סיכום אובזרבר- הספדים

YossihNew · 23/5/23

הגיע הזמן שנעשה פה סדר!

לא יכול להיות שכל פעם בשרשורי האובזרבר, יצא לי מצב בו אני צריך לכתוב הספדים ארוכים שדייב מלצר מפרסם.

מעכשיו- הכול מפורסם פה.

YossihNew · 23/5/23

הספד לברוזר ברודי- 1 באוגוסט, 1988:

ברוזר ברודי עמד לערוך כל כך הרבה מיין איבנטים בסוף הקיץ ותחילת הסתיו, והרצח שלו זעזע את עולם ההיאבקות. מה קרה ב-16 ביולי, 1988, כשברודי נדקר? באבה תכנן ברודי-האנסן ב-29 באוגוסט, מה שהיה ממלא את האולם בטוח. קרלוס קולון התכונן לחגיגות השנה של WWC ב-10 בספטמבר. הוא עמד לשדר את זה במעגל סגור בקריביים ואפילו בשידור חי ברשת החדשות הפיננסיות בארה"ב, מה שיהפוך את המופע למופע הראשון מחו"ל שישודר בארה"ב, וברודי היה צריך להיות במיין איבנט. אוטו ואנס עדיין כועס, כי ברודי היה אמור לעשות לו ג'וב באירוע ענק באירופה, אבל ברודי לא רצה שההפסד יתפרסם ביפן ויפגע בו. כל ארגון קטן בארה"ב שתכנן להרוויח כסף ממופע רצה להביא את ברודי. ובאותו אחר הצהריים, פרנק גודיש התקשר לאשתו ברברה, כמו כל אחר צהריים. הכול היה רגיל. הוא היה אמור לחזור הביתה ביום שני ולקחת חופשה של חודש, בלי נסיעות לחו"ל. אבל אותו פרנק גודיש, ברוזר ברודי, מת על שולחן הניתוחים למחרת בבוקר, מפציעי דקירה שנגרמו מאינביידר 1 מאחורי הקלעים במהלך האירוע ביום ראשון.
ב-1988, ברוזר ברודי היה יחיד במינו. זה לא קשור לגימיק. הוא היה ייחודי, אחד מהכוכבים הכי גדולים בעולם והוא יכול היה להתאבק איפה שרצה, מתי שרצה, באיזה מחיר שרצה, והמתאבקים והמעריצים כיבדו אותו. והוא לא עבד בלו"ז מלא ב-WWF או ב-NWA או בכלל. הוא היה שם ענק מחוץ לארה"ב, אבל מעולם לא היה הכוכב הכי גדול בארה"ב. הוא לא עשה ג'ובים, ונחשב לקשה מבחינה עסקית. הוא גם שינה את הסיומות באמצע הקרב כדי לעזור לעצמו. ברודי ידע כמה הוא שווה והגן על עצמו, והגישה הזאת הייתה לפעמים יותר טובה מאשר של הפרומוטר, אז אנשים לא התלוננו.
דייב סוקר את ראשית חייו של ברודי ותחילת הקריירה שלו. בתקופתו כשחקן פוטבול הוא לא הצליח להיות שחקן קבוצתי. הוא הפך לכתב ספורט ושיחק פוטבול בליגות קטנות, ושם נפגש עם איבן פוטסקי כשהרים משקולות. פוטסקי שכנע אותו ב-1973 להפוך למתאבק. הוא עבד בכל מקום. מיד סאות' של לירוי מקגווירק היו הראשונים שלקחו אותו, ואז הוא הגיע לוורלד קלאס, וב-1975 פרץ בפלורידה כפרנק "הפטיש" גודיש, שם זכה בתואר פלורידה מרוקי ג'ונסון. ב-WWWF הוא הפך לברוזר פרנק ברודי, ואחרי בילי גראהם וסטן האנסן הוא הפך ליריב של ברונו סאמארטינו. הייתה לו תקופה טובה, אבל בסוף לא הייתה לו עבודה בארה"ב והוא נסע לניו זילנד, שם הכיר את אשתו, ברברה. הוא חזר לוורלד קלאס ב-1977 מול פריץ ואן אריק, והדימום שלו גרם לאחיזת הציפורן להפוך לאחיזה מפחידה. הוא היה כזה מגניב ולכן נשאר פייס, וב-1978 היה מהמתאבקים שהרוויחו הכי הרבה. פריץ סידר לברודי את סיבוב ההופעות הראשון אצל באבה ביפן ב-1979, ושם הוא שינה את הביזנס כשפתח את הדלת למפלצות אמריקניות בהיאבקות היפנית. ברודי וסטן האנסן שינו את המשחק: לא עוד אמריקנים שיוצאים אובר כמה שבועות ומפסידים לבאבה ולאינוקי, אלא גם כוכבים בעצמם. הוא היה אהוב על המעריצים, ואמנם לא ממש מכר ליפנים, אבל הכניס המון כסף כפיצוי. העיתונות מתה עליו, הוא נקרא "המפלצת האינטליגנטית".
ברודי לא היה אהוד בקרב הפרומוטרים האמריקנים, שהרגישו שיצא משליטה בגלל ההצלחה שלו ביפן. הפרומוטרים ממש לא אהבו שעובד פשוט היה חזק מהם. הם אמורים לשלוט במתאבקים. עובד תמיד חלש יותר מהם. אבל ברודי? הוא ידע לתת מו"מ ממעמד חזק. הוא קיבל כסף מובטח ויצא אובר בכל מקום בעולם יותר מכולם פרט לאנדרה הענק. הוא הוכיח את זה אחרי שסם מוצ'ניק פרש והוועדה ניהלה את הארגון בסנט לואיס. לארי מטיסיק, חבר ועדה, פרש מה-NWA ולקח איתו את ברודי, וניצח אותם. ברודי היה אהוד מדי כדי שיחרימו אותו, וכשווינס התחיל להרחיב את ה-WWF, הטריטוריות לא יכלו להסתכסך עם ברודי. הן היו צריכות אותו כדי להתחרות, אבל הוא לא היה צריך אותן. ברוזר ברודי היה גדול מה-NWA.
לפני התרחבות ה-WWF, הכסף היה ביפן, וברודי היה בין אינוקי לבאבה. אינוקי הוביל ב-1983 הודות לטייגר מאסק, ריקי צ'ושו, דיינמייט קיד, האלק הוגאן ועבדאללה הקצב. כשטייגר מאסק פרש וטרי פאנק פרש לראשונה (וחזר והקהל כעס), באבה הוביל ב-1984 ולקח את צ'ושו. ב-1985 וינס דרש מאינוקי עמלת בוקינג תמורת שליחת מתאבקים ליפן (חצי מיליון דולר, פי עשרה מקודם), ואינוקי איבד את המתאבק הזר המוביל שלו, הוגאן. בגלל שלא הצליח מול וינס, אינוקי פגע בבאבה ולקח לו את ברודי. באבה החזיר את הרוד ווריורס, שיצאו אובר וקיבלו 10,000 דולרים כל שבוע כמו ברודי. ברודי עבר לאינוקי, ובעט בריקי צ'ושו בקרב בשידור חי ב-9 במרץ, ואז עזב בקרב שלשות ב-23 במרץ. ההסכם עם אינוקי היה הכי יוקרתי עד אז (14 אלף לשבוע ב-1985, ואז 16 אלף ב-1986, ואז 18 אלף ב-1987, ובונוס חתימה של שש ספרות תמורת מחויבות לשישה עשר שבועות בשנה, ובונוסים אם יביא אמריקנים אחרים לאינוקי).
אבל לא הכול היה ורוד. הוא לא היה בטוח שהכסף שווה את זה. סיבובי ההופעות של אינוקי היו מבולגנים ואינוקי רצה לנצח אותו. בהתחלה הקהל בא אבל אינוקי סירב להפסיד לו והתיקו הוביל לקירור הפיוד. ברודי לא עשה ג'וב מאז 1981, וברודי הביא את פריץ לשתף פעולה עם אינוקי. וינס התכונן לרסלמניה, והפרומוטרים ניסו לחבל באירוע ולשכנע את ברודי לתקוף את מיסטר טי בגארדן. ברודי סירב, כי הוא היה איש עסקים חכם. בסוף השנה, אינוקי לא הביא לו עמלה על המתאבקים, אז בקרב מול סייג'י סאקאגוצ'י, ברודי תקף לו את הברך עם שרשרת. אבל סאקאגוצ'י היה הבוקר, ושלח לו הודעה ברכבת בדרך למופע. ברודי וג'ימי סנוקה ירדו מהרכבת וחזרו למלון, והפסידו 40,000 דולרים של ברודי (התשלום בא בסוף סיבוב ההופעות) והמון כסף לסנוקה. נדמה היה שהקריירה של ברודי ביפן נגמרה, וקרוקט ווינס הרסו את הטריטוריות בארה"ב. הארגונים הקטנים רצו שברודי יעזור להם. ברודי דן עם וינס, ואולי וינס חשש מהעצמאות של ברודי או שברודי לא רצה שיגבילו אותו, וכלום לא יצא. אם היה חי, בטח היה מסיים אצלו את הקריירה בשנות ה-90. דייב חושב שהיו חושבים שהוא חיקוי של ג'ים דאגן.
בקיץ 1986, ברודי ואינוקי עבדו ביחד בהוואי, והוא חזר ליפן לשני קרבות בספטמבר והיה אמור לחזור תמורת 20,000 דולרים לשבוע. זה לא קרה. ניו ג'פאן היו בצרות ולא קיבלנו קרב של ברודי-מאדה, שבדיוק התחיל לפרוץ אבל הם בטח לא רצו לעשות ג'ובים. ברודי עבד בוורלד קלאס והיה לו המון ביקוש כשרסלמניה 3 הגבירה את העסקים. את הג'וב הראשון שלו מזה שש שנים עשה לעבדאללה הקצב. הוא החליף את ריק פלייר באוקטובר 1987 לבאבה וזכה בפרס המתאבק הזר האהוב של יפן. הקריירה שלו הייתה חזקה. הוא גם ראה המון מתאבקים מתים. הוא היה שם כשדייוויד ואן אריק מת והיה הבוקר כשמייק ואן אריק התאבד. הוא נשבע שהרגיש את זה שבועיים לפני.
לפורטו ריקו, הוא הגיע כהיל ב-1983 ותמיד עשה מה שרצה. מה שרצה תמיד עבד, והבוקר החליט לסמוך עליו בנושא. זה היה ייחודי. הוא הפך לפייס כשהציל את אינביידר 1, חוזה גונזלס, מג'ייסון האיום ועבדאללה הקצב. הכול היה בסדר. ברודי וקולון התווכחו לפני כמה חודשים בגלל שהוא חיסל את אלופי הזוגות, אבל הוא חזר לעבוד שם מאז והתנדב להפסיד בספירת חוץ לדורי פאנק ג'וניור. ב-14 ביולי הוא אפילו נסע לסן חוזה כדי להתחיל סיבוב הופעות עם גונזלס ועם ויקטור קוויניונס, השותפים העסקיים של קולון. קוויניונס היה החבר הכי טוב של ברודי בפורטו ריקו. אף אחד לא חשב שהיו צרות. ברודי תמיד היה טוב בקטטות.
ב-16 ביולי, לפי מה שדייב הבין, ברודי הגיע לאזור עם דאטץ' מאנטל וטוני אטלס. הוא היה אמור להיות בקרב השני לפני אחרון מול דני ספייבי, מתחת האינביידרס מול רון וצ'יקי סטאר בקרב כלוב וקולון מול עבדאללה. הקהל היה 8,000, אכזבה. בורודי וחבריו הגיעו ב-7:15, שעה ורבע לפני תחילת האירוע. גונזלס כבר היה שם, עם מגבת גדולה על ידו. כעבור חמש דקות קרא לברודי למקלחת לשיחה פרטית, דבר לא חריג. עד (טוני אטלס) אמר שברודי הלך אחריו כמו צאן לטבח. חמש שניות לאחר מכן, נשמעו צרחות ומישהו ראה את הדקירה דרך קירות המקלחות. ברודי יצא משם וגונזלס הלך, וחזר בלבוש חדש. הוא עבד בקרב שלו. הרופא בדק את ברודי. הריאות, הכבד שלו, האיברים הפנימיים, נפגעו והיו לו בועות אוויר בדם. והוא היה בהכרה. ברודי דיבר עם קולון ואמר לו לטפל בילד שלו. אמבולנס הגיע ב-7:45 ואטלס וברודי נסעו לבית החולים. בית החולים סירב לתת לאטלס להישאר, והוא חזר לעבוד בקרב שלו. המעריצים לא ידעו מה קרה, ולא יודעים מה סיפרו להילים. הארגון האמין שברודי התייצב, והמתאבקים מאמינים להם.
אשתו של קולון התקשרה לברברה וקראה לה לפורטו ריקו. ברברה חשבה שזאת מתיחה, והמלון קישר אותה עם מאנטל שקרא לה לבוא. כשהיא וג'ופרי בן השבע הגיעו לבית החולים, עבדאללה בישר שברודי מת על שולחן הניתוחים. המופע ב-17 ביולי נמשך, בלי פרסום לציבור. כמה מתאבקים אמריקנים הבריזו, חלקם עזבו מיד ואחרים השאירו תצהירים. חלק מההילים לא ידעו. גונזלס נכח שם. קולון אמר להם לעבוד כי זה מה שפרנק רצה. אבל האירוע בוטל כי מעט מתאבקים נשארו. למחרת גונזלס נעצר על רצח ואחזקת נשק. הנשק לא נמצא והוא שוחרר בערבות. יש לו שימוע ב-8 באוגוסט. גונזלס נחשב לדי חמום מוח ולא אהוב.
השאלה היחידה... למה? למה הוא מת? לפי המשטרה, גונזלס ביקש מברודי לעשות ג'וב לספייבי והוא סירב. זה לא מניע. ברודי גם היה במצב רוח טוב כשהגיע. הוא לא ידע מזה קודם. העיתונות טוענת שזה עניין של כסף. דייב יודע טוב שמתאבקים מקבלים צ'ק בדואר כמה שבועות לאחר סיבוב ההופעות בפורטו ריקו. יש שמועה שהייתה לו מניה בארגון ורצו אותה, אבל אין ראיות לזה. אולי גונזלס השתגע כי ביתו טבעה בתחילת השבוע. אבל זה קרה לפני חצי שנה. לדייב אין תשובה. אולי בגלל איך שברודי עשה עסקים. אולי גונזלס רצה לשמור על מעמדו. אבל רק גונזלס יודע.
הלווייה הייתה ביום שלישי. מאות מעריצים ומתאבקים וכתבים היו. ג'ופרי אמר שלא יבכה. WWC ערכו מופע למחרת, ואלפי מעריצים חתמו על שלט תנחומים למשפחה ולחברים. הם אמרו לא לשפוט את אנשי פורטו ריקו. ביפן, פורטו ריקו וטקסס כולם מדברים על זה. אבל מחוץ להם, לא ממש. ה-WWF (שלא הכירו במותו של אדריאן אדוניס) לא הכירו בזה. וורלד קלאס יחלקו פריטי זיכרון לברודי באירועים הבאים. מתכננים עליו ספיישל ועל אדוניס. הארגונים העצמאיים איבדו את הנשק הכי גדול שלהם. באבה צריך להתמודד לבד מול UWF. אינביידר 1 כבר לא ב-WWC. אבל הדם הכתים את הארגון. מופע יום השנה לא ישודר ולא יתרחש בשלושה אולמות. אבל בין אם נלחם מול 200 איש באינדיז והרס את האולם, או מול אולם מלא, ברודי היה בלתי נשכח.

