וגם אני
דתית איכשהו יותר מחוברת ל'פרוזה' בתנ"ך, למרות שברור לי שאני פשוט צריכה להשלים פערים ביחס לנבואות וכו'. ולגבי העניין בתנ"ך - אני מודה שבעקבות השרשור הזה, אני קצת מקנאה בחילונים אוהבי תנ"ך. אני חושבת שזה כמו ההבדל בין אמא לאישה. כלומר, עם אמא נולדים. אוהבים אותה מאוד, אבל אי אפשר באמת לדעת מה היה אם לא היינו נולדים לבית הזה. אישה - מתאהבים ובוחרים. מקנאה קצת באלה שפשוט גילו יום אחד את התנ"ך, פתחו והתאהבו, ויכלו לגשת אליו בלי מטען דתי-אמוני-רגשי-עתיק-מחוייב. מגיל שלוש למדנו תנ"ך בגן. הגננות לא פעם ערבבו חז"ל ותנ"ך יחד, ובזה מנעו מאתנו את ההיכרות הבלתי אצעית, את היכולת לשאול, ולא לקבל מיד את התשובות בכפית. ברגע שמילדותינו, המיילדות הן מרים ויוכבד (מה לא?!) אנחנו מפסידים. גם את האפשרות להבין את גדולת מעשיהן של סתם שתי נשים פשוטות, וגם את האפשרות להבין מה ניסו חז"ל להגיד לנו, בכך שזיהו ביניהן. ובקיצור - יש לי הרבה מה ללמוד דווקא ממי שלא 'נולדו' עם התנ"ך. (אבל לא מחליפה...)