משחק-פורום חדש: מימד הזכרונות

[ישי בן נר]

זה מזכיר לי

שבכיתה ב' או ג' אני עומד ליד ילדה בבית ילדים בקיבוץ ואומר לה "תקראי לי שיקי", שזה היה שם חיבה שלי. אמרתי לה את זה בנימה כזאת מפלרטטת, והיא פשוט הביאה לי סטירה.
לא ברור למה. אולי היא חשה את הנימה והתרגשה ולא ידעה מה לעשות עם זה. אולי משהו אחר.

 

[בן טל-שחר]

דינמיקה בשלושה

פעם חבר של אמא שלי צבט אותי בלחי, חזק.
בחיבה, אבל חזק. ממושך כזה, איזה שתי שניות כאלה במלוא החיבה.
אמא שלי הגיבה מיידית:
היא הנחיתה עליו סטירה אדירה.
ממש.
ראיתי את הכוח הפיזי הרב שהושקע בסטירה הזאת, שהממה את החבר לחלוטין.
נדמה לי גם שהיא הוסיפה שהיא לא אוהבת שעושים ככה לילד.
אני זוכר שהרגשתי טוב.
מוגן וטוב.
כזכור לי, היא אף פעם לא הרשתה לאף אחד לפלוש למרחב שלי, אפילו כילד, ללא רשות.

 

[assafhalevi]

יש לי זיכרון

של אמא שלי מעיפה לי סטירת לחי אחרי שאני שובר כוס
זה היה מעליב
&nbsp
יכול להיות שזה קרה כמה פעמים אבל הזיכרון מופיע אצלי בתור פעם גנרית אחת

 

[בן טל-שחר]

פעם נהגתי להרשים אנשים על ידי שבירת בקבוקים בכף ידי.

זה היה טריק שלא קשור ללימודי הקונג-פו שלי, אלא פשוט משהו שמישהו לימד אותי. בכל פעם שהייתי מוצא בקבוק בירה ריק מונח על המדרכה או כל סוג דומה אחר של בקבוק זכוכית, הייתי מתיישב לידו בנחת ומבצע מעין שני פליקים מהירים בצידי כף היד שלי, בזה אחר זה... ולמי שלא מכיר את הטריק, זה נראה היה מרשים מאוד, "לנפץ בקבוק זכוכית באבחת יד חשופה, מבלי להיפגע".

 

[assafhalevi]

היה לנו משחק ביסודי

שקראו לו חתונה בעיירה... מה שאני זוכר זה שכמה בנות עומדות בשורה עם היד מושטת לכיף. ואז נכנס אחד הבנים למרחב הזה וצריך לתת כיף לילדה שמוצאת חן בעיניו. אם הוא מוצא חן בעיניה חזרה היא צריכה לתת לו כיף בחזרה, ואם הוא לא מוצא חן בעיניה היא נותנת לו סטירה.
&nbsp
לא היה לי אומץ להשתתף במשחק הזה, ואני זוכר שכמעט תמיד כל ילד שנתן כיף לילדה חטף סתירה (אלא אם הם היו ידידים ממקודם)

 

[assafhalevi]

בכיתה א'

היינו יושבים בכיתה בקבוצות של 4
&nbsp
ישבתי ליד חבר שלי, אבנר, ומולנו ישבנו עוד 2 בנות
אז היינו כזה הבנים מול הבנות
לא כל כך הסתדרנו איתן והיו הרבה חיכוכים במהלך השנה
&nbsp
זה זיכרון מאוד כללי ולא ספציפי אבל הוא מעניין
לאחת הבנות קראו מורן בכר

 

[assafhalevi]

קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא

הייתי במסיבת מטאל וניגשתי למישהי שאני חצי מכיר והיה לנו וייב טוב והזמנתי אותה לעשות משהו יחד, כי פחדתי לקרוא לזה "דייט".... אני זוכר איך הפנים שלה האירו משימחה בזמן שהיא מגיבה בחיוב. הרגשתי מלא בביטחון

 

[assafhalevi]

