סדרות טלויזיה במאה 21

[the YOOK]

אה, מאה 21. פספסתי את זה

כל השאר תקפים.

 

[mosh511]

גם אני רואה רק קונצנזוסים מפאת קוצר זמן

יכול להמליץ על : סיינפלד, אבודים, מד מן, הסופרנוס, בטיפול...

 

[מישוהית]

בטיפול הישראלי?

 

[mosh511]

כן אבל רק העונה הראשונה (תתעלמי מהשניה)

 

[מישוהית]

ראיתי את שתיהן

 

[mosh511]

ומה חשבת עליהן?

 

[מישוהית]

הראשון ממש טוב, השני פחות

 

[מישוהית]

*הראשונה *השניה

 

[seelinewoman]

רצח מאדום לשחור, דדווד, שלושים ומשהו

ER, שיקגו הופ, וויל וגרייס, NYPD blue,
סדרות מסע בין כוכבים: הראשונה, הדור הבא, וויאג'ר,
חוק וסדר, CSI להסתעפויותיו,
פרייז'ר, תיקים באפילה, רוזאן, סטארגייט,
המופע של לארי סנדרס, המופע של דרו קרי, בועות,
הבית הלבן, SNL

 

[Chandler Rulz]

Breaking Bad

מעולה!

 

[אלדינסיין]

הנה כמה

בבילון 5: הסדרה ששברה את כל החוקים, והראתה שאפשר לעשות סדרה של חמש שנים הכתובה כולה מראש. זה גם הראה איזה יתרון יש לפורמט הטלוויזיוני כאשר הוא מספר סיפור אחד בהמשכים: היכולת לפתח דמויות, לשחק עם הזמן, ליצור תחושה של זמן אמת, וכו'. פילוסופית, זה היה דיון עמוק ברב-תרבותיות.

באפי קוטלת הערפדים: סיפור ההתבגרות הגדול בהיסטוריה, והסדרה הכי פמיניסטית, ששברה את כל הסטריאוטיפים הנשיים והעמידה אותם על ראשם. סדרה מצחיקה, מרגשת, שוברת לב ומפעימה, וגם יצירת אמנות כבירה. בכל אחת משבע העונות היו מספר נושאים מרכזיים הקשורים בהתבגרות, נושאים שנדונו גם לאורך העונה וגם בכל פרק כשלעצמו, והכל נבנה לקראת מאבק נגד נבל שייצג את כל הנושאים הללו יחד, מאבק שכדי לנצח בו באפי וחבריה היו צריכים לממש את כל מה שלמדו במהלך העונה. גאוני.

בטלסטאר גלקטיקה: הגרסה החדשה, שדנה בכל הנושאים בהם האנושות מתחבטת במילניום החדש, ובעיקר בניסיון להבחין בין טוב ורע.

סיינפלד: הסדרה שעשתה לקומדיה הטלוויזיונית את מה שעשו הסטנדאפיסטים לקומיקאים שבאו לפניהם: במקום לבנות סיפור מסגרת על עניינים ברומו של עולם, התמקדה בדברים הכי טריוויאליים בחיי היומיום. פתאום התברר כמה אלפי מנגנונים קטנים שולטים בחיי היומיום שלנו, ואיך מ"כלום" אפשר ליצור תשע עונות של קומדיה מופתית.

זהו בינתיים.

 

[black scar1]

או, בדיוק באתי להגיד

שרוב הכותבים פה נתנו את רשימת ה-must של דרמות ה- HBO-יות של העשור האחרון, וחשבתי איך אין פה נציג של קהילת המד"ב והפנטזיה שיתן כמה ניימדרופינג על הסדרות שנחשבות למופת בקהילה הזאת.

אני אישית לא ממש חלק מסצינה הזאת (של המד"ב והפנטזיה), לכן לא נתתי דוגמאות משל עצמי, אבל הרגשתי שמישהו בשרשור הזה צריך לכתוב אותו.