YossihNew · 23/5/23

הספד לקרי ואן אריק- 1 במרץ, 1993:

"איפשהו בדרך, רעיון שיווקי חמוד הפך לספירת גופות." - ארווין מוצ'ניק, פנטהאוז, בכתבה מ-1988 על משפחת ואן אריק. מתאבק בשם טרי סימס אמר שהוא נדהם שקרי התאבד, אבל לא נדהם שמת. פנטזיה מול מציאות. לרוב האנשים בעולם האמיתי יש מושג לגבי ההבדל. לאנשים בהיאבקות, מתאבקים ומעריצים, הקו ביניהן יכול יכול להיטשטש. אומרים שבדרך כלל זה לא פוגע.אבל לפעמים הקו מטושטש כל כך הרבה, לא שמים לב להבדל, או נורא מכך, הפנטזיה היא המציאות, וזה מסוכן. הסכנה תיווצר כשהבועה מתפוצצת והפנטזיה נגמרה ואתה לא מתמודד עם המציאות. והבועה כמעט התפוצצה כמה פעמים בעשור האחרון לקרי ג'ין אדקיסון, שחי את הפנטזיה של חייו עד לאמצע שנות ה-20. לאחר מכן המציאות הייתה קשה. שלושה אחים מתו. אח אחר כמעט מת. אחד מאחייניו מת בלידה. הוא היה מעורב בתאונת אופנוע ונשאר פצוע. הארגון שחשב ששלו מלידה נסגר, ולא נשאר כסף בשמו. הכוכבות שהשיג מלידה, ועם יכולת וכריזמה, החלה להיעלם. הוא היה מרושש, והוא הגיע לארגון הכי גדול בעולם, והצליח לחזור לגדולה. אבל הם תכננו לקחת את שם משפחתו. הוא שמר עליו, אבל המעמד האגדי והיחס המועדף לשם ואן אריק לא היו קיימים. המציאות שכבר לא היה גדול הורידה אותו ברמה. בעיות הסמים המשיכו. הסמים שיצרו את מבנה גופו נאסרו, ושריריו התכווצו למצב רגיל. הוא איבד את העבודה, ואת הכסף, ועבד רק פעם-פעמיים בשבוע, והרוויח כסף שבזמנים טובים בזבז בלילה. הוא היה מרושש, והיו לו בעיות מס הכנסה, עד שמכר את הציוד המפורסם שלו בכנסים. הוריו, אבן היסוד של "המשפחה המושלמת", נפרדו. הנישואין שלו עלו וירדו. ובדרכו, הצליח להגן על עצמו, עד לנקודה מסוימת, מהמציאות כשהמשיך עם הפנטזיה.
הפנטזיה היא קרי ואן אריק, הלוחם המודרני. האתלט הכי גדול בעולם. עם מבנה גוף מושלם. בלתי מנוצח בהיאבקות, אלוף העולם הלא מוכתר. האיש השני הכי צעיר שהחזיק באליפות הכי יוקרתית בעולם וזכה בה מהמתאבק הכי מפורסם בזמננו ברגע הכי מרגש ומול אחד מהקהלים הכי גדולים באחד מהקרבות הכי מפורסמים. הוא היה מלא בכריזמה. הוא היה מייצג באולימפיאדה בזריקת דיסקוס אם קרטר לא היה מחרים או אם היל לא היה פוצע לו את הכתף לפני שמבחנים שבכלל לא הלך אליהם. הוא היה עשיר, עם מכונית טובה, ולא טעה, וגם אם כן, הוא ואן אריק ואפשר לטפל בזה. מישהו יטפל בכל מה שרצה כי הוא קרי ואן אריק, בנו של המתאבק הכי גדול שהיה בעולם והבן של אחד האנשים הכי עשירים ומשפיעים בקהילה. הוא היה מושא תשוקותיהן של כל הנשים בטקסס והמון במדינות אחרות. השאר רצו להיות חברים שלו. לכל מקום שהלך רדפו אחריו רוצי חתימות. בכל לילה שנכנס לזירה, העידוד היה גדול יותר מכל אחד בעסק. הוא נולד להיות אל למחצה. הוא היה אל למחצה, כל לילה כשנכנס לזירה בעיני האנשים שנכנסו לאולם ואנשים מחוץ לזירה כך שלא יצטרך לצאת מהפנטזיה. הוא נולד למשפחה נוצרית מושלמת, ירש את הגנים האתלטיים הגדולים ביותר, ובאמצעות רדיפה אחר שלמות, הצליח להתפרסם. הוא ואחיו עמדו לשלוט בעולם ההיאבקות. ביום רביעי, ה-17 בפברואר, הפנטזיה עמדה להיגמר. הוא הורשע בבוקר באחזקת קוקאין לאחר מעצר חודש קודם לכן. הוא כבר היה בעשר שנות מבחן כי זייף מרשמים שנה קודם לכן כשהיה אמור להיות בגמילה. לא בטוח, אבל כנראה שעמדו לשלוח אותו לכלא. קרי האמין שזה עתידו. בכלא לא יהיו מאות נשים שיצרחו כשיוריד את הז'קט. לא ישלחו לו ורדים וישכבו איתו. הוא לא יזכה בתארי עולם, הילים לא ימכרו למכת הדיסקוס. לא נשארה משפחה. הסמים שהפכו אותו ללוחם מודרני, הסטרואידים, לא זמינים. הסמים שלקח כי היו זמינים, ואלו שלקח כדי לשכך כאבים, יעלמו. הסמים שלקח כדי לברוח מהמציאות יהיו היסטוריה. הוא לא יוכל לשקר ולרמות, מה שלמד מגיל צעיר כי המארקים תמיד יאמינו לואן אריקים כי חשבו שנלחמו מול האויבים שלהם, ולא יעמידו פנים שהוא משהו שהוא לא. הכי נורא זה שיצטרך להבין שהפנטזיה, חייו המקצועיים, זאת לא המציאות. הוא יצטרך להכיר במציאות. בליל מותו, חבר טוב אמר שאם קרי לא היה מתאבד אז, הוא היה מתאבד בשבוע הראשון בכלא. כשגילה בחמישי על הרשעתו, הוא החליט להתאבד. אבל אלו שהכירו אותו אמרו שזאת לא הייתה החלטה ספונטנית.
חברים רבים אמרו שבימים האחרונים קרי בא בלי סיבה, חיבק אותם, אמר שהוא אוהב אותם ועזב. בהתחלה התבלבלו. בדיעבד הבינו שהוא נפרד. זה אולי היה חריג, אבל אצל קרי לא. טרי פאנק, שראה את המשפחה לפני כמה שבועות בפילדלפיה, נזכר שבא אליו ונזכר כשהאחים היו בפיוד עם טרי ודורי באמרילו בתחילת הקריירה, כאחד הרגעים השמחים בחייו. שבוע לפני יום הולדתו ה-33, הוא נפגש עם קצין המבחן שלו ודיבר על התאבדות. הקצין אמר שדיבר על זה אז, הוא התגעגע לאחיו ולא בא לו להמשיך. קרי סירב לייעוץ בגלל הרגשות האובדניים וההתמכרויות. טרי סימס, חברו שהתאבק בדאלאס, אמר שבא אליו להיפרד ביום שני. הוא בא למועדון הבריאות, חיבק אותו ואמר שהוא מתגעגע אליו. זה היה מוזר, קרי היה פרוע שיער ולא מגולח, נראה נורא, וכנראה כולם חשבו ככה בשבועיים האחרונים. הוא לא רצה ללכת לכלא, הוא אמר לאנשים שאם יורשע יתאבד. הוא אולי היה נכנס לשנה בכלא, ואולי זה היה הדבר הכי טוב שיקרה לו. היו לו שתי בנות שאהב, ידעו את זה. פריץ אמר שקרי דיבר על התאבדות. אשתו קטי, ממנה נפרד וחזר אליה המון פעמים, הסתירה את כל הרובים.הוא נפרד ממנה ומאימה, איתן לא גר בשבועות האחרונים, והלך לחווה של אביו.
כמו שעשה עם כל קרוביו, כשהגיע ב-1:30 בצהריים, חיבק את אביו ואמר שאהב אותו, לקח ממנו את האקדח שנתן לו בחג המולד 1991, ולקח את הג'יפ בטענה שהוא צריך למצוא מקום שקט לחשוב בו. כעבור 45 דקות, אביו, שבפנטזיה שלו היה פריץ ואן אריק האגדי, היה מודאג. ג'ק אדקיסון בנה ארגון לקדם את עצמו כמתאבק הכי גדול בכל הזמנים ואת ילדיו כבניו הגדולים. הוא היה האבא של האתלטים הכי טובים, אבל במציאות איבד ארבעה משישה בנים, שלא הגיעו ליום הולדת 26. הוא ידע שקרי צריך לאסוף את שתי בנותיו, מולי בת התשע ולייסי בת השש, מבית הספר. הוא חיפש בחווה וגילה שהג'יפ ריק. ואז הוא מצא את הגופה שהייתה מוסתרת ביער. קרי ירה לעצמו בלב. המוות הוא סופו של אחד מהסיפורים המשפחתיים הכי הזויים שנכיר. הסיפור הוא יותר מחשיבות עולם ההיאבקות שהמשפחה פעם הייתה מאוד חזקה ומזוהה בו. משפחת ואן אריק, תוכנית שיווקית אדירה של פריץ מסוף שנות ה-60, פרחהבחג המולד 1982, וב-16 החודשים לאחר מכן לפריץ היה הארגון הכי לוהט והכי חדשני בעולם. הברגים היו שלושת בניו הצעירים, האתלטיים והבלתי ניתנים להחלפה. הצעיר, קרי, התחרה רק בהאלק הוגאן במיניאפוליס וג'ימי סנוקה בניו יורק כמתאבק הכי אהוד במדינה. מבחינת משיכת מעריצים חדשים וקהל צעיר, הלוחם המודרני נחשב למישהו שיהיה כוכב ענק עוד כמה שנים. ארגונים אחרים עקפו את הארגון של פריץ, אבל עדיין הם היו ארגון אזורי מוצלח. הם היו המלכים של צפון טקסס. רסלמניה הראשונה, שסחפה את כולם, מתה בדאלאס. סאטרדיי נייט'ס מיין איבנט, הצלחה ברייטינג במדינה, חוסלה מול התוכנית המקומית. הטריטוריה לא מתה מיד, אבל אחרים החלו למות אחד אחרי השני, ספירת גופות שריתקה את העולם. השושלת חוסלה באפריל 1987, עם מותו של הבן החמישי, מייק, השלישי שמת, בגיל 23, התאבדות ממנת יתר. מייק היה מעורב בבעיות חוקיותבסוף ימיו, ומותו נחזה כמה שבועות מראש בידי הבוקר, ברוזר ברודי. ברודי היה המתאבק היחיד בתקופה הגדולה שהתחרה באהדת הבנים בטקסס, ובאופן הזוי, נרצח שנה אחר כך בפורטו ריקו בחדר ההלבשה.
פחות מחודש אחרי מותו של מייק, התרחש מופע האלופים הרביעי לזכר דייוויד ואן אריק. הפכו את זה למופע לזכר דייוויד ומייק. גם מעריצי דאלאס, שהיו הכי נאמנים למשפחה, התעוררו. שלוש שנים קודם לכן, כשמותו של דייוויד צוין והביא לאצטדיון טקסס 32,123 איש, ששילמו 402,000 דולר, שני רק לברונו סאמארטינו-לארי זביסקו ב-1980, רבים מחבריו של פריץ נגעלו מזה שניצל את מות בנו. כתב שהפך לשופט ופרשן, חשב שפריץ נהדר בסוף שנות ה-70. הוא ממש כעס ממופע הזיכרון. הם איבדו קשר עם המציאות. המארקים הלכו למופעים פעמיים בשבוע ונמאס להם כשזייף התקף לב ועם מופעי הזיכרון. אבל בדאלאס לא שמו לב לניצול במופע הראשון במאי 1984. גם כשמכרו תמונות משפחתיות ושל דייוויד במחיר מופקע, כולל תקליט חפוז עם השיר "גן עדן צריך אלוף" שנמכר בשולחנות המרצ'נדייז, שהושר בידי חברים של פריץ מהמקהלה ויצא כמה ימים אחרי מותו, לא חשבו על ניצול. בעולם הפנטזיה, הם חיכו שנתיים, וכמעט עשרים שנה לוותיקים שראו את פריץ, להגשמת החלום- ואן אריק אלוף עולם, וזה עמד לקרות. במרחק קטן, ה-NBA כללו משחק חשוב למבריקס מול הלייקרס של קארים ומג'יק, ונדהמו שזה לא מילא את האולם. הקהל המקומי לא תמיד הבין את החשיבות של הואן אריקים ותואר העולם, פי שניים הגיעו למופע.
קרי, שכבר ארבע שנים הפסיד לאלופי העולם הארלי רייס וריק פלייר, הבטיח שיזכה בתואר לזכר אחיו דייוויד. פלייר וקרי עשו קרב של 13 דקות, לא קרוב למה שנתנו בדרך כלל, אבל זה היה הקרב הכי מפורסם שלהם. קרי זכה בתואר והפייסים חגגו איתו לפופ ענק. בגיל 24, היה שני רק ללו ת'אז, שב-1937 היה בן 21, כאלוף העולם הצעיר ביותר. דמעות מילאו את עיני הקהל וקרי הלך בשביל, ופריץ שהתאבק בקרב האחרון שלו באותו הערב, ודוריס, נפגשו איתו. לא נראה עוד דברים כאלו. לרגע אחד, עולם הפנטזיה של פריץ הפך למציאות של המשפחה ושל הקהל, ושל צפון טקסס. 32,123 איש, מתאבקים, קרי ופריץ לא ידעו שכשהיו בפסגת העולם, השמש של טקסס לא תהפוך את העולם ליותר טוב לארגון הכי חשוב, אלא שזה התחיל את הסוף. מצד שני, קרי הפסיד את התואר כעבור שלושה שבועות לפלייר ביפן. המציאות של הרגע שקרי, פריץ ודוריס התחבקו מול הקהל, הייתה השיא שלהם, וזה הסתבר כעבור שלוש שנים. וורלד קלאס הפסידה ל-WWF ולג'ים קרוקט. החמלה כשמייק כמעט מת מתסמונת הלם רעלי ביום העבודה 1985 גרמה לבנה שמשהו לא טוב כשחזר כמה שבועות אחר כך להודות לקהל במופע שמשך 25,000 איש. בקרב השיער הכפול, קווין וקרי ניצחו את ג'ינו הרננדז וכריס אדמס. ג'ינו ניסה לברוח, והאח הצעיר, כריס, בן 15 אבל רק 1.60 מטר, השתתף באנגל הראשון שעמד להפוך אותו לכוכב ותיקל את ג'ינו. ג'ינו נגרר לשיער וגולח. כעבור שלושה חודשים ההיל הגדול, בן 28 בלבד, מת ממנת יתר של קוקאין.
הפציעות של קרי בתאונת אופנוע קדמו להתאבדות של מייק, והטרגדיות הפכו למשהו שרק המארקים לא ראו שהפך לדפוס. הקהל הנאמן נשאר, אבל התמעט. אלפי המתבגרים שהגיעו לראשונה ב-1982 וכמעט התפרעו כשקרי נדפק, ובכו כשהעיתונים שלא ידעו כלום הקדישו פסקאות קצרות בעמוד האחורי למותו של דייוויד, ורק ביום השני זה הגיע לעמוד הראשי כשהבינו כמה טעו, ויתרו לאחר מותו של מייק. רק 5,900 איש באו לראות את מופע הזיכרון לדייוויד ומייק במאי 1987. כעבור שמונה ימים, קווין כמעט מת בזירה וטומי רוג'רס הנשים אותו. יצרו עוד אנגל- היריב שלו, בריאן אדיאס, החבר הטוב של קרי מילדות שהפך להיל, השתמש במכה קטלנית מהמזרח שכמעט הרגה את אחיו הגדול של חברו הטוב לשעבר. כשמייק חלה לראשונה, וקווין היה פצוע וחסר עניין ונכנס ויצא מהעסק, נוצר ואן אריק מזויף, לאנס הדוגמן. לאנס היה "בן הדוד", בנו של ואלדו ואן אריק, מתאבק די חשוב שהיה "אחיו" של פריץ. לאנס סבל מקללת ואן אריק ברגע שלקח את השם, עם סדרת מחלות מוזרות, בגלל הסטרואידים, שקטעו לו את הקריירה. לאחר סכסוך עם פריץ, לאנס עבד אצל המתחרים בדאלאס, ופריץ הכועס אמר בשידור שלאנס לא קשור למשפחה, שקוראים לו ויליאם ואגן, ושהשתמש במשפחה כדי לפרוץ בתחום.

