לא קדושתו של הספר
גורמת לדת להיות מקובעת, או מרחיקה אנשים מקסמו של הספר ומדרכו, אלא הספרות הבתר מקראית (תלמוד, משנה, פסקי הלכה למינהם וכו') היא שגרמה עיוות לחוקים היפים שבתנ"ך, ולצערנו זה קורה עד היום. עיוות מוחלט ואטימות בלתי נתפסת כלפי הצורך לחידוש חוקים מסוימים. כמו ההוראה למנוחת השבת. בשבת עלינו לנוח ולא לעשות כל עבודה. אז - באותה תקופה הדלקת אש דרשה עבודה מסוימת והתאמצות כלשהי, אך היום כדי להדליק אש כל שעליך לעשות הוא ללחוץ על כפתור והנה יש לך אש. לא דורש כל מאמץ. והרבה שומרי שבת אינם מבינים למה עליהם להמנע מזה ומזה, וכשהם מעיזים לשאול התשובה שהם מקבלים היא - לא שואלים שאלות. אני מסכימה שמטרת המקרא כולו ולא רק התורה הייתה לחנך אותנו להיות אנשים טובים, מוסריים, בעלי מצפון ולהתחשב בזולת - עלינו קודם כל להיות מוסרים אחד כלפי השני ולאחר מכן לתת דין וחשבון כלפי אלוהים, ולצערי הרבה אנשים (דתיים) לא רואים זאת כך היום. מספיק לי שהרב עובדיה יוסף יושב ומפטיר קללות ו'איחולים' על ימין ועל שמאל כלפי חילונים וכלפי גויים, אך לשמור את השבת הוא שומר. מספיק לי שהוא מפרסם בכל מקום 'מי לה' אלי' - מי מת ומינה אותו שליח אלוהים? (אולי הוא חושב שהוא נמצא באותה רמה כמו אלוהים, אי אפשר לדעת). אני חושבת שהדת כפי שבאה בתנ"ך היא יפה, היא ספרות מופת, אך מה שעשו ממנה אחר כך כבר אכן מעורר בחילה. יש להבדיל בין הדברים.
הגדרות קופסה - דתי? חילוני? מסורתי? אתאיסט?...
מה את/ה אוהב/ת בתנ"ך?
ממתי התחיל אצלך העניין בתנ"ך?