אישית החלטתי לתת הזדמנות לסדרות של ג'וס ווידון- באפי אנג'ל ופיירפלי. לפיירפלי לא התחברתי. (מזל שהיא בוטלה כ"כ מהר

) באפי ואנג'ל נחמדות, אבל אני לא הצלחתי להבין את ההערצה המטורפת. אפשר לראות אותם, הם נחמדות ומשעשות לפרקים, אבל מאוד מאוד אוברייטד. כנראה שפנטזיה ומד"ב זה לא ממש ה-קופ אוף טי שלי. מה שכן, באפי בהחלט מאוד פמיניסטית ויש בה הרבה דמויות נשיות מעניינות ועל זה אני נותנת לה המון קרדיט בתור מישהו שמאוד חשוב לה דמויות נשיות טובות ומעניינות.

 

[אלדינסיין]

גם אני לא חלק מה"סצינה"

אני לא מחשיב עצמי לחסיד מד"ב ופנטזיה. אני מדבר על אמנות טלוויזיונית. אלו היו הסדרות שהכי הדהימו אותי והכי גרמו לי לחשוב.

לא בטוח שאת מבינה עד כמה באפי הייתה פורצת דרך בזמנה, גם מבחינת העוצמה הנשית אבל גם כדרמה טלוויזיונית. השווי אותה לסדרות הנעורים שבאו לפניה - אין בכלל מקום להשוואה. העונה השנייה של הסדרה היא אגדית, ועשתה משהו שאף אחד לא העז לעשות בטלוויזיה לפני כן. פתאום הייתה תחושה שהכל אפשרי.

 

[black scar1]

אבל ראיתי דוסון קריק ובברלי הילס.

זה הסדרות התיכון/נעורים שראיתי בילדותי. ולא, לא ראיתי את באפי בשנים האלה, ראיתי את באפי מההתחלה עד הסוף לפני שנה (אני בת 25 היום. את דוסון ראיתי בריל טיים בערך, בחטיבה-תיכון). ורציני, אני לא רואה הבדל גדול בינה לבין דוסון או בברלי. (כאילו מן הסתם חוץ מהאובייס, שבאפי זה סדרה על טבעית והם לא), אבל ברצינות מה שונה בניהם? אני שאולת באמת כי מעניינת למה את חושבת שזה שונה?
בשניהם יש ילדי תיכון שמתעסקים בשאלות כמו מקובלים-לא מקובלים, זהות עצמית, אהבות, שברונות לב, ואחרי התיכון, חיפוש הזהות העצמית בקולג', או בעבודה ובכלל משבר הזהות העצמית שאחרי התיכון (בארץ אנחנו עוברים אותו אחרי הצבא, באמריקה, אחרי התיכון). אבל את כל זה היה גם בדוסון וגם בברלי (ככל שזכור לי כן, ראיתי את הסדרות האלה מזמן, ואני לא מאמינה שאני אראה אותם שוב). אז מה באמת שונה כ"כ בבאפי חוץ מהמפלצות?
אני שואלת ברצינות כי אני רוצה להבין למה את חושבת שזה שונה. מה היא עשתה שאף אחד לא העז לעשות? באיזה אופן היא היוותה פריצת דרך?

אלו לא שאלות רטוריות, באמת מעניין אותי לדעת מה את חושבת.

 

[black scar1]

סליחה, עכשיו ראיתי שאתה בן,

סליחה שפניתי אליך בלשון נקבה. ובאמת מעניינת אותי התשובה. אז תענה בבקשה

 

[אלדינסיין]

או קיי

טוב, הנה תגובה ארוכה ומפורטת.