YossihNew · 23/5/23

זה חיסל את אמינות המשפחה יותר פרט למעריצים המתמעטים והנאמנים, שחלקם נשארו עד השבוע. הבחור התאהב כשהתאבק בדרום אפריקה ומאז גר שם. בחג המולד, כשהטריטוריה הרוסה, הבוקר מימי התהילה, קן מנטל, חזר לטריטוריה. הרעיון לתפנית היה בחג המולד, שכמה הילים יתקפו את פריץ וכמעט יהרגו אותו. פריץ יזייף התקף לב ויובהל לחדר מיון. הקהל של דאלאס חגג את החגים, ובשידור אמרו שתכף תהיה עוד טרגדיה, אבל הפעם שיקרו על הסיבות ועל כל הסיפור. בימים הבאים, הפרשנים אמרו שאולי פריץ לא ישרוד את הלילה. אפילו העיתונים והתחנות המקומיות נפלו, אבל פריץ היה כזה מקושר עד שהאמת לא יצאה, כמו האמת על מותו של דייוויד שעוד נשמעה בתקשורת השבוע. מחוץ לתחום, לא ביקרו אותו. התקשורת והארגון אמרו שחטף מכה ממקל ושותק זמנית וחשבו שזה התקף לב. אפילו החברים הקרובים שלו, שלא היו קדושים וידעו לעוות את האמת לרווח, כעסו על זה. הם כעסו שניצל את הטרגדיות המשפחתיות וניסה ליצור עוד מוות כדי להרים את הטריטוריה. הקהל עלה כשקווין וקרי ניסו לנקום בתוקפים. זאת הייתה הפעם האחרונה שפריץ נכנס לאולם של וורלד קלאס- פעם ליווה את קרי
במופע של ה-WWF אחרי שהקסם נעלם. מות משפחת ואן אריק, חמש שנים לפני שהכוכב הגדול התאבד, היה מותה של ההיאבקות בצפון טקסס.
סימס אמר שעסקי ההיאבקות שם לא יתאוששו. ה-WWF ו-WCW יכולים להצליח בכל מקום אבל לא כאן. הקהל אומר שזה עולם דפוק והם יודעים. הסיפור של הואן אריקים החל ב-1949. ג'ק אדקיסון היה שחקן מחליף באוניברסיטה ושבר שיא בית ספרי בזריקת דיסקוס, אבל איבד את המלגה כי הפר את החוק והתחתן עם דוריס. הם נסעו לקנדה, שם שיחק פוטבול קנדי עם כוכבים לעתיד כמו ג'ין קיניסקי או ווילבור סניידר. ב-1954, למד היאבקות מסטו הארט בקנדה, והוא, דוריס ובנם ג'קי ג'וניור גרו בקרוון ליד המשפחה. כעבור כמה שנים יצר את הדמות של פריץ ואן אריק, ההיל הנאצי, ועם ידיו הענקיות הפך לאדון "ציפורן הברזל", כשהילים יפניים ונאצים שלטו אחרי מלחמת העולם השנייה. הילים נאצים באו והלכו, אבל בחור בגובה 1.95 מטר ובמשקל 124 ק"ג, עם זריזות, כריזמה ושטניות מסוימת שהפיצה קשיחות וסכנה, הפך לאחד ממושכי הקהל הגדולים במדינה. כשעבד בבאפלו ב-1959, בנו ג'קי בן השש נגע בחוט חשמל חשוף בסערה בחוץ, והתעלף. הוא נפל לשלולית וטבע למוות. בלי קשר לטרגדיות, פריץ הפך לכוכב עולמי בשנות ה-60. הוא היה אלוף ה-AWA העולמי לזמן קצר- הוא וקרי עד היום האב והבן היחידים שהיו אלופי עולם, למרות שמשפחות גאררו ודאנטס גם השיגו את זה במחלקות המשקל הקל. קטע מפורסם ביפן היה קרב אלים בין פריץ לג'ייאנט באבה על התואר הבין לאומי, שפריץ הוא מהבודדים שהחזיקו. באבה ניסה לחתוך את עצמו ולדמם מהציפורן, אבל בטעות חתך לפריץ את האצבע. פריץ דימם כמו מטורף והעיתונות דיווחה שנתלשה לו ציפורן בקרב האגדי. בגלל השקעות נדל"ן בפריחה של דאלאס-פורט וורת', פריץ הפך למיליונר. בשנות ה-60, הפך למושך קהל גדול בטקסס אצל אד מקלמור ומוריס סיגל. ב-1967, התחיל לצבור עוצמה. הוא לקח את המתאבקים מצפון טקסס ופרש ממקלמור כדי להקים ארגון משלו. אחרי מלחמה קשה, בעזרת נשיא ה-NWA סם מוצ'ניק שתמך בחברו ומושך הקהל, פריץ לקח את מקלמור, ולמד ממוצ'ניק שעדיף להשלים עם אויביך, כשמקלמור הפך ל"פרומוטר" על הנייר. סיגל, שתמך במקלמור, מת מהתקף לב קצת אחרי.
פריץ הפסיק לנסוע אז, והגביל את עצמו לארגון שלו, שם הפך- כמה מפתיע- לפייס המוביל. הארגון שלו הצליח בתחילת שנות ה-70 כשפריץ נלחם מול כל היל איתו הרוויח, מג'וני ולנטיין לרומס המונגולי לפרופסור בוריס מלנקו, כשהבריח אותם מהעיר. קרבות אליפות העולם השנתיים מול קיניסקי ודורי פאנק ג'וניור, כשכמעט ניצח, לפני שנדפק או שמגבלת הזמן פגה, היו באצטדיון של טקסס כי אף אולם בשוק לא היה יכול להכיל כל כך הרבה קהל. קרב מול פאנק ב-1973 שנמשך שעה ב-37 מעלות, שבר שיא במדינה עם 26,339 איש ששילמו 96,000 דולר. שיא הקהל שרד עד שקרי זכה בתואר עבור אחיו דייוויד כעבור 11 שנה. שיא ההכנסות נשבר כשפלייר וקרי נלחמו בחג המולד ב-1982. כעבור שנה הביאו 23,000 איש. פריץ החליט שבניו יכנסו לספורט ומשפחתו תהיה דתית. המיתולוגיה טענה שפריץ התרגש מדרשה ב-1974, ואחר כך קול שמימי אמר לו לפתוח את התנ"ך בתהילים כ"ג. קצת אחר כך, הקול השמימי משום מה גרם לו לחנות בשולי הדרך ולחשוב על חטאיו, מה שהחל את הקשר המשפחתי לדת. חבר לשעבר ומבקרים רבים אמרו שהוא לא היה כנה עם הדת, והסיפור היה שונה. דוריס הדתייה עמדה להתגרש מפריץ. פריץ, שהתחיל לחשוב על בניית ארגון סביב משפחתו האמריקנית, חזר בתשובה כדי להציל את חלומו. ברגע שהכתבה הראשונה, בפנטהאוז, שחפרה מתחת למיתולוגיה שהתקשורת המקומית קיבלה, עמדה לצאת, קן מנטל, השותף של פריץ, אמר בדאלאס שמי שאומר שהם לא נוצרים הוא שקרן.
לטענתו, נצרות לא אומרת שאתה מושלם או שלא טעית. כתוב: "מִי בָכֶם חַף מִפֶּשַׁע הוּא יַדֶּה־בָּהּ אֶבֶן בָּרִאשׁוֹנָה". מכיוון שטקסנים משפיעים רבים מגנים על עצמם, ואף אחד לא היה יותר טקסני מהואן אריקים, בניו של ההיל הנאצי לשעבר, גם כשחמישה מהם מתים, התקשורת המקומית לא בחנה את התופעה המוזרה יותר מסדרת מקרים למשפחה מקוללת. האמת היא שהיה דפוס צפוי לטרגדיות עם סיבות ברורות. כשחבר של הילדים למיין איבנטים ולסמים, הרננדז, מת, סיפור הסמים היה פתוח בפני התקשורת המקומית, סיפור ראוי לפרס. אבל עם הבנים של פריץ הכל היה שונה. כשילדיו היו כוכבי תיכון קטן בדאלאס, פריץ הפך לנשיא ה-NWA החדש, במקום מוצ'ניק שהחליט לעזוב את התפקיד כשהיה בסוף שנות ה-60. אנשים זוכרים שהביא את קווין, דייוויד וקרי, בני 15-18 אז, לוועידות של ה-NWA בלאס וגאס, שם הפרומוטרים התחנפו ובגדו בחבריהם, ואמר לפרומוטרים האחרים בשחצנות שילדיו יהיו אלופי העולם בעתיד. קרי, אז בכיתה י', כבר לקח סטרואידים. אולי זאת הייתה אובססיה ליצירת אתלטים, או שהוא ואחיו נפלו לזה לבד, אבל שלושת האחים היו כוכבי ספורט תיכונים, עובדה שפריץ הזכיר המון בשידור, בתוכניות, בתוכניות של פרומוטרים אחרים ובמגזינים.
דייוויד, שנקרא על שם אחיה של דוריס שמת כנער מסרטן המוח, היה בגובה 1.98 מטר, אבל רזה כמו חוט כשנכנס לזירה בקיץ 1977. הוא השיג מלגת כדורסל מאוניברסיטת צפון טקסס, אבל עזב בשנה הראשונה כדי לעבוד אצל אביו. קווין, בגובה 1.87 מטר, עם מבנה קליל יחסית אבל שרירי, הגיע כעבור כמה חודשים. הוא שיחק פוטבול באוניברסיטה והיה לו פוטנציאל, אבל זעזועי מוח ופציעות ברך גרמו לו לפרוש מבית הספר ולהצטרף לדייוויד בזירה. קרי, שכבר נהיה מפתח גוף בכיתה י', היה כוכב פוטבול תיכונים וכמו אביו זרק דיסקוס. הוא היה אלוף המדינה ואלוף לאומי לנערים בתיכון, וקבע שיא ששרד יותר מעשור. הוא השיג מלגת פוטבול באוניברסיטת יוסטון. כמו אחיו, שרד רק שנה לפני שהתחיל להתאבק. כל האחים הפכו לכוכבים בארגון של פריץ, וורלד קלאס צ'מפיונשיפ רסלינג, ששודר בכל המדינה ב-1981-82, בעזרת הפקה עדכנית מהספורטטוריום של דאלאס. התוכנית הזאת קדמה ל-TBS ול-WWF בהפקה ערוכה היטב עם כניסות רוק שמשכו קהל מתבגר, בעיקר בנות, לראות את שלושת הילדים שוברי הלבבות. כשמייק ערך בכורה בנובמבר 1983, הארגון היה הכי לוהט והאחים היו סלבריטאים מקומיים וכוכבים לאומיים. יחד עם הוגאן, פלייר והרוד ווריורס, המשפחה שלטה בשערים במגזינים אז. מאחורי הקלעים, הסיפורים ההזויים על הסמים שלהם היו אגדיים. אחד זוכר שהלך עם גארי הארט, ג'ינו והאחים לטיולים, ובמלון, דייוויד, קרי וג'ינו לקחו סמים, היה להם רופא שסיפק להם כמה שרצו. פעם הוא היה במשרד של פריץ כשג'ינו ביקש 400 כדורים והשיג אותם עוד באותו היום.
בתחום, חשבו שהאבא בהכחשה לגבי בעיות הסמים. נאמר שהתחננו שיפקח את עיניו אבל הוא לא האמין שבניו יעשו את זה. אפילו בימי התהילה של 1983-84, קווין, דייוויד וקרי, שהיו סלבריטאים אדירים והופיעו בכל מקום, הוציאו לעצמם שם רע כשהגיעו מסוממים, או הבריזו. הארגון הרוויח משני מופעים בלילה בתיכונים, כשמוסדות ללא כוונת רוח מימנו אותו, וזה הביא קהל נלהב במיוחד לראות את כולם. זה יצא משליטה, אמרו שביום השמיני אלוהים ברא את המשפחה. העסקים החלו לרדת כשהבנים הבריזו והספונסרים איבדו עניין. כשהמשטרה המחוזית אמרה משהו על קווין וקרי, פריץ אמר שזאת אשמת השוטרים. פעם קווין הסיע את המכונית לאגם, ולמחרת היום קנו לו מכונית חדשה כאילו לא קרה כלום. הם היו ילדים לדוגמה אצל החברים של אביהם, הכי מנומסים וידידותיים שיש. ביוני 1983, קרי נעצר בנמל התעופה כשחזר מירח דבש במקסיקו. המכס מצא אצלו 18 חפיסות לא מסומנות. הוא הסתיר כמעט 300 משככי כאבים בתיק ובמכנסיו, היה לו קנאביס ואבקה לא מזוהה. זה פורסם בעיתונות, וקרי אמר לקהל לא להאמין לזה. המארקים פסלו את הסיפור, והאמינו שמייקל הייז, היריב של קרי, שתל את הסמים. באופן לא מפתיע, הראיות נעלמו מתחנת המשטרה והאישומים בוטלו.
הטריטוריה של פריץ הייתה ארגון צנוע בצפון טקסס שנבנה סביבו וסביב שלושת בניו המפורסמים לעתיד בתחילת שנות ה-80. בגיל 53 ערך מופע פרישה גדול באצטדיון טקסס באביב 1982, ורק 6,000 איש באו. כעבור ארבעה חודשים הבינו שהשיווק עמד להצליח כשיותר מ-10,000 איש באו לראות את קרי בקרב שתי הכרעות משלוש שהסתיים בפסילה כפולה מול פלייר, מה שהפך את קרי לאלוף הלא מוכתר. בניגוד לאצטדיון טקסס, שהביא קהל מסורתי, הקהל כאן היה מלא בתלמידי תיכון ומטה. הצעירים, שלא היו במופע היאבקות, התלהבו מקרי, בן 22, וממסעו לזכות בתואר העולם לטקסס. כעבור כמה חודשים קבעו קרב חוזר, אבל הברך של קרי נפצעה והוא עבר ניתוח כשפלייר הגיע לפורט וורת'. אחיו הגדול דייוויד החליף אותו ונשבע לזכות בתואר לטקסס. כשפלייר תקף את קרי על הקביים ודרך לו על הברך, וכמעט הייתה מהומה אצל המעריצים החדשים, דייוויד כעס ונפסל. בחג המולד, מכונת ההימורים של פריץ הצליחה ושברה שיא מדינה עם 105,000 דולר לפלייר-קרי בקרב כלוב על תואר ה-NWA. הקרב האגדי הסתיים כשטרי גורדי טרק את דלת הכלוב על ראשו של קרי, סיום שחזר כמה פעמים בעשור הבא אבל בלי אותה תוצאה. הפיוד של הפריבירדס-ואן אריקים הפך לאחד מהפיודים הכי לוהטים בהיסטוריה. וורלד קלאס הפכו לארגון הראשון שלכד את האיכות וקבע תקן להיאבקות העתיד. מאותה הנקודה, כל ליל שישי בספורטטוריום היה מלא. שאר המופעים התמלאו יותר כשהפריבירדס החצופים היו יריבים טבעיים. שלושת המופעים בריוניון ארינה בשנה הבאה התמלאו והכניסו 200,000 דולר, שיא מדינה לכל פעם, כשאלפים נאלצים לחזור. בחג ההודיה, קרי-הייז בקרב בו המפסיד עוזב לא רק מכר את כל הכרטיסים כמה ימים מראש, אלא שאלפים נשארו במזג האוויר מתחת לאפס בחוץ וצפו דרך הזכוכית במוניטורים כדי לראות מה קורה.

