../images/Emo26.gifהיינו שם היום
ראיתי איש מבוגר ועייף, ששוכב מחובר לו למיליון צינורות - כאילו נם לו את שנת הצהריים... לראשונה מזה המון זמן הבעת פניו איננה הבעה של סבל - אבל באיזה מחיר??? ליטפתי לו את היד, את שיער השיבה. חזהו החל לעלות ולרדת מהר יותר. אבא שלי שם לב וקרא לרופא: "תסתכל, הוא מגיב!". "זו מכונת ההנשמה. הוא לא מגיב, אני מצטער", - ענה הרופא בעדינות. ליטפתי את היד שליטפתה אותי בילדותי. התאפקתי שלא לבכות - "לא בוכים עד שאין סיבה לבכות" - ככה לימדו אותי. כשיצאתי מהחדר שלו - הסתובבתי והסתכלתי. שוב החזה עלה וירד מהר יותר. אני יודעת שהוא יודע שהיינו שם.