שאלה לי אליך,
אם יורשה לי ובמידה ולא ייחשב הדבר בעיניך ללא רלוונטי,הייתי רוצה לשאול,(רק תענה בכן או לא,ללא פירוט מיותר) האם אי פעם בימי חייך סבלת מחוויה טראומטית נמשכת,האם יש לך אי אילו זכרונות קשים,האם אתה סובל מבדידות וחריגות כלשהם,האם היית קורבן ללעג ולהשפלות,האם היית מושא לרכילות בלתי נגמרת של הבריות,האם היית אי פעם קורבן לאיזה שהיא מצוקה של הקיום?האם בכלל יש לך סיבה כלשהי לא להיות מאושר לפי ההגדרה שלך? וכאשר אתה עצוב,מהם בדרך כלל הדברים הגורמים לך לעצבות? מהם הדברים שגרמו לך לעצבות בעבר? האם זו בכלל עצבות,או סתם מצב רוח מעצבן הנובע מאי נוחות כזאת או אחרת המתפתחת מסדרה של ארועים מתסכלים אך חולפים במהרה? אמור לי בבקשה,האם אתה מכיר את הניסויים של פבלוב בכלבים? קראתי על כך פעם ואם כי אינני זוכר במדוייק את כל מהלך הניסוי אני זוכר דבר אחד והוא,שכאשר פבלוב היה נותן לכלבים המסכנים מכות חשמל ללא כל קשר לפעולות שהכלבים האומללים יכלו לבצע על מנת למנוע אותם, הכלבים חסרי האונים,המושפלים,הפכו להיות אפאטיים,מדוכאים,פאסיביים, והפסיקו להגיב בכלל על מנת לנסות ולהימנע ממכות החשמל. ועכשיו,אני שואל אותך,האם זהו מצב שבו ניתן לטפל באמצעות התיאוריה שלך? ואם לא,האם אתה מסוגל להגביל את התיאוריה שלך אך ורק לסוג מסויים של בני אדם,שהתיאוריה הזאת בהחלט יכולה להיות תקפה לגביהם? ומיהם בעיקר המסוגלים להרוויח מכך ביותר,האם לא אלא שאין ממש כל חריגות משמעותית במסלול חייהם והכל אצלהם בדרך כלל מתנהל על מי מנוחות? וחוץ מזה, למה בעצם להתעקש ולקרוא לעניין הזה אושר? ומה על אדם הנמצא במצבים קשים לעשות על מנת לחוות את "האושר" הזה שעליו כנראה אתה מדבר:להלחם או להשלים והאם בכלל יש לו זכות בחירה בכל מצב ומצב? האם לא ייתכנו מצבים שהתיאוריה (או יותר נכון לומר הדרך המוצעת כאן להתנהגות)לא תהיה יותר מאשר לעג לרש?(לא מכוון כמובן.) בכל מקרה אני הייתי מעדיף לראות את החיים יותר כתהליך שבו האדם יכול להיות מסופק מעצמו ומהדברים סביבו או שלא,וכאשר אדם עושה לעצמו בכל זמן נתון את החשבון הכללי שלו,הוא לבדו יודע(לפעמים באמת הוא לבדו)האם הוא "מאושר" בחייו(דהיינו רואה את הדברים נכוחה,משלים עם הדברים לטוב ולרע,יודע את ערכו בעולם ונוהג על פיו)או שאיננו "מאושר". וכל אדם שאיננו "מאושר" בזמן נתון,רוח יקרה,ומאלף ואחד סיבות,שרק האדם בבדידותו יודע,הרי הוא יכול להיות אדם סובל.אדם שנמצא בדרגות כאלה או אחרות של חוסר מתמיד, של חסך,שיכול אמנם לעשות מאמצים כבירים להתעלם "מהרעב המתמיד" ומהעינוי,אולם אלא יעשו אף הם מאמצים יותר כבירים לא להתעלם ממנו. אדם סובל יכול לנסות ולהלחם במידה ויש לו את הכוח(או מבנה אישיות) לכך על מנת לשנות את המרכיבים במציאות אשר מביאים לסבלו,שינוי אשר עשוי להביא לאיזון ויכולת להמשיך בחיים לטוב ולרע,או שעשוי להיכנע