הם מבינים יותר מדי.
מסתכלים על הדיסק שלה רופאים מאיכילוב ומתל השומר, אני לא חושבת שיש צורך לערב את כל הקהיליה הרפואית, אבל המון תודה
הילדים: יונתן מצד אחד אומר שהוא "מוטרד מתמרה", ומצד שני מבטא קנאה כלפי תשומת הלב הרבה שהיא מקבלת עכשיו ("אמא, אני חושבת שאני לא שומע טוב, אולי נלך לד"ר ברק שיבדוק לי את האוזניים?"). אנחנו מדברים הרבה עכשיו על זה שלפעמים מישהו אחר במשפחה זקוק למירב תשומת הלב שלנו, והתפקיד שלנו כמשפחה תומכת הוא לתת לו את אותה תשומת לב שהוא צריך. תמרה שאלה אותי אתמול בלילה כשהשכבתי אותה לישון אם גם הלילה אעיר אותה באמצע הלילה לשתות בקבוק חלב. עניתי לה שלא. "למה לא?" "כי מחר אין לנו בדיקה." "זהו? גמרנו עם הבדיקות?" "אני מקוה" "אני לא אוהבת את הבדיקות האלה" "גם אני לא" "אז אולי לא נלך יותר?" "אנחנו חייבים לבדוק מה קורה בעיניים שלך, כדי שתוכלי להמשיך לראות את כל הדברים היפים שיש מסביבך" "עם טיפות?" "כן, עם טיפות" "אמא, מה הטיפות עושות?" "הטיפות מרחיבות את האישונים שלך כדי שלרופאה יהיה קל להסתכל בתוך העיניים שלך" "העיניים *היפות* שלי" "נכון, העיניים היפות שלך, שעכשיו יעצמו ויתנו לגוף היפה שלך ללכת לישון ולחלום חלומות מתוקים" "אני לא ורצה לחלום חלומות מתוקים, אני רוצה לחלום חלומות בכל מיני טעמים" "טוב, חמודה שלי. תחלמי באיזה טעם שאת רוצה". "טעמים!" "טוב, טעמים. לילה טוב."