משחק-פורום חדש: מימד הזכרונות

[בן טל-שחר]

ברמה הראשונית, זה משחק. כמו נניח דמקה. פשוט משחק.

למשחק המסויים הזה, יש פוטנציאל מדיטטיבי מאוד נחמד, אם משתמשים בו ככה. בשבילי, למשל, מרתק לראות איך גירוי חיצוני (למשל, מראה של תמרור) מעלה בי זכרון (למשל, את שיעורי הנהיגה). אני גם אוהב להתחבר לזכרון מסויים שלי, גם דרך הכתיבה - ולכבד אותו, למלא אותו בחיים, להתחבר אליו. יש עוד הרבה דברים מעניינים אפשריים במשחק הזה. ובכלל, אני אוהב אינטראקציות מגוונות, ולא רק שיחה בפורמט אחד וזהו.

 

[בן טל-שחר]

פינוקיו.

לא השתגעתי על הסדרה הזאת, למרות שהיו בה גם קטעים ודברים יפים בשבילי. היא הצביעה על הרבה כאב.

 

[בן טל-שחר]

אמרת לה שיש בגן שתי הילות?

 

[בן טל-שחר]

הא, הייתי בטוח שאלה היו תמונות מהפרק האחרון!

אז מה היה בפרק האחרון?
ראית אותו?

 

[בן טל-שחר]

הו... הזה עם ה"בלה בלה חכי לי" היה על ידי אישה, נכון?

 

[בן טל-שחר]

חה חה חה חה חה חה חה חה חה חה

ניצחת, אם היתה תחרות

יו, איזה גדול זה... אני סקרן מה זה יזכיר לי (בינתיים זה הזכיר לי קטע מסרט... אקרא שוב בנחת את מה שכתבת או אחשוב על זה עוד כמה שניות... ונראה מה יעלה ויצוץ, חחחחחחחח, תודה!!!).

 

[בן טל-שחר]

חה חה חה חה חה חה חה

זה לא מעלה בי שום זכרון בינתיים... רק הנאה וצחוק מלדמיין דברים מסויימים, צורות מסויימות, בעקבות הקריאה (המלים "זה הצחיק אותה, אותי פחות..." למשל, ממש משעשעות אותי ועושות לי נעים).

 

[assafhalevi]

אני חושב שהיה אפשר לראות את זה בדף קשר

אמרתי לה רק כשזה נגמר

 

[בן טל-שחר]

משחק-פורום חדש: מימד הזכרונות

כל אחד מאיתנו מוזמן לשרשר לכאן זכרון כלשהו (אין הגבלה על מספר הפעמים).
זה יכול להיות כל זכרון שבא לנו לשתף בו, מכל זמן שהוא.

וכל אחד מאיתנו, מוזמן לשרשר בתגובה לכך זכרון משל עצמו שדומה לזה.
כי השיתופים של אחרים מעלים בנו זכרונות, שבהם אנחנו מוזמנים לשתף.

עד כאן כללי המשחק.
האם הם מובנים?

משם זה פשוט נמשך ומתפתח...
כי הרי כל שיתוף של מישהו, מזכיר לנו שיתוף דומה שלנו... זכרון דומה משל עצמנו. שבו אפשר לשתף.

כן, זה קצת כמו לעשות מדיטציה, שבה אנחנו מתבוננים על מה שעולה בנו.

דרך המשחק הזה, אנחנו לא רק מתבוננים על מה שעולה בנו בתגובה לדברים של אחרים (ומשתפים בזה אם רוצים) אלא גם סורקים בעדינות את מאגר הזכרונות שלנו, שהוא חלק חשוב מההווה שלנו. הזכרונות הם מעין ספר ענקי, מלא בתמונות וברגשות, שאנחנו נושאים עימנו לכל מקום ולומדים להשתמש בו לטובה (שזה בתור התחלה: להימנע מלהשתמש בו לרעה).

 

[ישי בן נר]

זיקפה

אני בכיתה ד' או ה',
יושב עם ילד שקוראים לו צוף,
הוא מספר לי שיש לו זיקפה במצבים מסויימים שקשורים לבנות, או אולי זה היה בקשר למישהי ספציפית,
ואז אני מבין למה בכלל יש זיקפה, כי גם לי היה כבר בזמן ההוא, וחשבתי שזה בגלל שצריך ממש להשתין וזה גורם לבולבול לעמוד.