YossihNew · 26/1/25

בגלל ההצלחה, הכוח של פריץ עלה בתוך הברית וחלומו על בן אלוף עולם התקרב למציאות. כמובן שהוא לא רצה רק את זה, הוא רצה שכל בניו יהיו אלופים. נדמה היה שדייוויד, שלא היה אתלט טוב כמו קווין או קרי, אבל היה החכם מביניהם, האמין והוורקר הטוב, יהיה הראשון שיקבל את זה. דייוויד, הכי דומה לפריץ, קיבל הבטחה מהארלי רייס לתואר ב-1983, אבל בגלל ג'ים קרוקט, פלייר זכה בתואר בפעם השנייה בחג ההודיה בסטארקייד הראשון. פלייר-דייוויד בחג המולד שוב מכר את כל הכרטיסים מראש, למרות סופת שלגים בת שבוע. הסיום הצפוי של פסילה עם זריקה מעל החבל סיים את השנה הכי רווחית לארגון. כשפלייר זכה בתואר שנועד לדייוויד, מייק ערך בכורה. מיד קבעו קרב בין מייק לפלייר בפורט וורת' בינואר 1984. קרב של עשר דקות בו אם פלייר ניצח, דייוויד לא יקבל קרב חוזר. אם מייק ינצח או ישרוד, דייוויד יוכל לבחור בזמן, במקום ובסוג הקרב החוזר. דייוויד הלך רחוק ואמר שאם מייק לא ינצח, הוא יפרוש. מייק בן ה-19, ששקל 81 ק"ג, לא רק שרד עשר דקות אלא נעל את פלייר בסליפר כשהפעמון צלצל באחד מהקרבות הכי נשכחים ומבוזבזים של פלייר. כעבור שבוע דייוויד, שזכה בתואר הלאומי המאוחד- לימים חלק מהטריפל קראון של אול ג'פאן- ועמד להפסיד אותו לג'נצ'ירו טנריו, שיהפוך לטוען לכתר כשדייוויד יהיה אלוף העולם, נסע לסיבוב באול ג'פאן. דייוויד הלך לסטקייה בטוקיו שם בילו מתאבקים, בלילה הראשון שלו ביפן, עם ביל וסקוט ארווין המנוח, שעבדו כסופר דיסטרויירס. הוא שתה המון. ב-10 בפברואר לא היה בלובי לאוטובוס שלקח אותם לאולם למופע הראשון. השופט ג'ו היגוצ'י, וברוזר ברודי, פרצו לחדרו ומצאו אותו מת על הרצפה. הוא היה בן 25. ברודי מיד הוריד את הסמים באסלה. דווח בפנטהאוז שאלו היו הסמים שמייק חטף מהם מנת יתר.
היח"צ החל לעבוד. עד היום, הגרסה הרשמית, שאמרו גם כשקרי מת, אמרה שדייוויד מת ממעי מנופח. נטען שזה בגלל בעיטה מקרב ביפן, אבל זה שקרי כי דייוויד מת לפני הקרב הראשון. כעבור שנים, המשפחה אמרה שדייוויד מת משבץ, התקף לב אחרי קרב, הרעלת מזון מסושי או פציעה שחטף לפני שנסע בקרב עם קווין מול הרוד ווריורס בסן אנטוניו. זה כמובן לא נכון- לא היה לו עוד קרב ביפן, לא הגישו שם סושי, והם לא התאבקו ברוד ווריורס. בהלוויה הגיעו 3,500 איש, ההלוויה הכי גדולה בצפון טקסס מזה שנים. תוך ימים הוציאו את התקליט "גן עדן צריך אלוף" וקבעו באצטדיון טקסס את אחד ממופעי ההיאבקות הגדולים ביותר.
פריץ ראה את דייוויד כמי שישלוט בעסק. הוא רצה שיהפוך לאלוף ה-NWA וירוויח כסף. דייוויד לא אהב את הזירה, הוא אהב סוסים. הוא ראה את התחום כמה שיוכל לתת לו כסף. קווין וקרי היו מארקים של עצמם, אבל דייוויד היה בחור יציב. קווין שינה את הסגנון שלו. קווין היה הכי מוכשר אתלטית במשפחה, ועם רגליו היחפות התמחה במהלכים מעופפים שהיום היו רגילים אבל אז מדהימים. הדרופקיק שלו התחרה עם זה של ג'ים בראנזל. רוב המתאבקים לא אהבו לעבוד איתו כי היה סטיפי, לא מכר למרות שהיה 102 ק"ג, ופצע אותם. רבים אמרו שכשקרי קיבל את הקרב באצטדיון טקסס שתוכנן לדייוויד, זה סימן שהשוויון המשולש של הארגון נשבר וכולם האמינו שקרי כוכב גדול מקווין. קווין לפחות נראה רגוע שהוא לא יזכה באליפות לכבוד אחיו, למרות שהיה הבוגר. אפילו אם זה היה וורק, הוא לא חזר לעצמו מאז. קרי הפך לכוכב המשפחתי וקווין נעלם מהתחום בשנים הבאות עם פחות התראות. הטרגדיות הציבוריות פגעו בו עם השנים. הוא אמר לאנשים שלאדם רגיל, יש שלדים בארון. לואן אריק הם תלויים בחצר.
פריץ אולי חשב שבניו לא יפשלו, אבל הבנים האמינו שהם לא יצליחו מספיק. הם נאלצו לגדול עם השם, והאמינו שהם צריכים להיות מושלמים מבחינה אתלטית ומוסרית, באופן בלתי מושג. בתוך ההיאבקות בטקסס אמרו שפריץ הוא הרע בסיפור. הכרוז בויד פירס, שבדרך כלל לא אמר שום דבר רע על אף אחד, אמר שוויל רוג'רס, שלא פגש איש שהוא לא מחבב, לא פגש את פריץ. השילוב בין ההישגיות, הגידול המתירני, ההגנה מטעויות והגורל מילדות שהיה שונה מהעולם האמיתי פגע בהם. הם חשבו שדייוויד וג'קי במקום טוב יותר, והם היו קרובים אחד לשני וחשבו שזה הזמן להצטרף אליהם. לא משנה מה הרקע, המשפחה הייתה דפוקה. עוד לפני המוות, זה מה שחשבו בתחום. אבל גם מבקריו ואויביו הודו שלא משנה כמה טעויות עשה בשנים, והיו המון, הוא שילם עליהן ביוקר. ועדיין, הסיפור על פריץ הרע דלף לאחר מותו של מייק. בניגוד לאחיו, מייק לא היה אתלט טוב. זה רק אמר שהואן אריקים נאלצו להיות יצירתיים יותר. נטען שמייק הוא האתלט והמתאבק החובב הכי טוב מכולם. נאמר ששבר את השיא של קווין להכי הרבה נקודות בקרב, שיא שלא היה שייך לקווין. מייק מעולם לא הגיע לרמה גבוהה בספורט. נטען שיש לו פוטנציאל יותר מכולם. הוא היה בגובה 1.85 מטר אבל הזכיר את דייוויד ונזרק לאור הזרקורים כי היה צריך אח שלישי. כשהפרשנים אמרו שמייק הוא אתלט טוב מאחיו, הוא עמד שם נבוך והיה לחוץ בראיונות. הוא לא רצה להתאבק. הוא קיבל פוש כמיין איבנטר, טוען לתואר העולם, והיה האלוף האמריקני שניצח את כל ההילים ולא עשה ג'ובים, במשקל 86 ק"ג, אחד מהמיין איבנטרים הכי גרועים אז. ועדיין, ב-4 ביולי, 1984 בפורט וורת', נתן את קרב השנה, קרב שלשות מול הפריבירדס. בפנטהאוז טענו שהלחץ גרם למייק לא רק לקחת מנות מסוכנות של סטרואידים כדי לעלות במשקל, אלא גם משככי כאבים וממריצים. הייתה לו כתף פצועה תמידית, שנפצעה בתיכון במירוץ משוכות. הצרות החלו להצטבר. במאי 1985, הואשם בתקיפת רופא. הוא זוכה. בספטמבר חטף תסמונת הלם רעלי שכמעט הרגה אותו. הפשע היה ביולי, כשחזר לזירה בקידום ענק. החזרה של מייק הביאה 10,000 איש. בנובמבר, הרס את המכונית שלו כשנסע לקיר אבל נפצע בראש קלות. קווין אמר בשבוע אחרי שהוא אשם בתאונה, כי מייק למד איתו כל הלילה מהלכי היאבקות מקלטות. הוא נעצר ונכנס לחמש שעות בכלא על נהיגה בשכרות. כעבור כמה חודשים ביטלו את האישומים כשהסכים לשלם לאיש מפורט וורת' 900 דולר על בעיטת דלת מכוניתו. באפריל 1987, עזב בר בדנטון ונסע הביתה. שוטר עצר אותו ומצא קנאביס, שני בקבוקים עם כדורים ומשככי כאבים. מייק ניסה לשחד אותו, וכשזה נכשל הסכים למבדק דם. רמת האלכוהול הייתה בסדר, אבל ראו שלקח המון סמים. הוא נעצר על נהיגה בשכרות ועבירות סמים. כששוחרר, זאת הייתה הפעם האחרונה שראו אותו. כשמצאו מכתב התאבדות לפני הגופה, הארגון הכריז במופע שנעלם, ושהם חושדים בחטיפה. הניסיון היה שוב למצוא סטוריליין. אבל הוא מת ממנת יתר והתאבדות.
כריס היה בחדרי ההלבשה מאז שזכרו אותו. כשגדל, היה ברור שיום אחד יהיה מתאבק. אבל בניגוד למייק, שלפחות היה ספורטאי בתיכון, האסתמה של כריס מנעה את זה ממנו. הוא תמיד היה עם אחיו מייק, והתלבש כמו קרי. כריס היה נמוך אפילו ממייק, 1.65 מטר, 74 ק"ג. בתוכנית דתית על הואן אריקים בתחילת 1986, פריץ אמר שכריס הוא המתאבק החובב הטוב במשפחה והפסיד רק פעם אחת, לילד מבוגר בשבע שנים. המנחה, ששמע את פריץ מספר על ההישגים של קווין, קרי ומייק, נדהם כשפריץ דיבר על כריס, ואמר בציניות שכריס לא הפסיד מעולם. כשגמר תיכון, קווין וקרי כבר כמעט הרסו את הארגון וג'רי ג'ארט השתלט כשותף על המשרד ולא רצה את כריס, שעבד באינדיז. זה גרם לפילוג מכוער כי ג'ארט נתן פוש לבנו ג'ף במקום קווין וקרי, והואן אריקים וג'ארט עפו מהשוק כשגלובל פרו רסלינג השתלטה. לפני הפילוג, ג'ארט נתן לכריס כמה קרבות מול פרסי פרינגל- פול ברר. המאמן של כריס, שלא נכנס לזירה עד כמה שבועות קודם לכן, אמר שכריס תמיד רצה להתאבד. הוא היה אסתמטי, והתרופות גרמו לו לאבד שרירים. המשטרה האמינה שפציעת יד כמה שבועות לפני מותו והתרופות גרמו לו לכעוס מאובדן מבנה הגוף, והוא לא הבין שלא יצליח כמתאבק.
בספטמבר 1991, כריס התקשר לקווין והיה מאוד מרוחק. בתשע בערב, קווין ודוריס מצאו אותו במרחק קטן מהחווה המשפחתית. הוא ירה לעצמו בראש באקדח. הוא הובהל לבית החולים, שם מת כעבור שעה וחצי. מצאו מכתב התאבדות, בו כתב שהוא לא מאשים את משפחתו והוא מצטער. בפתק כתב על שלושת אחיו המתים, אבל לא רמז שזאת הסיבה להתאבדות. הוא היה בן 21. המאמן שלו אמר שהוא וקרי הלכו לאכול עם הבנות אחרי שירה בעצמו, וקרי אמר שלכריס היו ביצים, כי צריך ביצים כדי לירות לעצמך בראש. ברוס הארט גדל בצורה דומה בחלק מהדברים למשפחת ואן אריק. אביו היה מתאבק אגדי שהפך לפרומוטר. האחים שלו התאבקו. כמו קרי, אחד מהאחים הפך לאלוף עולם. אפילו היה לו מוות טרגי, אחיו דין בגיל 36, בלי קשר לסמים או התאבדויות, ואחים עם בעיות אחרות, חלקן ציבוריות.
ברוס אמר שהוא מבין את הלחץ. אולי ההבדל הוא שהם ראו שזה וורק. הוא דיבר עם קווין וקרי על הדמיון וזה היה מוזר. הוא חשב שההבדל היה סמים, אבל זאת סיבה ותוצאה. משפחת הארט הייתה נקייה ויכלה להתמודד עם הבעיות שלה. אבא שלהם לא הרשה להם לפגוע בעצמם. פריץ נתן להם פוש. הם לא היו ילדים רעים, הם היו רגישים. קרי תמיד ביקש עזרה. הוא היה די ירוק כמתאבק, אבל ניתן לסחיבה, והיה עם כריזמה שמשכה נערות מתבגרות בצורה שלא חזרה מאז. הוא לא היה מספיק יפה כדי להבריח את הגברים כשהחל להצליח ב-1982. הוא עבד עם הטובים ביותר ולמד מהם שנתיים עד שהפך לאחד מהטובים בעצמו. בתחילת 1985, הוא ופלייר היו בכמה טריטוריות- הוואי, מיזורי, מיד סאות' וכמובן וורלד קלאס ונתנו קרבות מדהימים יחסית לאז. השידורים והשם היו כל כך חזקים עד שפלייר וקרי מילאו את הונולולו לקרב של שעה, את סנט לואיס לקרב של 65 דקות, והכניסו 175,000 דולר בסופרדום בניו אורלינס, מחוץ לטריטוריה של קרי, בחודשים הראשונים של 1985. הרוב היה קלאסי, אבל לא הכל. פעם הם עבדו קרב של שעה ולא מצאו את קרי בפורט וורת'. מצאו אותו מעולף במכונית. החיו אותו והביאו אותו לזירה, אבל הוא היה זומבי ופלייר סחב אותו לתיקו הכי גרוע של הקריירה שלו. קרי הגיע לשיקגו לקארד של ה-AWA שהביא יותר מ-20,000 איש וקיבל פופ גדול יותר מכולם. כל פרומוטר רצה את קרי. בתחילת 1986 הוא התחיל להידרדר. ביוני 1986, קרי עבר תאונת אופנוע רצינית. הוא נסע במהירות גבוהה בלי נעליים או קסדה. הוא סטה והתרסק על ניידת. אחרי 13 שעות של ניתוח, השתילו רקמות שריר ועור מהגב כדי לנסות להציל את הרגל. הוא גם נפצע במותן, בקרסול ובאיברים הפנימיים. כל מומחה ניסה למנוע ממנו לחזור לזירה.

