yoavliberman
New member
אני חולק עליך + טיפ להברשה
* מקובל שהמונח צבע שמן Oil base Paint, Oil Base Varnish מתאר את הלכות והצבעים העליונים החד רכיביים הניתנים לדילול, לצורך הברשה או לריסוס, בטרפנטין מנרלי. כמו שאמרתי וכמו שטובי המומחים יספרו לך' חומר הגלם ממנו מיצרים את רוב השרפים האלקידיים הוא שמן צמחי. גם רוב הוורנישים המודרניים המוכרזים כוורניש פוליאוריטני הם מבוססי אליקידים (שמן צמחי מפולמר) שלו נוספה כמות מסוימת של שרף פוליאורטיני. חומר הגלם ממנו מיצרים את השרפים הפוליאוריטניים הוא שמן אדמה או נפט. חומר הגלם ממנו מיצרים וורנישים קלאסיים הוא שמן פשתן או טאנג ולכן אנו קוראים למשפחה הזו תגמירי שמן, צבעי שמן, לכות שמן וכו' - אני מקווה שהנקודה הובהרה? ובכל מקרה לקריאה נוספת: http://antiquerestorers.com/Articles/SAL/varnish.htm * אתה טועה לגבי Marine Varnish (יכט וורניש). ראה את הרכבו המוצהר (די נדיר שיצרנים יחשפו את ההרכב אבל יש גם יוצאים מהכלל) אצל היצרן הבא: http://www.sutherlandwelles.com/marine.htm * חלק לא מבוטל מנגרי-האמן שאני מכיר, חבריי לתחום, מומחים לתחום, מורים ואקדמיים שאני מיודד איתם בארה"ב ובקנדה יספרו לך שהתגמיר היפה ביותר מושג בהברשה או במריחה (במבשרת או בישום ע"י פקעת) תוך הגבלת עובי שיכבת התגמיר למינימום הנדרש כדי לא להתערב -- עד כמה שניתן -- בשינוי מראה העץ, ויחד עם זאת לגרום להדגשה מקסימלית של הסיבים ופני השטח המורכבים. לאין שעור הציפוי האהוב ביותר על רובינו הוא Oil/Varnish mixture או Wiping Varnish כמובן שאני מכיר בעלי מקצוע מעולים שגם מרססים אבל אף אחד מהם לא יטען שזה תהליך אקולוגי. כמות אדירה של חומר מתבזבזת, כמות גדולה של מסיסים אורגניים משתחררת לאויר. אתה צריך לקנות ציוד מיוחד ולהגן עליך בעזרת מסנן פחם פעיל. לכן הברשה או מריחה בפקעת הרבה יותר מתאימים לרובינו. מתי כן מרססים ויש הצדקה לכך? בנגריות בהם נעשה יצור סדרתי ורב. בהם פועל אחד או שניים מפתחים מיומניות לדבר. ובהן יש צורך בציפוי קשה ועבה -- ממש פלסטי -- כדי להגן על משטחים בעיקר משחיקה. אז יעדיפו הנגרים להשתמש בלכות דו רכיביות.... וזה סיפור אחר לגמרי. * סנדינג סילר אינו בעל תכונות אחיזה יוצאות דופן, לעיתים אחיזתו בסיבי העץ חלשה מזו של לכות עליונות. מדוע משתמשים בו? כי הוא ממלא נקבויות טוב, מתיבש מהר, וכמו שאמרת הוא משתייף בקלות. אך דווקא תכונתו להשתייף בקלות היא בעוכריו. כדי להקל על השיוף מוסיפים לו חומר מעין סבוני שמונע מאבקת העץ והסילר לסתום את נייר השיוף. אני לא מוצא סיבה מיוחדת להשתמש בסנדינג סילר. מי שרוצה יכול תמיד לדלל לכה בטרפנטין ולמרוח שיכבה ראשונה (סילרית) שתתיבש מהר ותהיה קלה לשיוף כהכנה לשכבות הבאות. ולסיום טיפ להברשה ולשמירה על המברשת: סביר להניח שנצטרך להמתין כ 12 שעות בין הברשת כל שכבה של לכה; לנקות את המברשת כל פעם זה ביזבוז זמן ומדלל. מה שאני עושה הוא: אני עטוף את המברשת בניילון נצמד, מהדק אותו היטב ומכניס את המרשת העטופה לשקית שניתן לכווץ ולהוציא ממנה את האוויר (שקיות זיפ-לוק למשל). למעשה אני יוצר אריזת ווקום למברשת. את שקית המברשת אני מאחסן בתא ההקפאה וכמה דקות לפני ההברשה הבאה אני מוציא אותה מהמקפיא והיא טריה ומוכנה לעבודה הבאה. אם אתם יודעים שתזדקקו למברשת להברשת פרויקט נוסף, כעבור כמה ימים או אף שבועות, אתם יכולים לשומרה במקפיא -- בתנאי שהיא סגורה הרמטית בשקית -- למשך זמן רב. שימוש במברשת-ספוג אף ישלול מכם את הצורך לנקותה בכלל. הקפידו על איטום השקית והוצאת כל טיפת אוויר ממנה על מנת להבטיח שהמברשת לא תתיבש במקפיא.