 

[בן טל-שחר]

זה מזכיר לי...

שכילד וכנער, הסתרתי את הזקפה שלי כשהייתי ברחוב.
בעיקר כנער, בעצם... אני זוכר את עצמי מצוייד כבר ביכולות הרפיה כלליות שפיתחתי וטיפחתי... ואני זוכר את עצמי מנצל אותן בכדי להרפות את הזקפה המופיעה בזמנים מסויימים (בעודי תוהה אם זה יאפשר לי, כאשר יגיע היום, לעשות את ההיפך; והסתבר שכן).
אז בכל פעם שהייתי בחברת בנות שעוררו בי זקפה, במיוחד אם היה זה במקומות ציבוריים, הייתי פשוט נותן פקודת הרפיה... וככה זכיתי בשלוות נפש לא מבוטלת.
אני זוכר, לדוגמה, מקרה ספציפי שבו ישבתי באוטובוס והופיעה זקפה עזה. מיד עצמתי את עיני והתמקדתי... ותוך מספר לא רב של שניות עלה בידי להתחיל להפחיתה... כמו בלון שיוצא ממנו האוויר... עד שהיא הגיעה במהרה לרמה סבירה, שכבר לא עשויה למשוך תשומת לב רבה.
אני זוכר שאף פעם לא התרגלתי לגמרי ליכולת המפליאה הזאת ושעד היום אני מתפעל ממנה (וגם משתמש בה במקרים מסויימים).

 

[ישי בן נר]

אני זוכר פעם אחת בטיול שנתי בכיתה ו' אולי

היה אחד שמו ציון והשמועה הייתה שיש לו זין ענק. ואני דמיינתי שהזין שלו בטח בגודל של נחש שמן. משהו לא נורמלי כזה. ושבטח איזה כיף לו כי ככה הוא מושך תשומת לב וזה גם גברי כזה.
ואז הוא היה בחדר שלו באכסנייה ומלא בנים התאספו מחוץ לדלת כדי לחזות בפלא הזה שהוא הזין של ציון כשעומד לו (או אולי פשוט גם כשלא עומד לו). ולא זכור לי שהצצתי בפלא. אולי בעצם כן לאיזה רגע.

 

[בן טל-שחר]

בחטיבת הביניים...

אני זוכר את עצמי עומד בשירותים ומשתין.
ואז ראו אותי... אני לא זוכר אם מהכיתה שלי או המקבילה.
"פשששש BIGGG", אמרו בהתפעלות (כלומר, אחד מהם אמר. הם היו שניים, אני חושב).
הרגשתי שילוב של חוסר נוחות עם הנאה גאוותית זעירה כזאת המעורבת בספק (מה? גדול? באמת?).
אגב, נדמה לי שזה היה בכיתה ז'.

 

[ישי בן נר]

זה מזכיר לי

שפעם בכיתה ו' נדמה לי השתנתי על האסלה בשירותים בבית ספר כשהיא סגורה. כלומר על הפלסטיק. והנה אני חושף סוד שאז לא הייתי מעז לספר אותו אפילו לחבר הכי טוב. כי ממש באו לכיתות ויידעו אותנו שמישהו השתין על אסלה סגורה ושזה לא מכבד את המנקות, ושזה מעשה חמור. ובתוכי הרגשתי פחד גדול שמא איכשהו ידעו שזה אני ואז יגלו את זה שאני כזה מוזר\רע\משובש. לא יודע ממש למה עשיתי את זה, אולי כמרד במשהו? אולי השתובבות שכזאת? רק זוכר שממש פחדתי שיגלו אותי ושזה יהרוס אותי.

 

[בן טל-שחר]

זכרון שלי קורא משהו...

פעם קראתי בעיתון (לא זוכר אם זה היה סיפור אמיתי או בדוי, אבל נדמה לי שאמיתי) תיאור של מישהו שבגיל הנעורים התארח בבית של בת הזוג שלו (כלומר, אצל ההורים שלה... כי בגיל הזה לא גרים לבד הרי, בדרך כלל...) והלך בלילה לשירותים, מבלי להדליק את האור... מתוך בושה וחוסר נוחות... ולא הבין למה הוא לא שומע את צליל הפיפי במים... וניסה לקלוע שוב ושוב... עד שהתגלה לו בשלב כלשהו שהוא השתין על המכסה הסגור של האסלה ומאוד התפדח... הו, עכשיו כשאני חושב על זה, אולי שמעתי את זה בסטנד-אפ של אדיר מילר ובלבלתי עם סיפור אחר...