YossihNew · 26/1/25

הארגון, אז בירידה בגלל הלחץ של התרחבות ה-WWF, מיד סאות' וקרוקט לצפון טקסס, שוב שיקר. המיתולוגיה שקווין אמר, הייתה שקרי עבר תאונת אופנוע כמו ששמעו, אבל שזה לא רציני ויחזור עוד חודש. כשזה עבר, הוא אמר שיחזור עוד חודש-חודשיים. חששו שאם יגידו שזה שנה או לעולם לא, הקהל יברח מוורלד קלאס, ישכח מהיאבקות או יפנה למתחרים. בחג ההודיה, קרי הגיע על קביים וצעד לבד. זה היה מטורף חודש אחר כך שהוכרז כשיחזור לזירה למופע גדול בפורט וורת' מול בריאן אדיאס, חברו הטוב לשעבר. קרי הגיע על קביים, ורופא, לפי פנטהאוז, מילא מזרז עם מספיק חומר הרדמה לסוס, וקרי עבד בקרב של חמש דקות וניצח. אבל החדשות היו רעות. הקסם נעלם בדאלאס. קרי הביא רק 2,326 איש. והקרסול שלו שוב נשבר. כעבור ארבעה חודשים, קיבעו את הרגל במצב הליכה. באופן מפתיע, הוא חזר בחג ההודיה 1987 ונסע עם קווין ליפן כעבור כמה שבועות. העובדה שעוד עבד ברמה מקובלת, לא בשיאו מ-1985, הייתה הדבר המציאותי הכי חשוב בו. בארגון שלו הוא הפך שוב לאלוף העולם, וניצח את אל פרז במרץ 1988 על תואר וורלד קלאס, שפרשו מה-NWA שנשלטה בידי קרוקט. קרי החליף אותו עם ג'רי לולר וטאטסומי פוג'ינאמי במהלך השנה, לפני שהתואר חוסל כשלולר זכה בו בקרב איחוד בשיקגו. במהלך הדרך, כף הרגל נקטעה. לא ברור אם הניתוח, אז חדשני, נכשל, או שהזיק בקרב הקאמבק שלו ובעצם לא עשו לו ניתוח קיבוע. כנראה האחרון, כי רבים אמרו שנכנס לזירה עם אדיאס לפני שהחלים. לא ידעו את זה בתחום, למרות שאנשים בדאלאס חשדו כי קרי לא הוריד את המגף גם במקלחת. פעם הלכו איתו לבריכה והוא נכנס לשם עם מגף, כשהמון מים יצאו משם. העולם, או לפחות עולם ההיאבקות, שמע על זה בקיץ 1988 כשנלחם ב-AWA בלאס וגאס מול קולונל דבירס. דבירס תפס את קרי במגף ימין, והמגף ירד וחשף גרב בלי רגל. דבירס, והקהל שראה את זה, נדהם, וכולם היו המומים. קרי תפס את המגף, שם את הרגל מתחת לזירה כדי להסתיר ושם את המגף. כשזה דלף, וזה דווח מעט מאוד, הכחישו. אחראי היח"צ של ה-AWA הכחיש את זה למרות שישב שם. ג'רי לולר, בפיוד מול קרי, אמר שראה את הרגל המצולקת ולכן קרי לא הוריד את המגף. ההכחשה הובילה לרגע שנוי במחלוקת בסוף השנה. ה-WWF התערבו, לפני הקרב של לולר-קרי פנו לוועדה של אילנוי וניסו למנוע מקרי להתאבק בגלל חוק עתיק שמתאגרפים ומתאבקים גידמים לא יכולים להיכנס לזירה. הוועדה קבעה שימוע לקרי אחרי הקרב, ואז כבר שכחו כי לא הייתה סיבה שלא יתאבק חוץ מלדפוק את ה-AWA. הקרב היה מצוין והשופט עצר את הקרב כי קרי דימם. לפני הקרב, קרי השתעשע בבלייד מאחורי הקלעים וחתך את היד, שדיממה לקראת הקרב. כמה שבועות לפני כן, קרי אמר לביל אפטר שיוכל לצלם אותו בלי מגף אחרי הקרב כדי למנוע מחלוקת. כל הלילה הוא המשיך למרוח את זה עד שאמר לאפטר להגיד לכולם שראה אותו בלי המגף ושראה את כף הרגל. בתחילת 1990, WCW רצו להביא את קרי וחשבו שיוכלו להחזיר את הפיוד שלו עם פלייר. אבל קרי הבריז מההקלטות הראשונות ו-WCW ויתרו עליו. כעבור כמה חודשים, קרי תפס את הסיכוי להחזיר את עצמו להיות כוכב ב-WWF. וינס מקמהן, שרצה את קרי מאז ההתרחבות הלאומית ב-1984- הוא דיווח במגזינים על הואן אריקים ולא על אף ארגון אחר- שכנע את קרי לעזוב את טקסס. באופן אירוני, ברוטוס ביפקייק סבל מתאונת צניחה בים וקרי, הטקסס טורנדו, החליף אותו מול מר פרפקט וזכה בתואר הבין יבשתי בסאמרסלאם 1990. הכהונה הייתה קצרה, וקרי ירד בקארד. בפברואר 1992, פריץ התקשר ל-WWF ואמר שקרי עם בעיות סמים וצריך גמילה. קרי נעצר על זיוף מרשמים. הפשיטות על חדר ההלבשה של ה-WWF בסנט לואיס קרו בגלל הדלפה שהייתה קשורה לקרי, שלא הגיע לקארד כי טיטאן שלחו אותו לגמילה. הוא הלך לגמילה וזה עזר בטווח הקצר. אבל בקיץ הוא שוחרר מה-WWF. הוא היה פצצת זמן מתקתקת וה-WWF לא יכלו להיפגע מהפיצוץ.
דובר ה-WWF אמר שעשו כל מה שיכלו עבורו באוגוסט כששחררו אותו. ארבע שעות לאחר מותו, פריץ המציא פרק אחרון למיתולוגיה המשפחתית. הוא הודה שקטעו לבנו את הרגל, ואמר שכולם בבית החולים נשבעו על סודיות לגבי זה. הוא אמר שזה היה מאוד כואב ולא ידעו. לקרי היו בעיות סמים מאז התאונה, הוא טען, ולא עמדו להגיד למה. הוא אמר שקרי לא רצה שיספרו כדי שלא יחשבו שהוא חלש. הטענה שלא ידעו היא עוד דוגמה לזה שלא קיבל את העולם האמיתי וקיבל רק את הפנטזיה. זה דווח בסוף 1988 ואפילו בעיתונים בדאלאס אחרי מה שקרה עם דבירס בלאס וגאס. התקשורת התנהגה המומה. סיפור בעיות הסמים שהתחיל רק אחרי התאונה גם לא מדויק.
גארי פיירסון, שעורך מופעי ליל שישי בספורטטוריום, אמר מיד שיערוך מופע לזכר קרי למחרת. קרי היה אמור להילחם שם מול דייב שלדון, "מלאך המוות". באחר הצהריים הזה, קווין, הבן החי היחיד שנותר, וטס הביתה יום קודם מאיי הבתולה שם התאבק, ביכה את הכל בתקשורת בדאלאס. קווין אמר שהוא, אביו ואמו כעסו על האירוע, לא יהיו שם והאשים את פיירסון בניסיון לנצל את מות אחיו. הוא אמר שלמשפחה אין קשר לאירוע, ושנוראי לנצל משהו כזה. מעטים הבינו את האירוניה. 3,038 איש, המון בחינם אבל עדיין האירוע הכי משולם בספורטטוריום מזה המון זמן, בעיקר נשים, בכו בטקס בן 45 הדקות. כריס אדמס הספיד, הזירה הייתה מקושטת בפרחים ותמונה של קרי, עם גלימה ומגפיים שלו שם. מספר מדהים של מעריצים, אלו שכמו קרי לא שחררו מהפנטזיה למרות כתבה אחרי כתבה בעשור האחרון, לא התמודדו עם האמת. רבים האמינו שירו בו, ושסיפורי הסמים היו שקר. האמת היא שקרי היה בחור חביב לפי אלו שהכירו אותו, אם התעלמת מהעובדה שהיה מוגן כמו פיטר פן ולא התגבר. אבל את זה היה צריך לקבל. הוא לא היה ממש חכם, וזה היה חלק מהקסם למעריצים ולחבריו, והיו לו המון מהם, וחלק מהסיפורים המצחיקים שהשאיר. הוא לא היה קדוש. לא כנה, אבל חלק מזה קשור לאיך שגדל, לרמות את המארקים ואת עצמו. הוא לא נצמד לפנטזיה של ההיאבקות אלא של הואן אריקים עד הסוף המר, וזה היה גורלו, לא שונה מאנדרה הענק. אתלט נהדר, אולי במקרה אחר היה מהכוכבים הכי גדולים במקצוע, מה שחשבו שיהיה לפני עשור. אבל אם היה מגיע לשם, הנסיעות והלחץ היו הורסים אותו גם ככה. באופן אירוני, כאתלט וכמתאבק מגיע לו המון קרדיט על זה שחזר לזירה עם רגל אחת והיה טוב מרבים, לא משנה כמה זה היה טיפשי, והיה צריך להסתיר את זה כי זאת הייתה המציאות. חלק מהדברים המוזרים, כמו הלילה אחרי שאשתו רצתה להתגרש והוא אמר למעריצים בספורטטוריום שהוא מתגרש אז הוא רוצה מספרי טלפון, היו פחות שחצניים ואגואיסטיים, אלא תמימים וטיפשיים. אחרים, כמו שהלך למופע ונתן לקהל להצטלם איתו עבור 5 דולר שילכו לצדקה, אבל איכשהו זה לא הגיע לשם, היה קשור לזה שהוא חשב שהמעריצים הם מארקים. אבל הקהל הזה נתן לו את העולם. זה העולם שהכיר. העולם בו היה קרי ואן אריק, הלוחם המודרני. העולם היחיד בו שרד. והעולם הזה התמוטט. קרי נקבר לצד אחיו ב-22 בפברואר בבית הקברות במזרח דאלאס. ממקרי המוות בהיאבקות לאחרונה, אף אחד לא קיבל כיסוי כמו זה. לא WCW עם האירוע שלהם, ולא ה-WWF עם RAW למחרת, הכירו במותו של האיש שלפני מעט שנים נחשב לאחד משלושת או ארבעת הכוכבים הגדולים בעולם. אפילו במקרה הכי אמיתי, היה צריך להתעלם מזה כי זה יפגע בפנטזיה. אולי ככה, קרי ואן אריק עשה את הדבר היחיד שלמד- הגן על עולם הפנטזיה עד הסוף המר.