* מקובל שהמונח צבע שמן Oil base Paint, Oil Base Varnish מתאר את הלכות והצבעים העליונים החד רכיביים הניתנים לדילול, לצורך הברשה או לריסוס, בטרפנטין מנרלי. כמו שאמרתי וכמו שטובי המומחים יספרו לך' חומר הגלם ממנו מיצרים את רוב השרפים האלקידיים הוא שמן צמחי. גם רוב הוורנישים המודרניים המוכרזים כוורניש פוליאוריטני הם מבוססי אליקידים (שמן צמחי מפולמר) שלו נוספה כמות מסוימת של שרף פוליאורטיני. חומר הגלם ממנו מיצרים את השרפים הפוליאוריטניים הוא שמן אדמה או נפט. חומר הגלם ממנו מיצרים וורנישים קלאסיים הוא שמן פשתן או טאנג ולכן אנו קוראים למשפחה הזו תגמירי שמן, צבעי שמן, לכות שמן וכו' - אני מקווה שהנקודה הובהרה? ובכל מקרה לקריאה נוספת: http://antiquerestorers.com/Articles/SAL/varnish.htm * אתה טועה לגבי Marine Varnish (יכט וורניש). ראה את הרכבו המוצהר (די נדיר שיצרנים יחשפו את ההרכב אבל יש גם יוצאים מהכלל) אצל היצרן הבא: http://www.sutherlandwelles.com/marine.htm * חלק לא מבוטל מנגרי-האמן שאני מכיר, חבריי לתחום, מומחים לתחום, מורים ואקדמיים שאני מיודד איתם בארה"ב ובקנדה יספרו לך שהתגמיר היפה ביותר מושג בהברשה או במריחה (במבשרת או בישום ע"י פקעת) תוך הגבלת עובי שיכבת התגמיר למינימום הנדרש כדי לא להתערב -- עד כמה שניתן -- בשינוי מראה העץ, ויחד עם זאת לגרום להדגשה מקסימלית של הסיבים ופני השטח המורכבים. לאין שעור הציפוי האהוב ביותר על רובינו הוא Oil/Varnish mixture או Wiping Varnish כמובן שאני מכיר בעלי מקצוע מעולים שגם מרססים אבל אף אחד מהם לא יטען שזה תהליך אקולוגי. כמות אדירה של חומר מתבזבזת, כמות גדולה של מסיסים אורגניים משתחררת לאויר. אתה צריך לקנות ציוד מיוחד ולהגן עליך בעזרת מסנן פחם פעיל. לכן הברשה או מריחה בפקעת הרבה יותר מתאימים לרובינו. מתי כן מרססים ויש הצדקה לכך? בנגריות בהם נעשה יצור סדרתי ורב. בהם פועל אחד או שניים מפתחים מיומניות לדבר. ובהן יש צורך בציפוי קשה ועבה -- ממש פלסטי -- כדי להגן על משטחים בעיקר משחיקה. אז יעדיפו הנגרים להשתמש בלכות דו רכיביות.... וזה סיפור אחר לגמרי. * סנדינג סילר אינו בעל תכונות אחיזה יוצאות דופן, לעיתים אחיזתו בסיבי העץ חלשה מזו של לכות עליונות. מדוע משתמשים בו? כי הוא ממלא נקבויות טוב, מתיבש מהר, וכמו שאמרת הוא משתייף בקלות. אך דווקא תכונתו להשתייף בקלות היא בעוכריו. כדי להקל על השיוף מוסיפים לו חומר מעין סבוני שמונע מאבקת העץ והסילר לסתום את נייר השיוף. אני לא מוצא סיבה מיוחדת להשתמש בסנדינג סילר. מי שרוצה יכול תמיד לדלל לכה בטרפנטין ולמרוח שיכבה ראשונה (סילרית) שתתיבש מהר ותהיה קלה לשיוף כהכנה לשכבות הבאות. ולסיום טיפ להברשה ולשמירה על המברשת: סביר להניח שנצטרך להמתין כ 12 שעות בין הברשת כל שכבה של לכה; לנקות את המברשת כל פעם זה ביזבוז זמן ומדלל. מה שאני עושה הוא: אני עטוף את המברשת בניילון נצמד, מהדק אותו היטב ומכניס את המרשת העטופה לשקית שניתן לכווץ ולהוציא ממנה את האוויר (שקיות זיפ-לוק למשל). למעשה אני יוצר אריזת ווקום למברשת. את שקית המברשת אני מאחסן בתא ההקפאה וכמה דקות לפני ההברשה הבאה אני מוציא אותה מהמקפיא והיא טריה ומוכנה לעבודה הבאה. אם אתם יודעים שתזדקקו למברשת להברשת פרויקט נוסף, כעבור כמה ימים או אף שבועות, אתם יכולים לשומרה במקפיא -- בתנאי שהיא סגורה הרמטית בשקית -- למשך זמן רב. שימוש במברשת-ספוג אף ישלול מכם את הצורך לנקותה בכלל. הקפידו על איטום השקית והוצאת כל טיפת אוויר ממנה על מנת להבטיח שהמברשת לא תתיבש במקפיא.