וכי
אני מוצאת שיש לי מעט מאוד דברים שאני ניזהרת בהם עם ציניות. שימוש ברטוריקת "שואה" כאמצעי ניגוח פוליטי, למשל. זו ציניות שאינה ראויה בעיני שמייצרת זילות של מופע (מופע אימיים) שאני מרגישה מחוייבת לשמור על נקיונו. אגב, זה לא מונע ממני לצחוק מבדיחות שואה, כמובן (מה יותר גרוע מלמצוא תולעת בתפוח?) גם פגיעה בילדים אינה ראויה לציניות, אם כי יש לי יציאות לפעמים (מזה קטן, אדום וצורח בפינה, סטייל...). לא עולים לי בראש דברים נוספים, אבל זה לא אומר שאין. את כל שאר הפרות הקדושות - אני מעדיפה להעביר תחת סכין הקצבים שלי. כמעט כל פרה קדושה ראויה להיות סטייק. למה? כי זה מכניס דברים לפרופורציות. כי זה מסייע ונחוץ לבדיקה וחקירה. בדיקה וחקירה הם מהות תרבותית, פתח להתפתחות (ואנחנו באמת רוצות להתקדם). כי קבלת דבר כמובן מאליו מקבעת, מקלשאת, מרדימה. פרס ישראל הוא "מובן מאליו", ויורם גאון (שיש קונצנזוס שהוא זמר בחסד) - גם הוא מובן מאליו. ומובן מאליו, כפי שנאמר לעיל, לא רק שמשעממותי, הוא סם מוות בעיני.