YossihNew · 23/5/23

ההספד לריי סטיבנס- 13 במאי 1996:

בשנות ה-60, הקונצנזוס בהיאבקות הייתה שסטיבנס בדרך להיות באדי רוג'רס החדש- המתאבק הכי טוב בביזנס. היו לו קרבות נהדרים, היכולת לגרום ליריב להיראות טוב, והוא גם הכניס כסף. הוא לקח באמפים גדולים וקפץ אל הזירה לקרבות קלאסיים, בלי קשר ליריב, גם בשנות ה-40 שלו. הוא היה בשני צמדים אגדיים עם ניק בוקווינקל ופאט פטרסון. הוא התחיל עוד בגיל 15 ושחק את חייו. הוא היה שתיין ובליין יותר טוב מכולם ולקח באמפים יותר טוב מכולם.
סטיבנס אמר ששנא את השנים במיין איבנט כי זה פגע לו בשתייה וברדיפת הנשים. הוא היה אגדי גם בקרב המתאבקים.
קארל דיימונד סטיבנס מת בבוקר ה-3 במאי בגיל 60 בביתו. הוא נולד ב-5 בספטמבר, 1935. הוא הפך למתאבק הכי מפורסם בקליפורניה. הוא כנראה חטף התקל לב מאלכוהול וסמים. ודווקא ניתוח המעקפים שלו שיפר את מצבו מאז לפני שנה. כולם ממש אהבו אותו.
בתחילת שנות ה-50, מפתח גוף שהפך למתאבק בשם פפר גומז משך המון קהל מקסיקני בתור פייס עם גימיק של בטן ברזל. הוא לא מכר מכות לבטן והיריבים שלו נפגעו מזה. פעם מכונית דרסה אותו ולא השפיעה עליו, ומתאבקים קפצו מסולמות אליו בלי להשפיע עליו. סטיבנס, שהיה היל ענק, נכנס לשם. הוא בא כ"אלוף ארצות הברית" מאז שניצח את בובו ברזיל בדטרויט. הוא ירד על סן פרנסיסקו והקהל שנא אותו על איך שעשה את זה. הקהל מת לראות אותו חוטף. הוא אמר שאף אחד לא קפץ מספיק חזק על הבטן של גומז וגומז נתן לו לנסות. הוא לא הושפע, ואז סטיבנס אמר שבמקום לקפוץ מחצי מהגובה של הסולם, שיקפוץ מהפסגה. הוא קפץ, ושוב גומז לא מכר. ואז הוא שוב עלה, והפעם נתן לגומז ברכיה לגרון. זה הפך לפינישר הכי מפחיד במדינה. גומז הקיא דם ועזב את הטריטוריה לכמה שבועות כשטענו שנפגע במיתרי הקול. כשהוא חזר להילחם מול סטיבנס, הם שברו את השיא של אלביס לקהל בקאו פאלאס. הם הכניסו 65,000 דולרים- שיא לקאו פאלאס ולצפון קליפורניה. הוא היה המתאבק הכי מושך בין 1961 ל-1972 והכניס מיליון דולרים לבניין. למען האמת, מחלקת כיבוי האש די כעסה על דחיסת המעריצים לאולם. סטיבנס שבר את הקרסול בתאונה ולכן קרב חוזר שישבור את שיא הקהל בהיאבקות לא קרה. אבל בחמש השנים הבאות הם עשו פיוד די מצליח. גומז הגדיר את סטיבנס כהיל הכי טוב שהיה מולו.
סטיבנס גם אהב לרדת על הפרשן של הארגון. באנגל אחד הוא התנצל בפניו והביא לו חליפה, ואחרי שעה קרע אותה.
דורי פאנק ג'וניור אמר שלמד ממנו המון.
היריב הכי גדול שלו פרט לגומז היה פאט פטרסון. הם היו המפציצים הבלונדיניים והצמד הכי טוב בשנות ה-60- ממש כמו פילמן ואוסטין. סטיבנס הפך לפייס בפיוד ביניהם, והיה ממש אהוד, ואפילו בשיאו הוגאן לא הדביק אותו. גם כאן סטיבנס שבר את הרגל שלו לפני הקרב. כולם ציפו לקרב ביניהם על אליפות ארה"ב, וסטיבנס ניצח אותו במומחיות שלו, קרב המוות הטקסני.
הוא היה נמוך וחסון, והסתבך גם מחוץ לזירה בקטטות ועם מס הכנסה. הסגנון שלו קישר בין באדי רוג'רס וריק פלייר. למען האמת, פלייר ערך בכורה במיניאפוליס כשסטיבנס ובוקווינקל היו ההילים הראשיים. סטיבנס המציא את היפוך הטורנבאקל, כמו פלייר ואז שון מייקלס.
סטיבנס היה מסובך עם מס הכנסה ורק כשוורן גאנייה הציע לטפל בזה עבורו סטיבנס בא אליו סופסוף.
עשרים שנה לאחר שהיה המתאבק הכי לוהט, הטריטוריה שלו הפסיקה להתקיים. הוא התחיל סדרת קרבות עם ג'ימי סנוקה. הוא התאבק במשך 42 שנים ורק לפני כמה שנים פרש סופית.
המיין איבנט המשמעותי האחרון שלו היה עם בוקווינקל מול הרוד ווריורס ב-AWA. לאחר הפיוד עם ג'ימי סנוקה, הגיל והפציעות כבר השפיעו עליו. הוא גם היה קטן מדי מול אנשי הסטרואידים.
סטיבנס התחיל בגיל 17 והיה לו גימיק של לבישת חיתול, כי היה צעיר מאוד.
ב-AWA, הוא קיבל את השם שלו- הקריפלר. זה לאחר ששבר את הרגל לדוקטור אקס ו"פצע אותו" כדי שיעשה סיבוב הופעות בניו ג'פאן. הוא היה וורקר מצוין, אבל לא היה אותו הדבר מאז שבירת הרגל.
כשגאנייה היה אלוף, ה-AWA היו טריטוריית זוגות. הוא הביא ניצחונות לא חוקיים עם הקפיצה שלו עם הברך, שהייתה אסורה, והתדמית שלו כילד רחוב הייתה שונה מניק בוקווינקל, המתאבק החכם. בוקווינקל אמר מילים מסובכות וסטיבנס קילל בדרך כלל.
ה-WWWF נחשבו לטריטוריה של הילים ענקיים, אבל סטיבנס מילא את הגארדן מול פדרו מוראלס.
לבוקווינקל ולסטיבנס היה מנג'ר נהדר- בובי הינן. הם היו הצמד הכי טוב של שנות ה-70. סטיבנס הפך לפייס לאחר שבוקווינקל הפך לאלוף עולם. בוקווינקל אמר שהוא עישן ושתה עד שמת. ושהוא לא היה קנאי ותמיד היה נחמד.
ניתוח המעקפים שלו לאחר התקף הלב די הרס אותו. הוא שרף את רוב הכסף שלו וחזר לאשתו הראשונה. ואז חזר לאותו הסגנון בחיים. הוא המשיך לשתות ולעשן ואפילו יותר ממה שהיה. אבל הוא לא אהב להתאחד עם מתאבקים ותיקים כי זה פגע לו בזמן השתייה. לאחר ניתוח המעקפים הוא התחיל להופיע בהמון פגישות עם מתאבקים אחרים, אפילו כאלו מטריטוריות שלא עבד בהן. אז כנראה אלוהים לא יכול לשמור עליהם לנצח. ולאחר התקף הלב, אולי ריי סטיבנס גם הבין את זה. אבל הוא היה ריי סטיבנס עד הסוף.

YossihNew · 23/5/23

הספד לדיק מורדוק- 24 ביוני, 1996:

