סליחה שאני מתערבת ../images/Emo9.gif
ואני מציגה את עצמי לפני שאני נדחפת (לא בגסות, אני מקווה) לדיון. אני (בין השאר) מנהלת שותפה של ליאור בפורום הורים אחרי טיפולים. יש לי בן, יונתן, בן שנה ושלושה חודשים, ועכשיו אנחנו שוב בטיפולים כי מי יודע כמה זמן זה ייקח. תמיד חלמתי על משפחה גדולה ושמחה - מ-י-נ-י-מ-ו-ם ארבעה ילדים. כשנתקלנו בבעיות להיכנס להריון לא הופתעתי, אבל היה לי ברור מלכתחילה שאני אעשה ה-כ-ל בשביל שיהיו לי ילדים. בעלי היה קצת פחות נלהב מהענין, בעיקר כי הוא חושש לי ולבריאותי, אבל ככל שהתקדמנו בשלבים הוא הבין את הכמיהה שלי לילד והשתכנע שחיי ללא ילדים יהיו אומללים מאוד. למזלי - נכנסנו להריון בהזרעה האחרונה, רגע לפני שעברנו ל-IVF. הייתי מאושרת כל ההריון, ואחרי שיונתן נולד - בניתוח קיסרי חירום - האושר שלי עלה והתעצם ואפילו נפילת ההורמונים הידועה לשימצה של "היום השלישי אחרי הלידה" לא השפיעה עלי במאום. ידעתי שאני בדרך הנכונה להשיג את החלום שלי - משפחה. כעת, אחרי שני טיפולים שנכשלו ובהפסקה כפויה של חודש לפני הטיפול הבא - שוב, הזרעה שמתוכננת להיות האחרונה לפני IVF (אולי זה יביא לי את המזל?), נוכח הרטינות של הרופאים בכל פעם שהם רואים את תוצאות ההזרעה הקודמת ושאלתם הנצחית "מה את עוד עושה פה?" (ובתרגום - למה את לא ב-IVF עדיין?), אני מסתכלת קדימה ורואה בעתידי הקרוב את הפריית המבחנה שבה כנראה יווצר אחיו או תיווצר אחותו של יונתן. משפחה מרובת ילדים כבר לא תהיה לי. אני יודעת. קיבלתי, הפנמתי, התאבלתי. אבל משפחה של אמא-אבא-שני ילדים גם היא תהפוך למושא שאיפות רחוק אם תתקבל דרישת האוצר. דרישה שלטעמי (וברור שאני לא אובייקטיבית) היא קטנונית. בטיפולים לילד שני - בד"כ יודעים בדיוק מה הבעיה ואיך לפתור אותה. רוב החברים שלי מפורום "הורים אחרי" שהגיעו לסבב שני של טיפולים נקלטו בהפריה ראשונה או שניה. ההוצאות כאן הן שוליות יחסית למה שהאוצר מנסה לחסוך. והתוצאות מהן נהדרות - אני מזמינה אתכם להיכנס אלינו לפורום ולראות משפחות שלמות ומאושרות, ממה שהיה לפני כמה שנים זוגות עצובים ומדוכאים שלא יודעים אם אי פעם מישהו יקרא להם אמא ואבא. משפחות נהדרות, שלולא טיפולי ההפריה לא היו היום. לגבי ההשלכות הבריאותיות של IVF - נכון, זה לא הטיפול הכי ידידותי לגוף, ונכון, זה לא טיפול "מציל חיים". אבל זה טיפול "מציל נפש". מי כמוכם שעשו את זה למרות קשיים כאלה ואחרים יודע עד כמה הכמיהה לילד יכולה להיות אדירה, וכמה אושר וחיוניות הילד שלך יכול להביא לחייך. אני מודעת היטב לסיכונים שבטיפולים והם נראים לי שולִיים יחסית לסיכונים שבחיים ללא ילדים. 5 טיפולים, כמו שמראות הסטטיסטיקות, יביאו לפּחות ממחצית הזוגות את החויה המדהימה של גידול ילד. עם כל טיפול שעובר הרופאים המטפלים לומדים משהו נוסף על הגוף ותגובתו לטיפול הספציפי שניתן, שהרי כל גוף הוא ייחודי בתגובות שלו לכל טיפול. זוגות שיגיעו לטיפול ה-14 (כן, יש דבר כזה) יצליחו בסיכוי של כ-90% לחבוק את ילדם. בטיפולים לילד שני, כמו שכבר ציינתי, המצב שונה - בד"כ הבעיה כבר מוכרת והפרוטוקול שהצליח בפעם הקודמת הוא בעל סיכוי מצוין להצליח שוב, די מהר אפילו. כך שמבחינת העלויות לא מדובר בעלויות גבוהות, מבחינת הסיכונים - הם כולם כבר ידועים (הרי כולנו חתמנו על הטופס שמסביר את מהות הטיפולים והסיכונים הכרוכים בהם), ומבחינת הרווח - כל ילד הוא רווח נקי בעיני להוריו, למשפחה שבה הוא נולד, וגם לנו כחברה. כל ילד הוא עוד סיכוי לעשות את העולם הזה למקום יותר טוב. לגבי הטיעון של "למה המדינה צריכה לממן את זה" אני אענה את התשובה הכי פשטנית - בעיות פוריות הן נכות לכל דבר. אלה בעיות פיזיות שאני, כמבוטחת בביטוח בריאות ע"י המדינה, זכאית לקבל טיפול בהן, גם אם אינו מציל חיים. אם יממומנו רק טיפולים מצילי חיים, חצי מהגברים מעל גיל 60 יסתובבו ברחובות עם שקיות שתן מחוברות לקטטרים ביד אחת (בגלל בעיות פרוסטטה - ניתוח פרוסטטה אינו מציל חיים) וכלב נחיה ביד השניה (גם ניתוח קטרקט אינו מציל חיים). אלה שתי דוגמאות לטיפולים שהמדינה מממנת כדי לשפר את איכות החיים של אזרחיה משלמי המיסים (יש עוד המון, אבל לא אלאה אתכם). אנחנו לא טפילים שמבקשים קצבאות כדי להביא 15 ילדים שיחיו על חשבון המדינה. אנחנו אנשים עובדים ויצרנים שתורמים למדינה ורוצים רק את חלקת אלוהים הקטנה שלנו - עם שני ילדים, כדי שיהיה בשביל מי לטפח אותה.