והנה, מתעוררים לבוקר חדש
אחרי שכמעט ולא ישנו. אמש היה אפוף תדהמה וצער. לצערנו, בילינו אותו בצפון [בגלל ההופעה בעכו], ולא יכולנו לקחת חלק בכל ההתארגנויות הספונטנית בת"א. קיבלנו עדכונים חיים על הצעדה, סמסים שקוראים לכולם להגיע, לקחת חלק בצעקה השקטה הזאת. המקום הזה, הברנוער, היה עבורי מעין בית תקופות בחיי [מתי זה היה בעצם? השנים כמו לא נראות עוד באופק... בגיל 16? 17? ממש בגילה של הבחורה שנרצחה]. הוא היה לי יותר מהכל, חממה. מחבקת, מקבלת, תומכת. מקום מפגש שהרגיש בטוח להיות בו מה שאתה. מי שאתה. עדיין אין בי מילים. והצער עמוק כל כך. והתדהמה לא מניחה. וכואב. פשוט כמו קהילה שלמה קיבלה כדור בבטן. מצטרפת לרותם. פשוט לזכור.