנן יותר טוב, מנצח.

אבירים ווסטרוזים משקיעים אימונים בהסתערות פחות מאשר הם משקיעים באימונים בחרב ומגן. כמה פעמים אתה "רואה" את לוחמי ווסטרוז מתאמנים בחרב ומגן, ומתי ראית אותם מתאמנים ברמחים, למעט אותה פעם שסאנדור קלגאן רכב בחצר המבצר האדום ונעץ את רומחו בדחליל, ועוד פעם שבה טומן התאמן ברומח, בטורניר יום השם של ג'ופרי.
ובקרב?
הקרב של טיווין מול רוז בולטון. הפרשים הקלים של גרגור קלגאן פרעו את השורות של הצפוניים, והפרשים הכבדים שבאו אחריהם ריסקו לגמרי את המבנה שלהם.
קרב המחנות. צבא סטארק המורכב כולו מפרשים, הסתער אל תוך המחנות הצרים על נהרן ותוך כמה דקות הפך אותם למהומת אלוהים.
המצור על מעלה מלך. הצרים נוגחים באחד השערים וטיריון מוביל הסתערות פרשים ומפזר אותם. אם אני זוכר נכון, סר באלון סוואן רכב עם רומח להסתערות הזו, או שזה היה אביר אחר?
ואז מגיע צבא לאניסטר וטיירל, ומסתער על האגף של צבא סטאניס בהסתערות פרשים אותה הובילו האחים טיירל.
כשהאחים השחורים שוקלים לרדת מאגרוף ראשוני האדם ולהלחם במאנס ריידר, הם מתבססים על היתרון שבהסתערות פרשים.
זה בדיוק מה שעשה סטאניס כשתקף את אנשי הפרא מחוץ לשער טירת שחור. הסתערות פרשים כבדים.
כשצבא לאניסטר ניסה לעבור מערבה, הם ניסו לחצות את מעברות הנהרות באמצעות הסתערויות פרשים. זה לא עבד כי אדמור התכונן טוב. אבל זה הנשק הטוב ביותר שהיה להם במצב ההוא.
כשרוז בולטון חצה את הקלשון בדרכו אל החתונה האדומה, סר גרגור קלגאן תקף מאחור.... בהסתערות פרשים.
עיקר המערכה בארצות הנהר שאתה מדבר עליה, התנהלה בקרבות הגדולים בין סטארק וטאלי ללאניסטר. כל מה שאתה מדבר עליו אלה פעולות גרילה מול קבוצות הפשיטה של צבא לאניסטר. קבוצות פשיטה זה לא מלחמה. לשלוח פרשים כבדים כדי לגנוב כבשים מכמה סבתות ולאנוס את הנכדות שלהם זה בזבוז במיטבו. בשביל זה מספיק לשלוח פסולת כמו מסכות הדמים.

 

[דיוגנס מסינופה]

קיים במיעוט המקרים

לא כל פרשים שרוכבים לקרב מסתערים עם רומח. רוב המקרים שמנית הם של השתתפות פרשים בלחימה, לא של הסתערות ברומח. אי אפשר להסתער ברומח לתוך מחנה, למשל, רק לתוך מאסה של רגלים. הסתערות ברומח לתוך אוהל תסתיים קרוב לוודאי בקטסטרופה גם לאביר המסתער ולא רק ליושבי האוהל. אז קרבות כמו הסרת המצור מנהרן, אוקסקרוס וכו' היו דהירה לתוך המחנה הישן, עשיית רעש, ואז ביתור שיסוף ודריסה. לא רומח. כנ"ל כל הקרבות במעברי נהר. אנשיו של קלגאן הם חיילים ולא אבירים, אז הם לא הסתערו ברמחים אלא סתם זינבו בכוחות הנסוגים של בולטון. מלחמת חמשת המלכים ידעה רק שתי הסתערויות ברומח: הקרב על המזלג הירוק ואולי גם הקרב על הבלאקווטר. רוב הלחימה במלחמת חמשת המלכים הייתה לחימה דמויית גרילה: קבוצות פשיטה קטנות בוזזות כפרים ונלחמות אלו באלו. ההרס הנרחב בארצות הנהר שמזוהה יותר מכל עם המלחמה לא הגיע כתוצאה מהקרבות הגדולים.