פעם הייתי בסופרלנד

הייתה שם אומגה ענקית שעברה מעל אגם
&nbsp
הייתי ילד, לא זוכר בן כמה אבל מספיק גדול בשביל הדבר הזה... לפני שעליתי הדריכו אותי שלקראת סוף המסלול יש תנועה מסויימת שצריך לעשות עם הידיים כדי להאט את ההתקדמות של האומגה, ולא להתרסק בקצה. אני זוכר שכבר אז חילחל בי הפחד שיש פה אחריות שלי בכל הסיפור הזה ואני עלול לפשל.
&nbsp
כשהגעתי בעצמי קרוב לקצה, ראיתי מדריך עומד מתחתיי ומסמן לי לעשות את התנועה הזאת, אבל לא הצלחתי לעשות אותה. ניסיתי באינטנסיביות אבל כנראה שפספסתי משהו בסיסי בטכניקה.
&nbsp
התרסקתי בכל הכוח בקצה, אני חושב שהרגשתי את זה בעיקר בשיניים

 

[בן טל-שחר]

הכוח הפנימי

זהו זכרון מטושטש, מעומעם, אך עדיין משמעותי.
זה היה איפושהו באנגליה, במסגרת הכמה שבועות שבהן ביליתי שם כחלק מהישלחי לקיימברידג' ככתב נוער של "מעריב לנוער", על מנת לכסות את תופעת ה"סאמר סקולס" שהיתה טיפה רווחת אז, כמדומני.
הזכרון המסויים הזה, אם אני בכלל לא מבלבל את זה עם אירוע אחר, היה באיזשהו פארק (בלונדון?) די מרשים מנקודת מבטי דאז. יש לי כל מיני זכרונות מהפארק הזה, אך הזכרון הספציפי שהבזיק בי הוא הרכבל, שבו נדמה לי (אם אינני מדמיין את זה) שהעזתי להיתלות ממנו החוצה, כשכל גופי באוויר. יש סיכוי שרק דמיינתי שאני אעשה את זה או לחלופין שעשיתי את זה חלקית (הכי סביר). אני זוכר הרגשה של אומץ, כוח ועוד איזשהו משהו מסתורי שאין לי מלים בשבילו. כמובן שהיתה שם גם תחושת הרפתקאה וכיף מיוחדים.

 

[lightflake]

כתב נוער?

חדש לי
אולי בגלל זה לפעמים אתה נקרא אצלי כמו גננת

 

[בן טל-שחר]

כתב נוער

"כתב נוער" הוא בדרך כלל כינוי לכתב, עיתונאי, אשר גילו מתחת ל-18.
או ליתר דיוק, מויקיפדיה: "ילד, או נער, המשתתף בכתיבת עיתון ילדים ונוער".

 

[lightflake]

אהה.. הנחת שלא ידעתי את זה? למה?

 

[בן טל-שחר]

פתרון התעלומה

אהההה, שילוב של שני דברים כמדומני:

ה"חדש לי", ביחד עם עניין ה"גננת", התפרש אצלי כאילו המונח "כתב נוער" חדש לך ושחשבת שמדובר במישהו שכותב על נוער (ומכסה נושאים של בני נוער) ומכאן ה"גננת".

אז התכוונת שחדש לך שאני הייתי כתב נוער.
אז מה הקשר לגננת, אם כן (אני לא בטוח שאני רוצה לדעת

)?

 

[lightflake]

אני מניח שאדם כותב לנוער (אף אם הוא נער בעצמו)

הוא חושב על הקהל שלו טעל רמת ההבנה שלו כשהוא מתנסח כדי להסביר את עצמו לאותו קהל, אני רק מניח כמובן, אין לי נסיון בזה, אבל אולי אם משהו ב*אופן ההתנסחות של אותו כתב* נתקע בנסיון להסביר את עצמו, גם אם עכשיו זה לא עבור נוער במובן הגיל הכרונולוגי (אבל בהחלט אפשר לומר סוג של נוער-מתבגרים/מתפתחים בגיל ההתפתחות התודעתית ... ) ובמיוחד אם אתה רואה עצמך כמישהו שכבר נמצא במקום בוגר מהבחינה הזו.... אז זה יכול להסביר את הגישה הגננתית שלעתים קופצת אצלי מקריאת פוסטיך

 

[ישי בן נר]

הטיול המפחיד

אני ומי שהייתה אז בת זוג שלי טיילנו ברמת הגולן כאשר הגענו למקום שנקרא "רוג'ום אל הירי" או "גלגל רפאים".