זה לא סוד שמתאבקים רבים הם לא כמו בטלוויזיה. אחרים לוקחים מהאישיות הטבעית שלהם ומגזימים אותה כדי להפוך למתאבק. במקרה של מעטים, מה שאתה רואה בטלוויזיה זה הדבר האמיתי.
דיק מורדוק היה כמעט בדיוק כמו בטלוויזיה. לפעמים מקסים, לפעמים מגעיל, תמיד מצחיק, תמיד מרכז תשומת הלב. הוא סיפר סיפורים מדהים,בין אם היו נכונים או לא, ולכולם היה סיפור לגביו. הוא היה וורקר גדול בתקופתו. הוא היה שם חשוב ביפן, והיה שם יותר מכל מתאבק זר חוץ מסטן האנסן, עבדאללה הקצב וטייגר ג'יט סינג'. הוא היה כוכב בכל מקום, אבל הכישרון שלו היה יותר טוב בקרב המתאבקים מאשר בקרב המעריצים. למרות שהמראה והפנים שלו הציגו אותו כהיל, הוא הצליח במערב טקסס ובמיד סאות' כפייס קשוח.
הארט ריצ'ארד מורדוק מת מהתקף לב קצת לאחר חצות בין שישי לשבת, ב-15 ביוני. הוא היה בן 49. הוא התאבק יום קודם לכן באולם הישן של אמרילן, שם גדל כילד וצפה באביו, פרנקי היל מורדוק, בפיוד אגדי באזור מול דורי פאנק- לפני שהפך לדורי פאנק האב. מורדוק היה אמור לערוך כמה מופעים בקיץ עם מתאבקים מהעבר, והמופעהזה היה השלישי בסדרה. בליל מותו הוא היה ברודיאו. הוא שתה המון, אבל הפעם אמר לאשתו שהוא רוצה ללכת הביתה כי הוא לא מרגיש טוב. מאוחר יותר היא מצאה אותו מת על הספה. עוד שני מתאבקים אגדיים, מייק דיביאסי ודורי פאנק האב, הפעילים, מתו באמרילו מהתקף לב.
כולם הופתעו, אבל לחץ הדם שלו היה גבוה בחודשים האחרונים והוא העלה במשקל. כשהתאבק ב-23 במאי בקרב האחרון שלו, הוא נראה ממש שמן. הלווייה התרחשה ב-17 ביוני בקניון, טקסס.
דורי פאנק הבן הכיר את מורדוק, יליד ה-16 באוגוסט, 1946, מאז שמורדוק היה בן ארבע ודורי בן שמונה. השניים נסעו עם אבותיהם וראו את הקרבות. הפיוד הזה היה כל כך גדול עד שבשנה אחת הם הובילו 30 מ-52 מופעים. כבר אז מורדוק זרק כיסאות והתנהג נורא. הוא תמיד התנהג ככה אחרי ששתה בירות: ככה הוא היה בטלוויזיה וככה הוא היה מחוץ לזירה. אבל לא בתוך הזירה.
למרות שנראה כמו ענב על שני מקלות, מורדוק היה וורקר מדהים. בסוף שנות ה-70 הוא נחשב לאחד מהגדולים, והוא היה מאוד מגוון. הוא ידע להיות טכני, היה ברוקלר ברמה של סטן האנסן וברוזר ברודי. הוא ידע לתת דרופקיקס, קפיצות והאדסיזורס. הוא היה טוב כפייס וכהיל. ב-1994 הוא התאבק מול בוב ארמסטרונג בנוקסוויל וארמסטרונג החזיק אותו בהאדלוק 23 דקות! אבל מורדוק הצליח לשמור על הקהל בקרב. התזמון שלו היה מצוין. הוא היה במעמד של טרי פאנק רק פחות מסוכן. המכות שלו היו הכי בטוחות בביזנס והכי אמינות. והיה לו אחלה כושר, אפילו בגיל 40 ידע להתאבק מול ריק פלייר. אחרים אמרו שידע לבחור את הספוטים שלו.
הוא גם ידע להדליק את הקהל, ויכול היה גם לתת קרב גרוע אם לא בא לו לשתף פעולה. הוא היה הכול- אבל מעולם לא נראה ככה. אתלט טוב בלי רקע בכלל. סיפור מעניין היה שבזמנו אמרו שהיה שחקן פוטבול מאוניברסיטת מערב טקסס, איפה שיצאו מתאבקים רבים. זה היה וורק. הוא גם היה שותף של דאסטי, האטרקציה הכי גדולה בדרום מזרח המדינה. הוא אפילו הצליח להיכנס למשחק אולסטאר של הנבחרת בטענה שפעם היה שם.
מורדוק הצליח עד שהזדקן, אבל הצליח ממש ביפן. המון מתאבקים פשוט היו במקום הנכון כדי להיות מתאבק גדול בארה"ב, אבל הוא תמיד היה גדול ביפן. בתחילת שנות ה-80 הייתה מלחמה בין ניו ג'פאן לאול ג'פאן. מאז 1973, מורדוק היה אצל באבה וזכה בתואר הלאומי מג'מבו צורוטה ב-1980 והפסיד לו כעבור שבועיים. אינוקי עשה טורניר להכתרת אלוף IWGP הראשון עם מתאבקים מכל העולם. הוא טען שזה פתוח להמון מתאבקים ואכן הביא מתאבקים חדשים. ואפילו- שני הזרים הגדולים של אול ג'פאן, דיק מורדוק ועבדאללה הקצב. מורדוק ערך בכורה ב-1981 תמורת 7,000 דולרים בשבוע ונשאר כוכב שם עד לאוגוסט 1989. הוא תמיד היה זר ממש חשוב, אבל פחות מהוגאן או אנדרה- יותר אדוניס או הסופרסטאר במסכה- מתאבקים טובים יחסית. הוא עבד בדרך כלל בקרבות שלשותמול טאטסומי פוג'ינאמי ולעתים הפסיד לאינוקי, כולל בגמר הטורניר של 1986.
שם נוצר הצמד השני של מורדוק, עם אדריאן אדוניס. הם היו דומים- כריזמה טובה, וורקרים טובים, שחיפו על שותפים יותר כריזמטיים- דאסטי וג'סי ונטורה. הם הפכו לחיבור הצפוני-דרומי, והפכו לצמד הכי חשוב בניו ג'פאן כשהוא שודר כל יום שבת לרייטינג מפלצתי. מורדוק הפך ל"סופר רודיאו מאשין" ולמתאבק חשוב בניו ג'פאן עד למותו.
ב-1983, ניו ג'פאן התחרו בליגת הזוגות של אול ג'פאן בטורניר זוגות במדיסון סקוור גארדן, ומורדוק ואדוניס הפסידו להוגאן ואינוקי. וינס האב נכח בקרב וכמובן התלהב ולקח אותם ל-WWF, כשני הפכים. הם הפכו לאלופי זוגות כשניצחו את רוקי ג'ונסון וטוני אטלס באפריל 1984, והפסידו אותם בינואר לברי ווינדהאם ומייק רוטונדו. הם הפכו לאלופי הזוגות הבינלאומיים ומיד הפסידו לפוג'ינאמי וקנגו קימורה. מורדוק עזב וחזר למיד סאות', שם הצליח אצל ביל וואטס עוד בשנות ה-70 כפייס מוביל. אדוניס העדיף להישאר ב-WWF, אבל היחסים שלהם עם ניו ג'פאן התפרקו ומורדוק העדיף לעבור לארגון אחר. מורדוק ואדוניס התאחדו ב-1988 והפסידו בקרב תארי זוגות שבועיים לפני מותו של אדוניס.
ניו ג'פאן הייתה מקום מטורף, כשסגנון השוט בדיוק התחיל. מורדוק מיד למד את הסגנון החדש ונחשב לקשוח מאוד מול הצעירים. ג'ים קורנט אהב את מורדוק וליווה אותו ב-1987 אצל קרוקט, ואפילו הביא אותו לפעמים לסמוקי מאונטיין. מורדוק התחיל ביפן ב-1968 וב-1972 הוא ודאסטי עברו לארגון אחר שיותר עבד עם ה-AWA. ב-1973 עבר לבאבה ואז עבר לניו ג'פאן בשנות ה-80. הוא עבד בהמון ארגונים קטנים, כולל ב-WAR בקרב האחרון שלו. הוא עמד להגיע לקרב מול עבדאללה הקצב בטוקיו פרו רסלינג. מורדוק היה שם 54 פעמים.
במיד סאות', מורדוק הפך לקפטן רדנק- נחת לשעבר- וורק לגמרי. מורדוק הגיע להיאבקות ב-1964 כהיל עם קילר קארל קוקס. הפרידה ביניהם הייתה פיוד אדיר. ביל וואטס בדיוק לקח את הטריטוריה ורצה פייס שיחליף אותו. מורדוק נחשב לרדנק שימשוך את הקהל, והוא וקוקס הביאו מלא קהל לסופרדום, כשמורדוק לקח מקוקס את הבריינבאסטר. מורדוק גם חנך את טד דיביאסי בביזנס וחזר לאמרילו. שם הוא עבד נגד דורי הבן וטרי, אפילו כשדורי היה אלוף ה-NWA. מורדוק בדרך כלל עזב מהר מאוד את אמרילו שלא הייתה רווחית כל כך. הוא עבד בדרך כלל עם המיין איבנטרים.
אנגל זכור היה ב-1985- ריק פלייר בא למיד סאות' רסלינג כאלוף כדי לעבוד מול טד דיביאסי ההיל. מורדוק הפייס בדיוק הפסיד את התואר הצפון אמריקני. הוא ביקש מתלמידו לתת לו את קרב האליפות. דיביאסי סירב, ומורדוק דחף אותו לעמוד וגרם לו לדמם. ביל וואטס טען ששמו תחבושת על דיביאסי אבל שהוא עומד להתאבק ואפילו לדמם אם צריך. דיביאסי דימם והתמוטט מאובדן דם, ולאחר מכן מורדוק נתן לו בריינבאסטר על הרצפה, מה שהוביל לדאבל טרן. שניהם עזבו ליפן לטורניר הזוגות. וואטס מאוד אהב את מורדוק אבל חשב שהוא לא ממושמע. פעם הוא קנס אותו כי איחר המון. ב-1986, מורדוק הרגיש שוואטס פיטר תלמיד שלו באופן לא הוגן וכעס שהוא שמר במקומו על שני מפתחי גוף... אגב, קראו להם סטינג והווריור. הטענה הייתה שהוא פוטר כי שאל את וואטס אם הוא מאמין בתנ"ך, והאם הוא לא עובר על הכלל "לא תגנוב".
לאחר מכן, מורדוק עבד באינדיז ביפן ובארה"ב. ב-1995 הוא חזר לאמרילו ונישא שוב. בתחילת 1995 הוא הופיע בראמבל וליווה את בוב באקלנד לבקשת רייזור ראמון. רייזור לא אהב את הקרבות עם באקלנד ורצה שמורדוק יעזור לו בחוץ. מורדוק היה מחוסר סטוריליין ולכן לא חזר. כשהציעו שילווה את ג'ון הוק, כשנתנו לו גימיק של סטן האנסן, דאטץ' מאנטל קיבל את זה במקום.

YossihNew · 23/5/23

ההספד לג'רי גראהם- 3 בפברואר, 1997:

ג'רי גראהם, מהאגדות של שנות ה-50, שמה שעשה מחוץ לזירה האפיל על מה שעשה בתוכה, מת ב-24 בינואר בבית אבות בגיל 68.
גראהם היה מההילים הכי גדולים של סוף שנות ה-50, והוא ו"אחיו" אדי מילאו את מדיסון סקוור גארדן בתקופה שבה קפיטול רסלינג קורפוריישן של וינס מקמהן האב וטוטס מונדט התבסס על צמדים. לאחר מכן הגיעו עוד גראהמים, כמו קרייזי לוק גראהם וסופרסטאר בילי גראהם.
גראהם חטף שבץ יום לפני יום הולדתו בדצמבר, והיה בקומה. לא הצליחו להשיג את שני בניו. ביום חמישי חיברו אותו לצינורות בבית האבות והוא מת למחרת.
מה שהיה יותר מפורסם מהמהומה ב-MSG ב-1957 שכמעט סילקה את עסקי ההיאבקות מניו יורק ומנעה מילדים מתחת לגיל 14 להגיע לגארדן לעשרים שנה, או חמשת תארי הזוגות שלו עם בני משפחתו, היה שהוא היה ממש שיכור ונעצר על התפרעויות לאחר שהיה כוכב. היו סיפורים מאוד פרועים לגביו, שאפילו היו נכונים.
הגראהמים נלחמו מול צמדים גדולים, ובעיקר ארגנטינה רוקה ומיגל פרז- הצמד הכי מושך קהל. הם מילאו את הגארדן וגרמו למהומות מבחינה גזעית באולמות. לאחר שאדי עזב לפלורידה לנהל את הארגון, ג'רי עלה במשקל והאלכוהוליזם שלו גרם לו לבעיות. גראהם שקל מאז 180 ק"ג, והפרומוטרים ניסו לתת לו הזדמנות. וינס מקמהן האב תמיד אהב אותו ונתן לו הזדמנויות. תמיד גראהם הרס לעצמו. ב-1975, כשרזה ל-104 ק"ג, הוא חזר, אבל הוא עזב אחרי הקלטה לא מרשימה. גם ב-1985 וינס הבן ניסה להביא אותו כמנג'ר, אבל הוא הופיע פעם אחת ב-TNT ונעלם. לאחר שנות ה-60 גראהם לא התבלט, אבל רק ב-1991 נלחם בקרב אחרון במופע אינדי בקליפורניה- שם גר, אחרי קריירה של 48 שנים.
לג'רי גראהם היו כמה שמות שהוא נעצר תחתיהם. הוא חי חיים טרגיים, הצליח אבל השתמש באלכוהול כדי להתמודד עם מות הוריו ומות חברו הטוב, רוקה.
לאחר שזייף גיל כדי להילחם במלחמת העולם השנייה, גראהם הצטיין במכללה פרט לשיעורי תזונה. הוא התאבק כדוקטור ג'רי גראהם והתאמן אצל המתאבק הכי מצליח לאחר השפל הגדול- ג'ים לונדוס. הוא עבד בסן פרנסיסקו ובסוף שנוץ ה-40 הוא כבר היה בהודו ונלחם מול מתאבקים קשוחים. ב-1952 הוא קיבל פוש באריזונה והיה היל ענק כל העשור.
ג'רי פגש את אדי כשזה סולק מטקסס לאחר שהרביץ לרופא. אדי הפך לאחד מהאנשים הכי מרשימים בתעשייה לפני שהתאבד. הגראהמים זכו בתארי הזוגות של ה-WWF ב-1958, וב-1964 הם זכו בתארים גם כן. הקרב הכי מפורסם של ג'רי היה בנובמבר 1957- הוא ודיק דה ברוזר מול רוקה ואדוארד קרפנטייר. גראהם ורוקה דיממו והקהל האיטלקי-פורטו ריקני שתמך ברוקה וקרפנטייר רצה את העור של ברוזר וגראהם. גראהם תמיד גרם למהומות אצל הפורטו ריקנים וסיפר שהתחבא בפחי זבל כשרצו לרצוח אותו. המהומה הזאת גרמה לפציעה של שוטרים ולמעצרים, וההיאבקות כמעט עפה מניו יורק סיטי. השימוע בוועדה האתלטית בניו יורק קנס את רוקה וגראהם על המהומה, והוחלט שילדים לא יהיו בגארדן יותר, עד אמצע שנות ה-70 כשזה בוטל. ברוזר מעולם לא חזר לניו יורק.
לאחר שעזב את ניו יורק, גראהם השתקע בפיניקס. בילי גראהם זכר שבדרך כלל קרא על המהומות שלו. בילי פגש אותו כשומר סף בבר, וג'רי, שהתאבק בקלגרי, סידר לו עבודה בלוס אנג'לס, מה שהתחיל את בילי גראהם. ג'רי לא ממש שרד שם.
ביום שאימא שלו מתה ב-1969, הוא הזהיר את הרופא שלו שכדאי שיעזור לה. לאחר שמתה, הוא חטף את גופת אמו ותקף מאבטחים. גראהם נעצר. כעבור שישה ימים הוא שוב נעצר וכשראו שהחזיק בנשק, הוא אושפז. גראהם שלח המון כסף לאמו. לאחר מותו היא הורישה חצי מיליון דולרים לכנסייה וגראהם שנא את הדת בגלל זה והרגיש נבגד.
לאחר מותו של רוקה באמצע שנות ה-70- יריבו הגדול אך חברו באמת- הוא נפגע. הוא היה פרשן הילי, אולי הראשון בעולם, אבל הודח בגלל שסיפר בדיחות על המשטרה ואמר שהם הרגו אנשים בחניקה. גראהם עבר לדרום קליפורניה בשנות ה-80 והיה מוכר בהיאבקות המקומית.

