חתול השיממון
New member
אני אגיד לך מה
אולי הספר הזה אכזב אותי כל-כך כי באתי אליו עם ציפיות מאוד גבוהות. את זוכרת את ביטרבלו ממחוננת, נכון? ילדה בת 9 עם סכין ביד שמייעצת לאנשים שהיא בקושי פגשה, בקור רוח מוחלט, איך להרוג את אבא שלה, מתנהלת בבטחון עצמי ובבגרות מול קטסה ופו, שני מחוננים מפחידים למדי שהיא בכלל לא מכירה (אני זוכרת כלמיני דברים כמו קטסה חוזרת ממאבק באריה הרים וביטרבלו אומרת לה, "אוי, את פצועה! בואי, אני אחטא את השריטות האלה ואתפור אותן" או כשפו וקטסה מתכננים איך לתקוף את לק והיא אומרת בשלווה משו כמו, "יש לו משמר מחוננים ששומר עליו, ואת משמר מונסי, סתם אומרת לכם עם מה תצטרכו להתמודד."
ואיך ששניה אחרי שאבא שלה חטף פגיון בגרון היא התייצבה מול מלך מבוגר שהיא בקושי מכירה (רור) ואמרה לו "אני לא הנסיכה, אני המלכה, ו*אני* אחליט מה לעשות".
בואי נגיד שהיו לי ציפיות מאוד גבוהות ממנה ומאוד שונות ממה שהיא גדלה להיות.
אני לא חושבת שדמויות טובות זה בהכרח רע. אבל אני חושבת שבכל אדם יש מגוון תכונות, ובינהן גם דברים כמו אנוכיות ואכזריות וקטנוניות שלא מתבטאים רק כשזה מוצדק לבטא אותם. אני גם חושבת שאופי של אדם צריך להיות מושפע מדברים שהוא עבר. האופי של קטסה עשוי די טוב במובן הזה, למשל - כל חייה היא לא יכלה לסמוך על אף אחד ומרבית יחסיה עם אנשים הסתכמו בצורך לענות ולהרוג אותם, אז היא גדלה להיות תוקפנית וחשדנית. (יחסית. שוב, ההגינות היא התכונה הכי בולטת שלה. אבל נניח לזה עכשיו.)
אני מניחה שגם אש אמינה כי למרות מי שאבא שלה היה, כי גידל אותה אדם עם עקרונות אחרים לגמרי, וכיוון שהוא זה שבאמת השפיע על החינוך שלה וזה שבאמת היה שם בשבילה, ככה היא יצאה.
אבל ביטרבלו? לוידת. מה שהיא היתה במחוננת תאם למה שהיא עברה. זאת היתה ילדה אחרי טראומה. לא מהסוג שהתקפל ובכה אחרי טראומה, מהסוג שהטראומה אובר-חישלה ואובר-ביגרה אותו, שברה אותו והרכיבה אותו מחדש בתור משו דמוי-דאינריז (כן, דאינריז היא דוגמה טובה להגינות מאוזנת בטירוף קל) ודי מעורר הערצה. ומה שהיא בספר הזה הוא פשוט...משהו אחר. לגמרי. בוכה אחרי שהיא נאלצת להרוג אדם שתקף אותה. מתפרקת אחרי שיועץ (שהיא אהבה, טוב) מתאבד, לעומת הקשיחות והאומץ בו היא עברה את מה שהיא עברה בגיל 9? זאת באמת אותה ילדה?
וזה נכון שהיועצים סבלו בצורה שונה ממנה, אבל צריך לזכור שחוויות קשות משפיעות עלייך יותר ככל שאתה קטן יותר. ועצם העובדה שהאדם שפוגע בך הוא אבא שלך שורטת אותך יותר מאשר סתם אדם שהוא פוגע בך. כך לפחות אמרה לנו המרצה שלנו לפסיכולוגיה.
לוידת. אולי אם הייתי קוראת את הספר הזה לפני מחוננת לא הייתי מתבאסת כל-כך.