כאשר העומס הנפשי,הפיזי רפואי החברתי והכלכלי גורם לו להתמוטט כמו מגדל קלפים. או אז אין כל ברירה,(ואכן כך עושים כאשר מצליחים להגיע אל אותו אדם), אלא להוציא את האדם מאותה סביבה,שבה קיבל "מכות חשמל" כל הזמן ללא כל יכולת להגיב ומנסים לשקם אותו ואת בטחונו בעצמו וביכולתו בעולם בסביבה תומכת ומבודדת מהעולם האמיתי,אשר רק בה ניתן יהיה(אם בכלל) לבנות את מה שהתנפץ לאלפי רסיסים, את תחושת הערך העצמי,את היכולת המחודשת להאמין שלמעשיו יש ערך ומובן והם עדיין יכולים להביא לשינוי בחייו ובחיי האחרים,שהוא היה ועדיין חלק מהמרקם האנושי הגדול,שהוא עדיין יכול להאמין בעולם ובעצמו. בכל מקרה רוח,שפינוזה פעם דיבר על אהבת אלוהים השכלית והציג את אהבת האלוהים השכלית שלו כדרך היחידה להגיע לאושר. הוא ניתח את כל הרגשות,ניסה להסביר מה נראה לו חיובי,מה נראה לו שלילי, מה כדאי לטפח,ממה כדאי להימנע ובכל מקרה הציג דרך מסויימת, כשם שעשו כל הפילוסופים בכל הדורות,דרך,שלפי אמונותו ומחשבותיו הכבירות יכולה הייתה להוביל כל אדם(במידה ויבין אותה) אל האושר. יחד עם זאת,כאשר מרבית בני האדם שומעים את המילה אושר,הם לא ממש מתכוונים לאושר של שפינוזה. מהלך הדברים בעולם הזה הוא כזה שהאושר של שפינוזה לעולם ישאר האושר של שפינוזה(וייתכן כי הפך את שפינוזה בעל החיים הקשים והמבודדים למאושר לפי אמונתו)יחד עם זאת אושרם של הבריות לעולם לא יהיה האושר של שפינוזה.ואין כל הבדל בין נסיונו של שפינוזה להגיע לאושר בחייו הקשים לפי דרכו לבין נסיונותיהם של בני האדם האחרים להגיע לפי דרכם. שפינוזה אמר,כי מי שיבין יותר יהיה מאושר(מי שיתקרב לדרגת ההבנה שהוא תיאר),אולם מי אמר שהבנה בהכרח תוביל לאושר שיספק את בני האדם? ומי אמר שהבנה בהכרח טובה לכל בני האדם? בני האדם ברובם עדיין אוהבים יותר את העוצמות הגדולות של הרגש, את השחרור מכל הבנה מורכבת.הם לא רוצים להבין. ההבנה הורסת להם את התענוג.נכון שהיא גם גורמת לסבל,אולם לא תמיד. יש אנשים(ולא מעטים מהם)החיים יפה מאוד כל החיים וממש לא לפי התורה של שפינוזה.נו,אז תאמר שיש להם מזל?.אולי כן ואולי לא. "ברי המזל" הללו הם רבים ומי יודע אם שפינוזה עצמו לא הגיע לרדיפה אחרי האושר שלו דווקא מקנאה התחלתית בבעלי האושר הללו? אין ספק שהוא היה במצב קשה מאוד כאשר החל לחשוב ואין ספק שאיננו ממש יודעים באיזה מצב הוא היה(אין ממש איגרות על חייו האישיים) כאשר "סיים" לחשוב את תורתו ומשנתו. בכל מקרה,כאשר אני חושב על כך,ההתעקשות שלך על המילה אושר בדרך שלך היא מיותרת. היא עשויה להביא לאי הבנות והיא לא מתאימה בכל מקרה. יחד עם זאת זו היא דרכך ואם דרך זאת מביאה לך אושר לפי הבנתך אז אני מרשה לעצמי לברך אותך על ההישג ומקווה שחייך יאפשרו לך תמיד לאשש ולחזק הישגים אלו,על מנת שתוכל להמשיך לעזור לעצמך וגם לאחרים(עד כמה שניתן).מי יתן וכל טוב.