וכשמדברים על כמות ההשקעה באימונים של אבירי ווסטרוז באימוני רכיבה ורומח מול אימונים אחרים (כמו חרב וקשת) העובדה שהטורנירים נחשבים לאירוע המרכזי בתחרויות וניתן עליהם פרס טוב יותר, שהאבירים הידועים הם אלה הנוצצים שרוכבים בטורנירים (נניח לוראס) ולא אלה שמתאמנים בחרב (נניח גרלאן), העובדה שבספר הלבן מוזכרים לכל אביר ממשמר המלך הישיגיו בטורנירים יחד עם מעללים קרביים ונקודות שיא בשירות, העובדה שסר ז'רה מורמונט הצליח לממן רמת חיים ראוותנית ובזבזנית בזכות נצחונות בטורנירים - כל אלה מראות את החשיבות העצומה שמייחסים לטורנירים בווסטרוז, חשיבות שהיא ללא ספק לא פרופורציונית לערך הטקטי שלהם.

 

[אביר הקרנפים]

רק רציתי להראות לך כמה משתמשים בהסתערות פרשים

מאחר וטרחת כל כך להסביר לי כמה אפשר להתגונן נגד הסתערות פרשים, עד שהפרשים כבר לא יעילים. כמעט כל שיטה שנועדה להתגונן נגד אביר חמוש ברומח, תעבוד טוב יותר מול פרש שאינו חמוש ברומח, בגלל שטווח הפגיעה שלו קצר יותר. למשל - גרזן מוט, שהפך לנשק יעיל נגד פרשים כבדים, הרבה פחות יעיל נגד רומח שארוך פי שניים מגרזן מוט.
מאחר וראינו שהשימוש בהסתערות פרשים נחשב כאפשרות מועדפת, וההבדל בין הפרש הפשוט לאביר שהאביר גם מומחה בשימוש ברומח, יוקרתו של האביר תהיה על יכולת השימוש שלו ברומח. לא בגלל השימושיות הרבה שיש בה, אלא כי זה מותר האביר על הפרש הפשוט. כשאדם רוצה להתבלט ולהפגין יחודיות, יש יוקרה רבה יותר בלהיות הכי טוב בתחום שפתוח רק להכי טובים, מאשר להיות הכי טוב בדבר שכל אחד יכול לעשות. זוכר את ההתנשאות של חרש הנשק סאלוריאן על הנפח כרס ברזל? "הכנת שרשראות כאלה היא עבודה לנפחים פשוטים. אני מכין חרבות חדות כזמר ואוכל להכין לאדוני הלורד קסדה בדיוקן של שד". לא ציטוט, אבל זו היתה רוח הדברים - אני מומחה בתחום יותר יוקרתי, ולכן המומחים ה"פשוטים" לא מגיעים לקרסולי.

ואני עדיין מחזיק בדעתי שאבירי ווסטרוז מתאמנים הרבה יותר בחרב ומגן מאשר ברומח.

 

[Moiraine]

מעניין מתי התחילה ה'יריבות' בין נד לג'יימי

יש גם את הסיפור כשג'יימי הרג את אאיריז טארגאריין ("המלך המשוגע") והתיישב בכס, ואז נד נכנס לאולם ופירש את כל הסיטואציה לא נכון.
יכול להיות שגם ג'יימי תמיד עטה עליו מסיכות והתנהג בצורה יהירה וגאוותנית, כי כולם ציפו ממנו להתנהג ככה (חוץ מזה שהוא ניסה לרצות את אביו), וזו אחת הסיבות שנד לא הסתדר איתו.
&nbsp
אני די אוהבת את הדמות של ג'יימי היא די מורכבת ומעניינת.
&nbsp
[כתבתי במקור תגובה די ארוכה ומפורטת והיא נמחקה לי..

]

 

[דיוגנס מסינופה]

ג'יימי מעולם לא שנא את נד,

הוא לכל היותר ראה אתגר בנצחון עליו.

נד, לעומת זאת, שנא את כל הלאניסטרים כי הוא רכב בחיל החלוץ של רוברט, וראה את התוצאות הנוראות של בזיזת מעלה מלך. מראה הזוועות השפיע עליו כך כך עד שההחלטה של רוברט לחבור ללאניסטרים (החלטה פוליטית כמעט מתבקשת, שמן הסתם ג'ון ארין דחף לה) גרמה לנד לעזוב בכעס את מעלה מלך ולצאת דרומה לארצות הסופה כדי להילחם בשרידי הלויאליסטים, לקבל את כניעת הטיירלים ולחפש את אחותו על גבול דורן. ייתכן שמאותו יום ועד דיכוי המרד הראשון של באלון גרייג'וי הם לא דיברו. עד כדי כך הוא תיעב את הלאניסטרים על כיבוש מעלה מלך, שהדבר תקע טריז בינו לבין חברו מנוער. בהקשר הזה, נראה שהישיבה של ג'יימי על כס הברזל הייתה רק פרט שולי בתוך התיעוב שלו ללאניסטרים. הוא תיעב את ג'יימי פחות כי הוא ישב על הכסא ויותר כי עד לאולם הכס הוא ראה ילדים הרוגים, נשים נאנסות, ורכוש נבזז מחפים מפשע.

