יכולה להציע דעה רק באחד מהנושאים
מדינת ישראל היא מדינת היהודים. יתרה מכך, היא מדינה יהודית-דתית. אני לא חושבת שיש כאן מקום לוויכוח או לדעה אישית מהסיבה הפשוטה שזו עובדה - אנו חיים במדינה שבה אין הפרדה בין דת למדינה, מכאן זו לא ממש מדינה דמוקרטית.
הדמוקרטיה מתה ברגע שאוסרים עליי לקנות לחם במהלך שבועיים בשנה. ברגע שיהודי חילוני אשר אינו מעוניין להתחתן בטקס דתי, לא יכול להתחתן במדינה שלו ונאלץ לנסוע לחו"ל, הדמוקרטיה מתה. ברגע שילדים יהודים חילוניים(!) שהולכים לבית ספר חילוני נאלצים ללמוד תורה ותושב"ע - אין דמוקרטיה.
בזמנו, בתור ילדה יהודיה חילונית בבית ספר חילוני, לא הבנתי למה מכריחים אותי ללמוד דת ומנהגיה. אדגיש ואומר, שכאשר הלכתי ללמוד באוניברסיטת בר אילן, לא התלוננתי ולו לרגע על ההכרח לקחת קורסי יהדות כי האוניברסיטה מכריזה על עצמה כמוסד דתי. מכאן, שאם מדינת ישראל מאלצת את כלל תלמידיה ללמוד תורה ותושב"ע, היא רואה את עצמה ומכריזה על עצמה כעל מדינה דתית.
איפה הדעה שלי בנושא? הנה: אני לא מוכנה לחיות במדינה (דמוקרטית כביכול) שמכריחה אותי להתפשר על הרצון שלי לעשות דבר זה או אחר בגלל משהו שקבוצה אחת (גם אם לא קטנה) במדינה הזו מאמינה בו - דת.
אני לא רוצה להתחתן בטקס דתי ואם אשאר כאן, אאלץ לטוס לחו"ל בשביל להתחתן. אני לא רוצה שהילדים שלי (כשיהיו) ילמדו תורה ותושב"ע. שידעו מה זה, שידעו שזה קיים, אבל שלא יבואו יום אחד הביתה וידרשו לעשות סדר פסח או לשים שני כיורים במטבח. אני לא רוצה לשבת בבית ביום כיפור - אני מעדיפה ללכת לעבודה או לנסוע לים. אני לא רוצה לצאת החוצה ולזכור לשים את הפלאפון על שקט כי יש קבוצה של אנשים שאסור להם לדבר בפלאפון ביום הזה. אני לא רוצה שבוע לפני פסח לקנות מלאי של חמץ הביתה בגלל שיש קבוצה במדינה הזו שאסור לה לראות/לאכול חמץ. כל זה נשמע לי מגוחך לחלוטין ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת...
אני חילונית ואני אתאיסטית ובתור אחת כזו אני מרגישה לחלוטין לא שייכת במדינה הזו. אי לכך ובהתאם לזאת, אני עוזבת. וזו הדעה שלי בנושא.