 

[assafhalevi]

אחד הזיכרונות הראשונים שלי

זה שאני בערך בן שנתיים
&nbsp
אני ואחי הגדול עומדים על שטיח ומשתינים בצוותא
הורים ענקיים מתקרבים לעברינו לעצור בעדינו בבהלה
&nbsp
הזיכרון הזה מופיע ברזולוצייה נמוכה ומקוטעת
אני לא בטוח אם זה היה חלום או מציאות

 

[assafhalevi]

פעם כשהייתי בצבא

היה בחור חזק, ערס כזה שקראו לו מוני והיה לו זין ענק. אני יודע שהיה לו זין ענק כי הוא תמיד היה שולף אותו ומראה אותו לחיילים האחרים ככה בחוץ לעיניי כל.
&nbsp
פעם אחת נפגשנו אני והוא במקלחת והוא אמר לי "אתה יודע, כדאי לך לגלח מסביב לזין, אחרי זה נעים וחלק". האמנתי לו כי גם אצלו זה ככה.
אחרי שגילחתי לא הפסיק לגרד לי במשך חודשים במפשעה עד שהשיער גדל חזרה.
&nbsp
יום אחד בזמן שהוא עמד בחוץ עם הזין שלוף כרגיל נקראתי בדרכו, ואמרתי לו שאם הזין שלי לא היה כזה קטן גם אני הייתי שולף אותו בכיף, ואז הוא אמר לי "למה אתה מדבר על עצמך ככה?"
&nbsp
&nbsp

 

[בן טל-שחר]

הפעם הראשונה שעשיתי סנפלינג

ככתב נוער ב"מעריב לנוער" זכיתי במגוון רחב של צ'ופרים, כגון לערוך כתבות בנושאים מגניבים ומלהיבים ולהתנסות במגוון רחב של דברים כתוצאה מכך.

לדוגמה, סנפלינג.
ב"מצוקי דרגות".
עשיתי על זה כתבה, ביחד עם צלמת הנוער אורי צ'חנובר המופלאה.

ואני זוכר את עצמי, בפעם הראשונה שהתבקשתי להטיל את משקל גופי כנגד חבלי הסנפלינג (בהתחלה מצוק לא גבוה - אולי 10 מטרים? היתה זו רק ההתחלה) - כלומר להישען אחורה בגבי אל התהום - פשוט משקשק מפחד.

וואי, כמה שזה היה מפחיד!
אני זוכר כמה התנגדות היתה שם, עד שעלה בידי להרפות ולעשות את זה.

אני זוכר שכאשר הגעתי למטה, תיארתי אחר-כך את ההרגשה כ"אני מבין עכשיו מה זה אומר שהלב נופל לתחתונים". כאילו, מטבע הלשון הזה הפך עבורי למשהו מוחשי יותר. הרגשתי תחושות של פחד גופני שמעולם לא חוויתי לפני כן.

אחר-כך, אגב, בהמשך המסלול, כשכבר היינו מנוסים יותר, ירדתי להנאתי מגבהים הרבה יותר מרשימים (כ-50 מטרים) ללא פחד, בהתרגשות רבה...

 

[ישי בן נר]

זה מזכיר לי

שהייתה אחת ממש יפה וחמודה והיינו באיזה יום של תנועת הנוער שלנו בו מטיילים ומקימים כתובות אש וכאלה. וכבר ממש הייתי חייב להתחיל איתה, ולפני שהעזתי הרגשתי שאני כל כולי נמלא פחד עצום ומשתק. על אף הפחד ניגשתי אליה והצעתי שאולי נחליף טלפונים והיא הסכימה. וזה היה אדיר. יש מצב שהידיים שלי רעדו בזמן האקט.

 

[בן טל-שחר]

זה מזכיר לי

אותה מסתובבת אלי ואומרת לי: "אתה מכוער כמו הלילה!"
זה חדר אלי עמוק ומצאתי את עצמי שנים אחרי, מאמין שאני מכוער ולא ראוי.
הרגשתי דחוי.
גם זה קרה בכיתה ז', בחטיבת הביניים החדשה, זמן קצר אחרי תחילת הלימודים.
היא ישבה לפניי, קראו לה איריס, היא מצאה חן בעיני, אני חושב ש"הצקתי" מבלי משים, כנראה צורה גמלונית של תקשורת.