 

[מירטל נקודה]

מסכימה לחלוטין, ומוסיפה עוד משהו :

קצת קשה לי לנער את התחושה שאם אשרה לא הייתה דורנית ובת ליוויתה של המלכה, אלא, נניח, מישהי מהבקעה או מבית טארלי, זה לא היה משפיע עליו כל כך.

 

[דיוגנס מסינופה]

זו שאלה, מה נד באמת חש כלפי אשארה

אבל בכל מקרה נראה לי שהמראות שנד ראה בעיר, עוד לפני שהוא נכנס לארמון וראה את אליה וילדיה מתים, השפיעו עליו לא פחות. הבזיזה של מעלה מלך הייתה אירוע טראומטי אפילו במונחים של מלחמה בווסטרוז: טייווין אמר לטיריון על האירוע שהוא היה לא מנוסה בפיקוד ולא ידע למה מסוגלים אנשים כמו גרגור ואמורי, ושהוא עסק בפיקוד ככה שלא היה לו זמן לתת הוראות מפורטות לגבי אליה וילדיה. הטענה עצמה היא שקר, ככל הנראה. עוד לפני המרד של רוברט, טייווין היה בעל נסיון קרבי כאביר (מלחמת מלכי תשע אגורות), כמפקד (מרד בני ריין מקאסטמיר, המרי של דאסקנדייל) וכפוליטיקאי (ימין המלך). אבל עצם העובדה שהוא מנסה להצטדק מלמדת שהאירוע הה חריג באכזריות שלו. כנראה שהמרד של רוברט היה קדימון למלחמת חמשת המלכים לא רק בכך ששורשי הסכסוך נולדו בזמן המרד, אלא בטקטיקות הלחימה האכזריות (טייווין שכר את הרעים האמיצים אחרי המרד של רוברט. כלומר הוא היה מרוצה מהתפקוד של כלבי הפרא שלו קלגאן ולורץ' ורצה עוד כמה כאלה למלונה). אז נכון שמדובר בפשוטי עם ולא באצילים, אבל נד רגיש יחסית גם לגורלם של פשוטי העם, והזוועות היו קשות כל כך שגם סתם לורד ווסטרוזי ייזדעזע מרצח סיטונאי כזה.

 

[מירטל נקודה]

אני ממש לא מסכימה ששורשי הסכסוך נולדו בתקופת המרד.

והשאלה מה היה /לא היה בין אשרה לנד היא שאלה מעולה שאנחנו מתעסקים בה פחות מדי.

 

[דיוגנס מסינופה]

שורשי הסכסוך נולדו בתקופת המרד משתי סיבות עיקריות:

1. 150 שנה הטארגים שלטו מכח המנהג והמסורת, ללא דרקונים. כשרוברט מרד, הוא השתית את המלוכה שלו בזכות הכח ולא בכח הזכות. זה הפך כל אפשרות שבה למישהו יהיה יותר כח לאפשרית, בהיעדר מסורת שלטונית. זה אגב גם מה שגרם למלחמת השושנים (אך לא ממש הצית אותה): מלך שהטענה שלו לכתר התבססה על קואליציה ולא על זכות אבות. מצב כזה הוא פרצה הקוראת לגנב.

2. בזמן בזיזת מעלה מלך נולדה האיבה בין הסטארקים ללאניסטרים. מרגע שרוברט מינה לימין את המתנגד הגדול ביותר ללאניסטרים, שום דבר טוב לא היה יכול לצאת מזה (אפילו נתעלם מהסוד הקטן של סרסיי). למעשה, זו הסיבה שאצבעון גרם לליסה לשלוט לקאט את העדשה וההודעה: הוא רצה לזרוע את הסכסוך.

לגבי אשארה, את מוזמנת לפתוח שרשור עליה. אני חושש שהתשובה היא "מעט מדי מידע".