בשנת 2009 נחרץ גורל. באותה שנה, חברת פיוניר הוציאה לשוק מסך
50 אינץ' ו-60 אינץ' ברמה גבוהה ביותר. השחור לא היה אפרפר, אלא שחור לגמרי, ובחדר
אפל, כשהמסך היה מוחשך, ראית רק את הנורית הכחולה, שהעידה שהמסך בפעולה.
סדרת מסכי הפלזמה הללו נקראה KURO, ופירוש המילה הזו היא "שחור".
אלא שאז, חברת פיוניר יצאה בהצהרה, שהיא חדלה לייצר מסכים. עלות הפיתוח הייתה
גבוהה מדי עבורם, והם החליטו למכור את הידע לחברת פנסוניק, ולצאת מהמשחק.
מאז, חברת המסכים המובילה הייתה פנסוניק, והם אכן ייצרו מסכי פלזמה טובים, (ואין הדבר מעיד על כך שפנסוניק היו טובים ב-LCD או ב-LED)!
אבל עדיין, המסכים שלהם לא הגעו רמה הכי גבוהה שאליה הגיעה פיוניר.
ואז...שאר היצרנים נשמו אז לרווחה.
מאותו רגע, שלא הייתה 'חברת על', שהם שאפו ליישר עמה קו, כל החברות העדיפו
לדשדש. זה היה נוח עבורם גם, מכיוון שהשוק היה רווי והמכירות ירדו. לאנשים גם לא
היו עודפי כספים כדי לשאוף ולהשתדרג, ולחברות בא עידן המנוחה הרגוע.
בינתיים, פעלו היצרנים בשני תחומים:
א. הוזלת עליות.
ב. השקת עיצובים "מרשימים", ובקטע הזה הובילה סמסונג.
העובדה, שבאותה תקופה, טכנולוגית המסכים עברה מתאורת פלורסצנט אחורית (CCFL)
לתאורת LED היקפית, איפשרקה ליצרנים לעבור לייצר מסכים דקים במיוחד, והחלה
מעין תחרות, מי ייצר מסך דק יותר, ומי ייצר מסך "ללא מסגרת היקפית".
כאן יכולנו באמת לראות עיצובים מרהיבים, אבל איבדנו את התחרות, ששאפה להגיע
ל"מקום הראשון באיכות התמונה". באותה תקופה, התאוריה של קרמר שלטה, ואז הוא
באמת צדק. אז נכון. היה איזה דגם מוביל של שארפ. לסוני היו כמה דגמים שמשכו למעלה,
ולפיליפס היה דגם מצוין. שארפ יצאו אז בקטע של "צבע רביעי צהוב", אבל מהר מאד הם
הבינו שזה לא ממש זה, והם החלו לעבוד על ייצור המוני זול וירוד.
סוני ופיליפס העבירו את פסי הייצור לסין, וסוני החלה לרכוש גם פאנלים סיניים.
נו. וככה זה רק הלך והידרדר.
חברות מדבקה נהנו מהפריבילגיה, לשווק מסכים בינוניים, שכמעט והתחרו בכל ליין
היצרנים, וכך, NEON, סקאיוורס', פיילוט, פוג'יקום ועוד כמה שכאלה, יכלו להעז ולמכור
מסכים גדולים במחירים שהיו כ-2 ק"ש. לא יאומן כי יסופר...
ואז, בכל הבלגן הזה, יצאה חב' LG עם מסך 84 אינץ' ברזולוציה 4K. במסך זה, גודל הפיקסלים השתווה בדיוק לגודל פיקסל במסך 42 אינץ'. משמעות הדבר היא,
שכמות הפיקסלים במסך החדש הזה, הייתה פי 4 מכמות הפיקסלים במסך 42 אינץ' FHD.
והנה ההסבר, מדוע מסכים אלה קיבלו את הכינוי 4K. הם פשוט הכילו פי 4
פיקסלים וגודל הפיקסל הבודד נשמר קטן. פירוש הדבר, שגם מול מסך כזה, יכולת
לשבת במרחק של 1.6 מ', מבלי שתבחין בערוגות הפיקסלים. איזה כיף.
אז נכון:
נוצרה חובה לעשות אפסקיילינג לאיכות התמונה, כי השידור אינו 4K, והמחשב שעשה
זאת לא ממש דייק.
ונכון: מסך כזה עלה בארץ כ-84 ק"ש, כלומר, 1 ק"ש לכל אינץ' באלכסון...
ואז באה חב' סמסונג והציגה מסך ענק בגודל 90 אינץ' או משהו בדומה... יותר גדול,,,
יותר יקר... ויותר מקום בסלון...
וראיתי כזה בתצוגה בארץ. הוא היה מרשים מאד. הוא היה ענק והוא עלה 190 ק"ש.
וזהו. זו הייתה מכת המחץ לעידן הפלזמות. שם החליטו שלא להשקיע בקידום ה-4K,
ובמקום זאת, הורידו את הפלזמה מהמדף.
אז מה עוד נותר לעשות? לייצר מסכים קטנים ברזולוציה של 4K? קטע כמעט מיותר, אבל
עובדה שעברו לזה.
ומה עוד נותר לעשות? לחפש גימיק של מסך קעור? עשו.
ומה עוד נותר לעשות?
נותר לחפש טכנולוגיה חדשה. והנה, באה LG וייצרה מסכי OLED עם צבע רביעי: הצבע הלבן.
עם צבע לבן, ירד הצורך לשחוק את האדום, ירוק וכחול עד כלות, כדי להציג קטע לבן על המסך,
וכך יכלו לייצר מסך עם ניגודיות אינסופית.
והנה. הגיע המסך שהצליח להתחרות במסכי הקורו האגדתיים,
לראשונה, אחרי 7 שנים של דשדוש.
והנה, הגיע מסך יפהפה, קעור וחדיש, שבאמת יכול היה לכבוש את השוק.
אלא שהמסך הזה היה יקר להחריד.
מחירו נע סביב 30 ק"ש, ובקושי נמכר בארץ. ח.י. , היבואן של LG הבין זאת, ודי מהר
הוריד את המחיר ל-16 ק"ש. זה כבר "נשמע" כמעט שפוי.
במבצע של סוף שנת 2015, הם יצאו במבצע ומכרו את הדגם הזה (939) במחיר של 10 ק"ש
לימים ספורים. מי שמיהר זכה.
ואז בפסח 2016, הם יצאו במבצע חדש, של 11 ק"ש לאותו דגם.
אבל אז כבר יצאו 2 דגמים חדשים יותר.
גדולים יותר (60 ו-65 אינץ') וברזולוציה של 4K. וכן. יצאו גם כמה דגמים שטוחים ולא קעורים.
שוב, במחירים הזויים.
אבל הנה.. יש כבר דור חדש, ויש למה לצפות ביום שישי השחור של 2016.
מי שיחכה, יזכה...
