סורה אלבקרה, איה 65

ihtiyar

New member
מציע לך לקרוא

בספרו של פרופ' שלמה סימונסון הכס הקדוש והיהודים את הפרק המוקדש לפולמוס וּויכוח, שבו הוא דן בספרות ה-Adversus Judaeos ("נגד היהודים") בעת העתיקה ובימי הביניים (עמ' 234 ואילך). נקודה מעניינת העולה מדבריו היא ריבוי הכתבים הנוצריים המתארים פולמוסים עם יהודים, ומיעוט כתבים יהודיים בנושא. המסקנה המתבקשת היא שבתקופות הקדומות הנצרות טרם התבססה, וראתה ביהדות מתחרה שווה-ערך שיש להדיחו ולתפוס את מקומו. הויכוחים כמעט ללא יוצא מן הכלל דנים ב'ברית הישנה' שבפסוקיה ניסו הנוצרים להאחז ולהצדיק את הנצרות כממשיכה היחידה והלגיטימית של היהדות. רק מאוחר יותר יתחילו להשתמש בהם, ויוסיפו גם את התלמוד, כדי להצדיק את העלילות אודות היהודים. כְּתבים יהודיים מהתקופה הקדומה לא שרדו, כי היהודים לא ייחסו חשיבות רבה לנוצרים, ומסיבה זאת גם אם היו כתבים יהודיים כאלה, איש לא טרח להעתיק אותם. כתפי פולמוס יהודיים שרדו רק משלהי ימי הביניים. עד לאלף הראשון עסקו הויכוחים הללו בפרשנות המקרא כדי להוכיח איזו דת היא הנכונה. המגמה הנוצרית היתה לגרום ליהודים להכיר בנצרות ולהמיר את דתם. למעשה שניהם התחרו על מעמד "היהדות האמיתית". מסוף האלף הראשון ואילך התחילו הפולמוסים להיות ויכוחי-האשמה נגד היהודים. הפולמוסים הקדומים ודאי שאין בהם מגמה של "חילון" כדבריך. המטרה הברורה היא מציאת הצדקה-עצמית לאמונה אחת, ונסיון להביא את הצד הנגדי להמרת דתו.
 

טשאפק

New member
להבהרת דבריי

בשום מקום לא אמרתי שבפולמוסים הקדומים יש מגמת חילון - זו טענה לא סבירה כיוון שכל הצדדים היו מאמינים. טענתי רק שיש טעם, באופן כללי, בויכוח עם מאמינים, כיוון שלאורך הדרך אל החילון היו מן הסתם אינספור ויכוחים כאלה, לאו דווקא פומביים, והם היו חלק מהתהליך.
 

קוכולין

New member
במהלך האלף הראשון

נוצרה בהודו מסורת של ויכוחים שלווים בין דתות (בעיקר בין הינדואים לבודהיסטים, או בין פלגים הינדואיסטיים שונים)- כאשר ישנם כללים קבועים לויכוח, ובכל ויכוח היה מנצח ומפסיד. את כללי הויכוחים קבעה אסכולת הנייאיאה ההינדית, והם התבססו על הלוגיקה. כאשר הויכוחים התנהלו בין פלגים הינדיים, אזי היה מותר להביא ראיה גם מכתבי הקודש. כאשר הם התנהלו עם בודהיסטים, אזי ההיגיון היה השפה המשותפת בין הצדדים. הכלל העיקרי בויכוחים היה כדלהלן. כאשר אתה תוקף את עמדתו של יריבך, אתה חייב להסכים עם הנחות היסוד שלו כל עוד ההתקפה נמשכת. למשל, אם אני קפיטליסט שמתווכח עם מרקסיסט, כאשר אני תוקף אותו אני חייב להסכים עם הנחת היסוד שלו- היינו- שההיסטוריה נעה קדימה באמצעות מלחמת מעמדות. במהלך הטיעון, תוך כדי שימוש בהנחות היסוד שלו, אני צריך להוכיח שההנחות סותרות זו את זו, או שהן מובילות למסקנות שגויות מבחינה לוגית. בויכוחים השתתף קהל גדול, רובו של אנאלפביתים. לכל אחד מהצדדים היו מעריצים, שצעקו ועודדו במהלך הויכוח. להפסד בויכוח היו לפעמים משמעויות קשות, כי אנשים רבים עזבו אסכולה או בית ספר שנציגיהם הפסידו פעם אחרי פעם. אני חושב שזו אחת הדוגמאות היחידות לויכוחים תיאולוגיים ופילוסופיים שהיו ספורט עממי ממש.
 
למעלה