הייתה זאת שעת דמדומים והלכנו אל מרכז המעגל של האבנים שמרכיבות את האתר, שם יש מעין קבר עתיק או משהו אחר, שאפשר להכנס אליו והוא כמו חדר קטן שכזה.

כשהבטנו פנימה אל הקבר, ראינו משהו מוזר, אני לא ממש זוכר מה. אולי משהו כמו איש שכוב על הארץ ואנשים אחרים מעליו. נתקפתי בהלה משונה ונדמה לי שמישהי אמרה לנו ללכת משם.

כל אותן שעות שאחרי, או שדמיינתי או שאכן עקבו אחרינו בדרכנו אל מקום הלינה שקבענו לעצמנו לאותו יום - חניון לילה בינות העצים.

בדרך לחניון הלילה ראיתי אנשים שהיו בקבר נוסעים במכונית קרוב אלינו ואפילו צופרים.

כשכבר היינו בחניון הלילה ואני בתוכי בסרט שהלילה משהו רע יקרה לנו, המכונית הזו הגיעה לחניון, ברגע זה כבר כאילו ידעתי שמשהו רע יקרה.

לא זאת בלבד אלא שגם האנשים שיצאו מהמכונית היו מוזרים בהילכותיהם. מעין תמהונים.

בשעת ערב, כשכבר כמעט הלכנו לישון, הגיעו למקום המלאכים שלנו, בדמות אב ובנו, שני אנשים נחמדים וטובים.

וכשהם הגיעו, נסעו המוזרים לדרכם.

אני לא חושב ששיתפתי את חברה שלי בפחדיי. ובהקלה שחשתי כשהם נסעו.

 

[ישי בן נר]

תיקון כתיב

"...לא זאת בלבד אלא גם שהאנשים..."

 

[בן טל-שחר]

כרגיל, התעוררו בי מגוון זכרונות... ואשתף באחד:

זה היה בסביבות כיתה ה', אולי ד'? אנ'לא בטוח, אולי כיתה אחרת.

נכנסנו כמה ילדים לאיזשהו בית נטוש... זאת אומרת לקומת הקרקע הנטושה (אני לא זוכר אם היו עוד קומות לבניין...) והסתובבנו טיפה בדירה החשוכה (לא היה חשמל, כנראה).

לפתע אחד הילדים לחש: "יש שם איש מת".
הוא לחש את זה בשלווה, כמעט, לא בהיסטריה.

אני זוכר את הפחד עובר בגוף של כולנו... ואנחנו פשוט תופסים את עצמנו ורצים החוצה במעין פחד גופני כזה... וואי וואי וואי.

רק כשהיינו בחוץ, כמדומני, הוא אמר לנו שהוא סתם אמר את זה.

 

[בן טל-שחר]

מהרפתקאות החבורה הבלתי נלאית

פעם יצאתי עם שתי חברות טובות לאיזשהו מסע קסום ומיוחד דרומה. הגענו עד לבאר שבע ובלילה ישנו יחדיו באוטו. זה היה מעין מסע מכושף, שרקחנו לעצמנו בכדי לחקור ולהשיג אי-אלו מיומנויות ותובנות. היו כל מיני תחנות מרתקות במסע הזה. אחר-כך נסענו בחזרה צפונה, אחת מאיתנו נפרדה מאיתנו בחזרה לתל-אביב ואילו שנינו הנותרים המשכנו לחיפה, בלעדי האוטו. כשהגענו לחיפה כבר היה לילה וניסינו למצוא את דרכנו בעיר המכושפת הזאת, ברגל, בלי הכרות מוקדמת רבה עם השטח. ניסינו לישון באיזושהי חצר נטושה, אך חשנו לא בטוחים מספיק והתנדפנו משם לאחר זמן מה, מודעים למגוון גורמים אנושיים ובלתי אנושיים במרחב סביבנו ולמודעותם אותנו. בסופו של דבר עלה בידינו למצוא את דרכנו אל איזור בטוח מאוד, מגונן שכזה, שכמו קרא לנו, בלי עזרת ג'יפיאס וכאלה (לא היה אז). פשוט פילסנו את דרכנו. זה היה מדהים, מפני שראיתי את האיזור בדמיוני, בזכרוני - מקום בחיפה שבו הייתי פעם, מתישהו, אך לא זכרתי את שמו ולא הכרתי טוב את חיפה ולא היה לי שמץ של מושג באיזה איזור שלה הוא (ולא שהכרנו את האיזורים השונים של חיפה או משהו כזה). איכשהו, ברגל, במקום כל-כך גדול ורחב ידיים כמו חיפה (!), בעזרת התמסרות לכוח האישי של שנינו, עלה בידינו בסופו של דבר פשוט למצוא את עצמנו במקום המבוקש, בלי כל רמזים חיצוניים. זה גבל בלא-ייאמן והיה כמו סוג של "לברוח מהרי החושך" ולמצוא את דרכנו בחזרה אל האור. מחט בערימה של שחת. זה היה מדהים באופן שאני מוצא עכשיו שאין לי מלים לתארו.

