סבא שלי מאושפז בטיפול נמרץ
בתרדמת, מונשם, קשור למיטה. לפני שלוש שנים בדיוק סבא אחר שלי (מצד אמי) היה מאושפז בבי"ח, ללא הכרה, מונשם, קשור למיטה, לאחר ניתוח מעקפים, בגלל סיבוכי סכרת. אז הספקתי לטפל, לשבת ליד, להגיד דברים שאף פעם לא אומרים ביום-יום, לתת חיבוק אחרון, לשיר שיר שתמיד היה שר לי בילדותי. הפסקתי להפרד. והיום, שלוש שנים אחרי - יש לי עוד סבא בטיפול נמרץ. וכבר ראיתי את המראה הזה, ודי ברור לכולנו איך זה יסתיים.זו רק שאלה של זמן. רק שהפעם זה קרה כל-כך מהר, שכולנו תקווה שהוא יודע את מה שלא הספיק להיאמר. אני מתנחמת בזה, שהוא זכה להכיר את ילדתי, שנדמה היה שעם הולדתה קיבל סבי כוחות חדשים. בפסח נתנו להם מתנה - תמונה של הקטנה שלנו. אז סבא וסבתא שמו את התמונה במרכז השולחן וישבו כל יום שעות והתבוננו בה. כל-כך קשה לראות אדם קרוב נכבה מול עינייך - בחוסר אונים מוחלט. ועדיין - הפתאומיות הזוועתית היא קשה בהרבה.
בתרדמת, מונשם, קשור למיטה. לפני שלוש שנים בדיוק סבא אחר שלי (מצד אמי) היה מאושפז בבי"ח, ללא הכרה, מונשם, קשור למיטה, לאחר ניתוח מעקפים, בגלל סיבוכי סכרת. אז הספקתי לטפל, לשבת ליד, להגיד דברים שאף פעם לא אומרים ביום-יום, לתת חיבוק אחרון, לשיר שיר שתמיד היה שר לי בילדותי. הפסקתי להפרד. והיום, שלוש שנים אחרי - יש לי עוד סבא בטיפול נמרץ. וכבר ראיתי את המראה הזה, ודי ברור לכולנו איך זה יסתיים.זו רק שאלה של זמן. רק שהפעם זה קרה כל-כך מהר, שכולנו תקווה שהוא יודע את מה שלא הספיק להיאמר. אני מתנחמת בזה, שהוא זכה להכיר את ילדתי, שנדמה היה שעם הולדתה קיבל סבי כוחות חדשים. בפסח נתנו להם מתנה - תמונה של הקטנה שלנו. אז סבא וסבתא שמו את התמונה במרכז השולחן וישבו כל יום שעות והתבוננו בה. כל-כך קשה לראות אדם קרוב נכבה מול עינייך - בחוסר אונים מוחלט. ועדיין - הפתאומיות הזוועתית היא קשה בהרבה.