אכן היו סדרות נעורים דומות בשנות התשעים: בברלי הילס 90210, דוסון קריק, ואסור לשכוח גם את 'שולחן לחמישה' המצויינת. בברלי היא האבטיפוס, סדרת הנעורים הראשונה שהייתה בנויה בצורה של דרמה בהמשכים (לפני כן כל הסדרות היו בנויות כך שכל פרק עומד בנפרד). אבל באפי הייתה יותר מכך. קודם כל, מלבד היותה דרמה בהמשכים היה לכל פרק גם סיפור משלו. שנית, ההכנסה של הממד העל-טבעי איפשרה גם לייצר אלגוריות, באופן שהמפלצות ייצגו את בעיות גיל ההתבגרות וההתמודדות של באפי עימן סיפקה לה את הכלים להתמודד עם בעיות היומיום שלה, ולהפך. שלישית, בו בזמן שהגיבורים התמודדו עם בעיות ההתבגרות הרגילות הם גם עסקו בדברים ברומו של עולם, דבר שהפך את הסדרה ליותר עוצמתית ומעניינת.

כאמור, אני לא רואה עצמי חסיד של מד"ב. ובכל זאת, סדרות הטלוויזיה שאני הכי אוהב הן אלה העוסקות בגיבורי-על, וזאת משום שבאופן אירוני הן יותר ריאליסטיות מסדרות הדרמה שאין בהן על-טבעיות. זאת משום שבחייהם של בני אדם רגילים אין כל כך הרבה דרמה כמו בסדרות טלוויזיה, ולכן הסדרות ה"ריאליסטיות" לכאורה אינן נראות באמת כמו החיים. כאשר מכניסים את הממד של כוחות אופל שהגיבורה נאבקת בהם, לא צריך להעמיס הרבה דרמה על חיי היומיום שלה, והם נראים אמיתיים יותר. כדי שהגיבורים בסדרות כמו בברלי יעברו כל כך הרבה בעיות וטרגדיות הם צריכים להיות חסרי אחריות וטיפשים, ואז קשה לי יותר להזדהות עימם, וגם יש לי הרגשה שמנסים לחנך אותי לא להיות כמוהם. באפי, לעומת זאת, היא בחורה זהב, והזדהיתי עם נסיונה הנואש לקיים חיים רגילים ומאושרים. הטרגדיה של חייה אינה אשמתה, ואז זה גם טראגי וכואב יותר. כנ"ל לגבי שאר הדמויות בסדרה. הדמות של אנג'ל היא הדמות הכי טראגית שנוצרה אי פעם בתולדות האמנות. פשוט רעיון מדהים.

בכלל, באפי היא תגובה לבברלי. בברלי הציגה לנו צעירים שכבר לא צריכים לדאוג לבעיות הקיום, ולכן הם יכולים להקדיש עצמם לדברים אחרים. באפי היא מאותו שטאנץ, בחורה קליפורנית קלת-דעת שאין לה שום דאגות אמיתיות, כאשר פתאום מונחתת עליה שליחות והיא צריכה לעסוק בבעיות קיומיות כל הזמן. אבל היא עדיין מתעקשת לנסות לחוות גם את הדברים שאחרים בגילה חווים.

לא היו נשים חזקות כמו באפי קודם לכן. היו גיבורות-על כמו סופרגירל או וונדרוומן, אבל הן לא היו אנושיות. באפי היא בת-אנוש בעלת כוחות על מסוימים אבל לא בלתי מנוצחת, וזה היה דבר חדש. היום כבר התרגלנו לראות נשים כאלו, אבל לפני 1997 לא היו גיבורות שהיו מכסחות כל מה שזז, מחסלות נבלים בלי להניד עפעף וזורקות בדיחה אחר כך, וגם נראות טוב בעודן עושות זאת. זה היה נחלתם של גברים בלבד. הגדולה של שרה מישל גלר היא שהיא הצליחה לעשות זאת באופן משכנע, ובאותו זמן הייתה גם נשית מאוד, מלאה רגישות ורוך. אחריה באו אחרות, אבל היא מבחינתי הייתה הראשונה.

מעבר לכך, וונדרוומן וסופרגירל היו בתולות, וזה צמצם מאוד את היכולת להעניק להם חיים יומיומיים מעניינים. יש בכך גם משהו שוביניסטי, כאילו אישה צריכה להישאר בתולית כדי להיות אידיאל. לבאפי היו חיי אהבה סוערים וקשים, והיא הייתה אישה אמיתית.