 

[מגדלאור1]

משחק נחמד

לא אהבתי ללכת לבית הספר,
העדפתי ללמוד על החיים,
מחוץ לכותלי בית הספר.
בוקר אחד, אבי הוריד אותי בכניסה לחטיבה ונסע.
אני במקום להיכנס, אמרתי לעצמי "לאילת"..
גרתי בחיפה.
ירדתי לאילת עם תיק בית ספר.
הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי לאילת,
זה להוריד ממני את כל השכבות...
היה כל כך חם ואני הייתי במעיל וסוודר.
הייתי בטיילת, הכרתי אנשים וטיילתי
ואיזה בחור ניגש אליי,
הוא היה חלק מחבורה של שלושה,
שעשו בטיילת איזה קטע שקשור להימורים
והוא ביקש ממני רק לעמוד שם לזמן קצר,
להמר בכסף שהם יתנו לי והציע לי
סכום מופלג בעבור כך.
ואני, כמעט בלי כסף בכלל ובאילת -
הסכמתי.
הוא מעביר לי שטרות ואני נעמדת
בתוך קהל האנשים ומהמרת..
אנשים מתלהבים והוא משלם לי,
הייתי מאושרת
רגע אחרי שהוא משלם לי
קורא לי מישהו מהדוכן ליד
אני ניגשת והוא ובחור נוסף
אומרים לי "אל תתעסקי איתם"
הרגשתי מצד שניהם -
טוב לב בלתי רגיל.
חשתי שאיכפת להם ממני
ושזה אמיתי..
הם אמרו לי שאם אני רוצה לעבוד
אז אני יכולה איתם בדוכן
ונתנו לי את המפתח לדירה שלהם,
כדי שאוכל לנוח, להתקלח, לאכול...
הם אמרו לי שהם לגמרי סומכים עליי
ואני סמכתי עליהם, שני מלאכים...
הלכתי אליהם לדירה והרגשתי כמו בבית.
בערב הם חזרו והכינו ארוחת ערב...
הבחורים הללו היו יותר מנהדרים כלפיי
קצרה היריעה מלתאר כל מה שהם
עשו בשבילי ואיזה יחס משפחתי
חם ואוהב הם העניקו לי.
ממש בהתחלה כשהייתי שם,
הייתה דפיקה בדלת ונכנסו שני
בחורים אחרים, הבנתי שהם שכנים.
משהו היה מוזר לי בזוגות הגברים,
שחיים יחד בבניין הזה.
אחרי שהם הלכו,
הסביר לי אחר מהבחורים,
(מבלי ששאלתי)
שזה בניין של אסירים משוחררים.
מעולם לא פגשתי אנשים טובים יותר

 

[assafhalevi]

בתקופה בה גרתי בדרום תל אביב

נהגתי לכתוב מוזיקת רקע למשחקי הימורים ברשת
אז מדי פעם הייתי מגיע למשרד ענקי בבת ים, שהיה מאוד ריק יחסית, כדי לסגור כמה דברים עם מנהל הפרוייקט...
&nbsp
ופעם אחת הוא סיפר לי שהם עושים עכשיו שיפוצים בבית, ושצריך מישהו לשמור על השיפוצניקים בזמן שהם עובדים, כדי שלא יהיו בעיות.
אז שאלתי אותו, בתמימות, למה אתה לא יכול פשוט לתת להם לעשות את העבודה לבד בשקט? מה כבר יקרה?
ואז התעורר בו כעס, והוא אמר לי "תגיד לי, אפשר בכלל לסמוך על מישהו בעולם הזה???"