../images/Emo41.gifההופעה בביט - רונה! תנשמי!
השעה קרובה לתשע וגם אנחנו כבר במקום בכדי לפתוח שולחן ולהתמקם בכבוד. אספנו כסאות, הזמנו צ'יפס ופתחנו בשיחות הוואי ובידור, ממתינים לזמן שיעבור. הזמן עבר. האולם החשיך ואנחנו פתחנו במחיאות כפיים בקצב אחיד, בתקווה למצטרפים נלהבים. ואכן, המצטרפים היו נלהבים, מחיאות הכפיים גברו אבל שום דבר לא קרה. שתי דקות אח"כ עלתה לה רונה והתחילה לשיר את עיניים זרות בגרסא אקוסטית. שקט בקהל. התחלה משונה. הלהקה יושבת בחושך מאחוריה, ואישית ציפיתי בכל רגע שתפרוץ אל השיר, אבל זה לא קרה. השיר נגמר בשקט ורונה עצרה להציג את השיר הבא. ועכשיו, הרי לנו גם להקה! החצי הראשון של ההופעה היה מעט תלוש. אולי זה הנסיון להכיל כ"כ הרבה חומר בהופעה אחת ואולי הקצב החדש, אבל רונה לא עצרה לדקה לומר שלום "השיר הבא נקרא..." ו-"השיר הבא נקרא" ומביצוע מ-ה-מ-ם אחד לשני - אני כקהל הרגשתי חסרת נשימה. רונה מצידה, גם כשכבר ניסתה לדבר הייתה עסוקה בנסיון למצוא אוויר ותהינו לרגע מי לעזאזל רודף אחריה או מה שמו לה במשקה. אני חושבת שזה היה אי שם לקראת סוף התקציר של שירים ליואל, הרגע בו היא עצרה להציג את חברי הלהקה ואז שאלה בהיסח "ומה עכשיו...?" צעקתי לה "תנשמי!" "כן, לנשום" אבל את העצה היא התחילה ליישם רק אחרי Prison by the Sea. משם והלאה - עולם אחר. אז יש לנו להקה. עדי רנרט על הקלידים, ערן וייץ עם החשמלית, יהוא ירון "שחקן הרכש החדש שלנו" מחליף "מכלי מאד קטן לכלי מאד גדול" ונראה שהוא מרגיש עם זה טוב - על הבס וגם הקונטרה-בס, יובל שפריר על התופים ורונה מדלגת מחשמלית לאקוסטית. אם זה היה משחק כדורגל, היינו אומרים שיש לנו כאן נבחרת של כוכבים, אבל גם על הבמה אפשר לומר. כוכבים אחד-אחד, וכמו שאומרת נעמי שמר "...לכל אחד מהם שפה משלו ודרך משלו"...לנענע את הראש. כנראה שזו סאגה שמישהו יצטרך לכתוב יום אחד על מוזיקאים והתנועות הנלוות להם. עדי רנרט, בחור עם חזות רצינית מנענע בראשו לשלילה, לפעמים עם הקצב ולפעמים בקצב משלו. קשה היה לומר האם זהו נענוע של הזדהות או אכזבה, אבל הנענוע לא פסק לרגע. יובל שפריר, במבט חודר, נראה בוהה ברצפה ומחפש אחר שקלים, ערן בפוזה מגניבה תמידית - קרע מיתר באמצע ההופעה ולא מצמץ לרגע "אז אתה אומר לי שאתה הולך לנגן עכשיו עשרה שירים בחמישה מיתרים?" שואלת רונה וערן מהנהן "זה ממש פריק שואו, הגיטריסט בעל חמשת המיתרים! בואו לראות" יהוא מצידו נראה מזמזם לעצמו את הבסים ומקפצץ עם החלק העליון של הגוף בלבד ורונה... נו, הרי רונה היא הבסיס לכל המחקר. בהחלט התעלתה על עצמה בעודה פורשת ידיים ומנסה לעוף באמצע אחד השירים. אבל זה בסדר, מעטים הזמרים שיודעים מה לעשות עם הידיים ברגע שהגיטרה הולכת. ואנחנו, אנחנו כאן בשביל המוזיקה. החלק השני של ההופעה הפך להזיית רוק. במערכת הדם טבע באווירת כשפינק-פלויד פגשו את רדיו-הד, והסתיים ברונה, נאמר - מיללת, אבל בצורה חיובית אל המיקרופון. אם ניקח את מה שקורה אחרי ה-run run run ב-creep אז זה זה. גלויה קיבל אפקט סוריאליסטי בעוד רונה מכסה את המיקרופון בידיה וגורמת לקולה שלה להישמע עמום וקסיוס... הו... מאיפה מתחילים בכלל? המעבר למבול היה מהיר מידי, ופתאום הכל נגמר. אבל למרות הכל, אי אפשר אף לא לרגע לומר שהיה מאכזב. ביצועים רוקיסטים, מרעננים, לפרקים על גבול הפרוגרסיב ובשורה התחתונה - פשוט כיף לשמוע. ועכשיו! לכו לראות בעצמכם. שווה כל רגע.