הסדרה תקפה הרבה סטריאוטיפים, שלפני כן הכניסו נשים לקטגוריות. לפני באפי, "אישה חזקה" הייתה בדרך כלל קשוחה, ביצ'ית, חסרת מיניות ובעלת מקצוע מכובד. באפי הייתה מעודדת בלונדה, ווילו הייתה גיקית של מחשבים (ובמשך הזמן גם לסבית ומכשפה) וקורדליה הייתה נסיכה עשירה ומפונקת, ושלושתן היו נשים חזקות, סקסיות ובעלות אישיות הרבה יותר מורכבת מהסטריאוטיפ המקובל. פיית' הייתה "ילדה רעה" שגם היא התגלתה כהרבה יותר מורכבת, ואניה התחילה כסטריאוטיפ של "שונאת גברים" ולמדה עם הזמן לפתח גישה אחרת. ביחד עם ג'ויס, שהייתה דמות נהדרת של אם חד-הורית, הסדרה סייעה לשנות הרבה דברים בגילום של נשים על המסך. אנחנו כבר לא זוכרים היום עד כמה הסטריאוטיפים הללו היו חזקים בזמנם.

כמובן שהמהלך הפמיניסטי המרכזי הוא העובדה שבאפי היא קוטלת השוברת את כל החוקים המושתים עליה, חוקים שהתקיימו לכאורה אלפי שנים. זהו משל למרד נשי נגד העולם, ויצירת זהות נשית חדשה הקובעת את חוקיה לעצמה.

וכפי שציינתי בפוסט המקורי, הסדרה הייתה גם יצירת אמנות בדרך בה היא הייתה בנויה. קחי לדוגמה את העונה הרביעית. באפי וחבריה הולכים לקולג', ויש כמה פרקים שבהם המפלצות מייצגות בעיות קולג' רגילות (כמו שותפה מעצבנת לחדר). אבל יש גם כמה נושאים מרכזיים לעונה כולה. ראשית, בעיות זהות: רוב הדמויות עוברות משבר זהות לאורך העונה, וגם בהרבה פרקים אנו רואים מישהו מהגיבורים הופך באופן על-טבעי לדמות אחרת, ונאלץ להתמודד. זה כמובן משל לצורך לייצר לעצמך זהות של אדם מבוגר בשנות הקולג'. שנית, הגיבורים מתחילים בשנה הזו לעשות הרבה סקס, ואנו רואים יחסים מסוגים שונים, מסקס חסר משמעות ועד לאהבה. גם זה עניין של זהות: היכולת להיפתח ולהפוך לחלק מזוג, משהו שהוא מעבר לעצמך. שלישית, יש כאן את הנושא הפילוסופי של מאגיה מול מדע. התרבות המערבית מבוססת על מדע, שמהותו שליטה בטבע, ולמול יש את המאגיה, שמהותה היותו של האדם חלק מן הטבע. גם אם את לא מאמינה במאגיה, הרי הרעיון הפילוסופי בבסיסה - שהאדם מאושר יותר כאשר הוא חש אחדות והרמוניה עם הטבע - הוא רעיון שיש לו משקל.

אדם, הנבל הראשי של העונה, מייצג את כל הדברים הללו במירעם. הוא תוצר של מדע שמגבב טבע יחדיו באופן לא הרמוני, הוא אינו יודע לאהוב, והוא מחפש את זהותו אבל למעשה פועל לפי מה שהכניסו בו אחרים. כדי להתגבר עליו, באפי וחבריה צריכים לממש את כל מה שלמדו במהלך העונה, והם משתמשים במאגיה כדי להתמזג יחדיו באופן הרמוני ואוהב, וכך לייצר משהו חזק יותר מאדם. כל זה הוא כמובן גם משל למה שבאפי צריכה ללמוד כדי להצליח בקולג'.