אולי הספר הזה אכזב אותי כל-כך כי באתי אליו עם ציפיות מאוד גבוהות. את זוכרת את ביטרבלו ממחוננת, נכון? ילדה בת 9 עם סכין ביד שמייעצת לאנשים שהיא בקושי פגשה, בקור רוח מוחלט, איך להרוג את אבא שלה, מתנהלת בבטחון עצמי ובבגרות מול קטסה ופו, שני מחוננים מפחידים למדי שהיא בכלל לא מכירה (אני זוכרת כלמיני דברים כמו קטסה חוזרת ממאבק באריה הרים וביטרבלו אומרת לה, "אוי, את פצועה! בואי, אני אחטא את השריטות האלה ואתפור אותן" או כשפו וקטסה מתכננים איך לתקוף את לק והיא אומרת בשלווה משו כמו, "יש לו משמר מחוננים ששומר עליו, ואת משמר מונסי, סתם אומרת לכם עם מה תצטרכו להתמודד."
ואיך ששניה אחרי שאבא שלה חטף פגיון בגרון היא התייצבה מול מלך מבוגר שהיא בקושי מכירה (רור) ואמרה לו "אני לא הנסיכה, אני המלכה, ו*אני* אחליט מה לעשות".
בואי נגיד שהיו לי ציפיות מאוד גבוהות ממנה ומאוד שונות ממה שהיא גדלה להיות.
אני לא חושבת שדמויות טובות זה בהכרח רע. אבל אני חושבת שבכל אדם יש מגוון תכונות, ובינהן גם דברים כמו אנוכיות ואכזריות וקטנוניות שלא מתבטאים רק כשזה מוצדק לבטא אותם. אני גם חושבת שאופי של אדם צריך להיות מושפע מדברים שהוא עבר. האופי של קטסה עשוי די טוב במובן הזה, למשל - כל חייה היא לא יכלה לסמוך על אף אחד ומרבית יחסיה עם אנשים הסתכמו בצורך לענות ולהרוג אותם, אז היא גדלה להיות תוקפנית וחשדנית. (יחסית. שוב, ההגינות היא התכונה הכי בולטת שלה. אבל נניח לזה עכשיו.)
אני מניחה שגם אש אמינה כי למרות מי שאבא שלה היה, כי גידל אותה אדם עם עקרונות אחרים לגמרי, וכיוון שהוא זה שבאמת השפיע על החינוך שלה וזה שבאמת היה שם בשבילה, ככה היא יצאה.
אבל ביטרבלו? לוידת. מה שהיא היתה במחוננת תאם למה שהיא עברה. זאת היתה ילדה אחרי טראומה. לא מהסוג שהתקפל ובכה אחרי טראומה, מהסוג שהטראומה אובר-חישלה ואובר-ביגרה אותו, שברה אותו והרכיבה אותו מחדש בתור משו דמוי-דאינריז (כן, דאינריז היא דוגמה טובה להגינות מאוזנת בטירוף קל) ודי מעורר הערצה. ומה שהיא בספר הזה הוא פשוט...משהו אחר. לגמרי. בוכה אחרי שהיא נאלצת להרוג אדם שתקף אותה. מתפרקת אחרי שיועץ (שהיא אהבה, טוב) מתאבד, לעומת הקשיחות והאומץ בו היא עברה את מה שהיא עברה בגיל 9? זאת באמת אותה ילדה?
וזה נכון שהיועצים סבלו בצורה שונה ממנה, אבל צריך לזכור שחוויות קשות משפיעות עלייך יותר ככל שאתה קטן יותר. ועצם העובדה שהאדם שפוגע בך הוא אבא שלך שורטת אותך יותר מאשר סתם אדם שהוא פוגע בך. כך לפחות אמרה לנו המרצה שלנו לפסיכולוגיה.
לוידת. אולי אם הייתי קוראת את הספר הזה לפני מחוננת לא הייתי מתבאסת כל-כך.