כך גם כל העונות האחרות: יש בהן מספר בעיות התבגרות או קושיות פילוסופיות מרכזיות, ההתמודדות עימן נערכת גם במישור היומיומי וגם במישור העל-טבעי, והנבל הראשי מייצג את החיבור של כולן, כך שההתגברות המוצלחת עליו מסמלת את ההתגברות על הבעיות.

מקווה שהצלחתי להסביר.

 

[black scar1]

תודה על התגובה המפורטת והמושקעת.

כתבת הרבה דברים מעניינים, שאת רובם שמעתי כבר לפני, עם חלק אני מסכימה וחלק לא. אני רוצה לכתוב גם תשובה מושקעת ולענות לדברים שכתבת, אך אין בכוחי לעשות זאת כרגע. אני מאוד מקווה שאני אמצא את הכוח לענות בזמן הקרוב, אולי אני אנצל"ש את זה לשרשור חדש כי זה כבר לא קופץ.

בכל מקרה, היה מעניין לקרוא ולשמוע, ויש תמיד משהו מרגש בכך שמשמהו מדבר בכזאת התלהבות על סרט או סדרה.

 

[מיכאל1411]

'פיירפליי' שנונה וכיפית, מאוד אהבתי!

למה לא התחברת?

 

[Murdock18]

לא ראיתי את פיירפליי, אבל סרניטי זה סרט ענק!

 

[black scar1]

לא בטוחה

לפיירפליי

חפירה לפניך:

אני באופן עקרוני לא ממש אוהבת בקטע של si-fi, לא הייתי רואה את זה אם לא היה מקבל כ"כ הרבה תשבוחות. זה לא אומר שאין אף סרטי מד"ב שאני אוהבת, אבל הרגשתי שפיירפלי מאוד הולכת על נוסחה ברורה של סיפורי מד"ב - כמו התעלומה עם הממשלה וכו'. לא הרגשתי שבאמת ניסו לעשות משהו יחודי עם הז'אנר, למרות שהרבה טוענים שכן, אני אישית לא הרגשתי כזאת שבירת נוסחה ומשהו מקורי. הרגשתי כאילו אני פחות או יותר רואה סיפור (שהוא עצמו, לא משעמם או נורא) אבל כבר שסופר בוורסיה כזאת אחרת כבר לא מעט פעמים. (וזה ממשהי שלא רואה הרבה סרטי מד"ב ובכלל לא רואה סדרות מד"ב).

בנוסף, כמעט ולא התחברתי לדמויות. היה לי קשה מאוד.
אמנם כפי שכתבתי קודם, לא השתפחתי מבאפי נגיד, אבל לטובתה אני אגיד שמהרגע הראשון ישר התחברתי לדמויות. הם פשוט היו מעניינות, כייפיות, ולמרות שכל עניין הפנטזיה לא משך אותי במיוחד, הדמויות תפסו אותי חזק וגרמו לי לרצות להמשיך לראות את הסדרה מהפרק הראשון.
(ברצינות, רק לשמוע את ההערות השנונות של זנדאר, את המתיקות והבוקיות החביבה של ווילו, את הקומיק ריליף של אניה, כל דבר שיוצא בערך לספייק מהפה, עלילת פיית'-הדמות הנשית הכי מדהימה של הסדרה- פשוט התאהבתי בדמויות. למרבה הפלא, חיבבתי את באפי, הדמות, אבל היא לא הייתה בין הדמויות האהובות עלי שם).

בפיירפלי זה פשוט לא קרה. לא התאהבתי באף דמות חוץ מווש, וחבל שלא נתנו לו יותר זמן מסך. הוא היה אולי הדמות הכי שולית שנתנו לה הכי פחות רקע מבין כל הדמויות. בנוסף, לא קניתי את הזוגיות בינו לבין זואי. הכימיה בינהם הייתה אפסית. לא הבנתי את המשיכה. רציתי קצת רקע, איך קרה שהם התאהבו, מה משך אותם אחד לשני? הם כ"כ שונים וזה פשוט היה לא ברור ולכן קצת הציק לי.
אולי זה כי הסדרה בוטלה ולא היה מספיק זמן לפתח את הדמויות. בפרקים הראשונים הייתי מאוד חסרת מוטיבציה להמשיך, והכרחתי את עצמי, וככל שהתקדמו הפרקים הרגשתי קצת יותר חיבור לדמויות. אבל מנגד כמו שאמרתי, בבאפי למשל, החיבור לדמויות קרה בבפרק הראשון, אז זה לא תירוץ.

ודבר אחרון שדיי הציק לי - כמישהי שמתחילה לפתח מודעות פמיניסטית - מאוד הציק לי הדמות של ה"זונה המאושרת". ועוד יותר הדמות של ה"גבר" שנוזף בה שוב ושוב על זה שהיא זונה. אני יודעת שאפשר לקרוא את הדמות של אינארה בכל מיני צורות- יש כאלה שיגידו שהיא פמיניסטית הפוך על הפוך כי היא עושה מה שהיא רוצה. לי כל העניין הציק מאוד.

יחד עם כל זה, אני חייבת לציין 3 פרקים שבאמת מאוד אהבתי:
1. ללא דלק - פרק שבנוי בצורה שונה. נע על 3 צירי זמן שונים לסרוגין בפרק, בין העלילה הנוכחית להיסטוריה של החללית. זה לא טכניקה חדשה והפרק לא המציא כלום. אבל הוא שירת את הפרק והסדרה באופן נהדר, היה עשוי נפלא, והשאיר לי צמרמורת של עונג בסצינת הסיום. הפרק הכי טוב בסדרה לטעמי.
2. קריית-ג'יין - בפרק הזה לראשונה הרגשתי הבנה וחיבור עם הדמות של ג'יין. על זה בדיוק דיברתי קודם. חיפשתי נקודת אחיזה לדמויות, מה מניע אותם, במה הם מאמינים, מה גורם להם להיות איך שהם(טוב האמת שלגבי מל, נותנים את זה כבר בפרק הראשון, אבל סורי, הוא פוץ מעצבן ולא סבלתי אותי מההתחלה ועד הסוף). בפרק הזה לראשונה התחברתי לג'יין, היה משהו מאוד מרגש בתגובה שלו, וגם אמין ומותאם עם הדמות.
3. המסר - הפרק היחיד בסדרה שגרם לי לבכות. אולי בגלל שזה הפרק האחרון שצולם בסדרה כאשר כל השחקנים ידעו שזה הסוף (גם אם כרונולוגית זה לא היה הפרק האחרון), והעצב שלהם, והמלנכוליה שלהם על ביטול הסדרה השתלבה ממש יפה עם המלכוליות והעצבות של הפרק. למרות שהיה בפרק חור תסריטאי בגודל של הייקום בערך, הוא עדיין נגע לי בבלוטת הרגש ועשה את העבודה מצויין.

אגב - היה לי מאוד מגניב וכייף לראות את כריסטינה הנדריקס, הלוא היא ג'ואן הסקסית ממד מן, מפציעה להופעת אורח לשני פרקים, נותנת תצוגת משחק מעלפת בגילום דמות אדירה מהחיים.

מכל זה נשמע שדווקא דיי נהנתי מפיירפלי, והאמת זה נכון, הפרקים הטובים גברו על הרעים. אבל אני פשוט חושבת שהיא אוברייטד.

את סריניטי כמובן ראיתי גם, כדי לדעתי מה קורה בסוף. זה סרט סטנדרטי לחלוטין לדעתי. הוא בסדר, ולא יותר מזה, בנוסף, הייתה הרגשה גדולה בסרט של ניסיון לסגור את כל הקצבות שנפתחו בפיירפליי, ואולי זה לא אשמתו של ג'וס, אבל זה מבאס לראות סרט ולדעת שיש לו אג'נדה נוספת. מלבד לספר סיפור מעניין.