YossihNew · 23/5/23

הספד לפריץ ואן אריק- 22 בספטמבר, 1997:

פנטזיה מול מציאות. עבור רוב האנשים בעולם האמיתי, יש הבדל. בהיאבקות מקצועית זה קצת מטושטש, אבל חושבים שזה לא מזיק. לפעמים לא מוצאים את ההבדל, או שהפנטזיה הופכת למציאות. ואז הבועה יכולה להתפוצץ, הפנטזיה נגמרת אתה לא יכול להתמודד עם המציאות. זה מה שנאמר עוד ב-1 במרץ, 1993, במהדורה לזכר קרי ואן אריק. ועכשיו ג'ק אדיקסון, פריץ ואן אריק, מת מסרטן בגיל 68. הוא היה ההיל הנאצי המפלצתי לאחר מלחמת העולם השנייה, עם ציפורן הברזל המפורסמת. הוא גם היה מיליונר מתעשיית הנדל"ן ואחד מהפרומוטרים הכי חזקים מאחורי הקלעים. הוא היה גיבור טקסני, ויצר עולם בו ציפורן הברזל שלו חיסלה את כולם. הוא גם היה האבא של משפחת קנדי של טקסס- משפחת ואן אריק, טראגית באותה המידה. הוואן אריקים הוצגו כנקיים, דתיים ואתלטים ענקיים. זה התפוצץ כשכמה מהם לא יכלו לעמוד בזה. פריץ היה האבא האמריקני והמאמין שמכר את הפנטזיה למעריצים, וגם הצליח בחוגים הדתיים. הוא הפך את ההיאבקות למודרנית, הפך אירועים למופעים ענקיים. הוא גם ידע להשתמש בדברים בטעם רע. בצפון טקסס הוא היה סלבריטאי ממש. החיים שלו היו מדהימים ומלאים בטוויסטים, והיו הוכחה של הקארמה. אבל האם למישהו הגיע את הכאב שהוא ספג בחייו? לא משנה כמה היה רע, או טוב, או כוכב או פרומוטר, יש רק דבר אחד שזכור באמת. היו לו שישה ילדים. חמישה התאבקו. רק אחד עבר את גיל 34. לשלושה היה פוטנציאל להיות, וחלקם היו, הכוכבים הכי גדולים בתעשייה. וארבעה מתו ממנות יתר והתאבדות.
ג'ק אדיקסון גדל במזרח דאלאס ולמד באוניברסיטה שם היה בנבחרת הפוטבול. הוא הגזים בהישגים שלו, הוא היה שחקן ספסל ואיבד את המלגה שלו כשהתחתן באוניברסיטה. הוא קבע שיא בזריקת דיסקוס אבל לא המשיך בקריירה כי עזב את האוניברסיטה. הוא אימן את קרי וקנה לו סטרואידים כדי שיהפוך לזורק דיסקוס ענק. הוא ניסה להתקבל ל-NFL אבל לא הצליח, ואז נסע לקנדה. בניסיון להיות שחקן פוטבול באדמונטון, ב-1953, הוא נפגש עם סטו הארט. הארט היה הפרומוטר החזק שם, עוד לפני סטמפיד. סטו שבר אותו כמו מתאבקים אחרים, וג'ק ואשתו דוריס גרו בקרוון ליד משפחת הארט עם ג'קי ג'וניור. היה לו הגודל, הזריזות והיכולת והוא הפך לכוכב מיידי- פריץ ואן אריק, אדון ציפורן הברזל. לאחר מלחמת העולם השנייה ההילים הגרמנים הנאצים הצליחו, אבל מעטים מהם היו גרמנים, הם היו כמו אנשי הוואי שהתנהגו כמו יפנים. פריץ היה אכזרי וידע להוציא דם מיריביו עם ציפורן הברזל. גרמנים אחרים עשו זאת בעקבותיו. הוא היה היל ראשי בסוף שנות ה-50. ב-1959 ספג טרגדיה ראשונה: ג'קי ג'וניור, בן 6, נגע בחוט חשמל חשוף במהלך סופת ברקים, ונפל לשלולית בה טבע.
באותו הזמן ביל שאפרד הפך ל"אח" של פריץ, ואלדו ואן אריק. פריץ לא חזר מזרחה לאחר המוות של בנו, אז ואלדו היה היריב של ברונו סאמארטינו בזמנו והחליף אותו בהמון ארגונים מקומיים. פריץ היה אלוף AWA ל-12 ימים בקיץ 1963 לאחר שזכה בתואר מוורן גאנייה. פריץ החזיק באליפות שהוכרה באומהה, שם היה ארגון משל עצמו, אבל אחר כך זכה באליפות האמיתית באומהה. פריץ וקרי הם האב והבן היחידים שהחזיקו בגרסאות גדולות של אליפות העולם- כשקרי הפך לאלוף ה-NWA ב-1984. פריץ היה ההיל הכי ראשי אבל בזמנו בקושי התאבק, הוא עשה הון מצמיחת שוק הנדל"ן בדאלאס. פריץ הצליח עם באדי רוג'רס ודיק דה ברוזר בסנט לואיס, בירת ההיאבקות האמריקנית, וגם לאחר המוות של ריקידוזאן החזיר את ההיאבקות לעניינים ביפן. כוכבים אמריקנים יכלו תמיד להגיע ליפן ולמשוך קהל כי היפנים תמיד התעניינו בהם. פריץ היה כוכב ענק בזמנו בגלל שניצח בטקסס את אנטוניו אינוקי. ב-1966 הוא נלחם מול ג'ייאנט באבה וגרם לו לדמם, מה שהוביל לקרב אכזרי ביניהם, הראשון שמילא את הבודוקן הול. בנוסף, כשבאבה ניסה לחתוך את עצמו במהלך ציפורן הברזל, הוא חתך בטעות את היד של פריץ. הרייטינג היה ענק ואמרו שלפריץ הייתה ציפורן חודרנית כדי לכסות על זה. פריץ היה ההיל הכי גדול ביפן. ציפורן הברזל שלו הייתה יותר ענקית משיני הערפד של בלאסי. ההצלחה טשטשה את הגבולות של המציאות. פריץ כמובן יכול היה להכאיב לכולם עם האחיזה, אבל לא להרוג אף אחד. הוא מכר את האחיזה אבל אהב גם להתרברב מחוץ לזירה- בזמנו הוא ניסה לנעול אותה על שדר, שהחליט לתפוס לו בביצים בתגובה. זה פגע בו בסן אנטוניו. בנוסף, מאחורי הקלעים, הוא ניסה להשתמש בה על מתאבק קשוח שבכלל לא הרגיש כלום מזה.

YossihNew · 23/5/23

ה-JWA הגנו על פריץ והוא בקושי הפסיד ביפן. הוא הופיע שם בקושי כי הייתה לו כבר הטריטוריה שלו. פריץ היה מהיחידים שניצחו את באבה באותה תקופה. ב-1970 הוא שוב נלחם מול אינוקי, בקרב האחרון שלהם. לאחר הפיצול של JWA, באבה הקים את אול ג'פאן. פריץ היה ב-JWA בפעם האחרונה, וזכה באליפות הזוגות שלהם שלבסוף עברה לאול ג'פאן לפני שהארגון נסגר. פריץ אתגר את באבה גם באול ג'פאן. לאחר שבאבה סופסוף ניצח אותו ב-1973, בפעם האחרונה ככוכב הזר הכי גדול ביפן. ב-1975 הוא ובאבה נלחמו בקרב מוות טקסני, קרב הגימיק היחיד בתולדות אול ג'פאן. ב-1979 הוא הגיע בפעם האחרונה. הוא הביא איתו את ברוזר ברודי כדי לטפח אותו בתור ההיל הזר החדש.
בינואר 1965, פריץ עזב את הפרומוטר של דאלאס. המלחמה הייתה גדולה, פריץ הצליח לאחד את המתאבקים נגד הפרומוטר הוותיק וקיבל עזרה מה-NWA. פריץ הפך לשליט של דאלאס, אבל עדיין שכר כמה מתאבקים יריבים. ב-1966 פריץ הפך לפייס, וכמו כל המתאבקים-בעלים בנה את הארגון סביבו, וסביב הפיוד שלו עם גארי הארט ומתאבקיו. כעבור דור הוא בנה את הארגון סביב בניו. מעט לאחר מכן הוא התחיל להתמקד בטריטוריה שלו ופחות לטייל. ב-1967 הוא הפסיד בקרב אליפות NWA בסנט לואיס לג'ין קיניסקי, ולכן לא חזר לשם לעולם. הוא היה היל מחוץ לדאלאס. הוא היה מהפרומוטרים הכי חזקים בתעשייה. לפאנקים הייתה הטריטוריה במערב טקסס, אבל פריץ היה השליט בטקסס והיה עם הטריטוריה הכי יוקרתית בתחילת שנות ה-70. פריץ ידע לבנות מופעים גדולים בהם אתגר על תואר ה-NWA. ג'ו בלאנשארד בגד בו בקרב אחד, כהכנה לפיוד הארגוני שלהם בתחילת שנות ה-80. הוא ודורי פאנק ג'וניור נלחמו במשך שעה בחום של 40 מעלות, מול קהל שיא ששרד עד הזכייה של קרי בתואר. פריץ נחשב למי שמתאים להיות אלוף אבל לא היה. הוא היה יריב גדול של ג'ין קיניסקי, חברו הטוב. ה-NWA לא רצו גימיק נאצי כאלוף. אז חשפו שהוא לא באמת כזה כדי שיוכלו להפוך אותו לאלוף העולם. זה לא קרה אבל פריץ היה האיש החזק בתעשייה. סם מוצ'ניק היה הנשיא של הארגון בהפסקות קצרות מאז 1948 ובנה אותו. הוא הצליח להוציא את הברית מחקירת המונופול שלהם בזכות קשרים בקונגרס. בתחילת שנות ה-70 הצעירים רצו להעיף אותו, אז באוגוסט 1975 פריץ הפך לנשיא כ"יורש" של מוצ'ניק. פריץ הביא את קווין, דייוויד וקרי לוועידות של ה-NWA ואמר שהם יהיו האלופים. קרי היה בכיתה י' ומלא בסטרואידים, שפריץ רכש עבורו כי רצה להפוך אותו לכוכב.
לקח יותר מעשור עד שהנבואה של פריץ קרתה. רבים אמרו שזה הסוף של ה-NWA- נשיא ה-NWA לא יכול היה להתאבק, ועוד כגרמני, אבל הוא היה חייב לשמור על הטריטוריה שלו ולמנוע מאחרים לצבור כוח מולו. עבודת הנשיא הייתה לקבוע את אלוף העולם, אבל פריץ היה עסוק והאיש החזק היה ג'ים בארנט. פריץ היה זה שהכריע לתת לטרי פאנק לנצח את ג'ק בריסקו. בזמנו מוצ'ניק עשה המון קרבות שהסתיימו בניצחון נקי לאלוף כדי שיוצג כשליט. לאחר מכן השתמשו בהמון סיומות דפיקה והאלוף ניצח פחות, מה שפגע בתואר למרות טרי פאנק, הארלי רייס וריק פלייר. הפרומוטרים התחילו לפעול עבור עצמם. אנשים מנעו אחד מהשני לערוך תכניות בכבלים ופחות תקפו מתאבקים פולשים. כשווינס מקמהן הגיע, הברית הייתה די גמורה.
גם בטקסס הכול הידרדר בסוף שנות ה-70. פריץ עדיין היה הכוכב הראשי למרות שהזדקן. הבנים שלו לא היו להיט מיידי והפרומוטרים האחרים לא רצו אותם. ג'ו בלאנשארד כמובן קידם את הבן שלו- טולי. טקסס הפכה לאזור מלחמה, וכשהפאנקים עזבו את אמרילו פריץ פלש לשם. הוא גם נלחם מול הבלאנשארדים בסן אנטוניו. הארגונים לא היו חזקים, עד כמה דברים. פריץ בנה קשרים עם נוצרים מאז חזרתו בתשובה ב-1974. רבים אמרו שהוא משקר ושהוא עשה את זה בגלל שלא רצה שדוריס הדתייה תתגרש ממנו. ב-1981 התחנה הנוצרית שידרה תכנית של פריץ- וורלד קלאס צ'מפיונשיפ רסלינג. היו שם סרטוני רוק, כניסות מוזיקליות והפקה מתקדמת. הואן אריקים הפכו לאהודים מאוד, ומהר מאוד כולם התחילו להשתמש בשירים. דייוויד הפך לכוכב בסנט לואיס לאחר שהארלי רייס נכנע שם לציפורן הברזל שלו. כשריק פלייר הגיע, הילדים תמיד משכו מולו קהל. אבל בכל שאר הזמן העסקים היו די גרועים. פריץ פרש ב-1982, וניצח את קינג קונג באנדי מול 6,000 איש באולם של 70,000. אבל בסוף השנה, טרי גורדי טרק את דלת הכלוב על קרי ואן אריק בקרב מול ריק פלייר. 12,000 איש באו ושילמו לראשונה 100,000 דולרים. הפיוד של פריבירדס-ואן אריקים הפך ללוהט במיוחד. ומכל המקומות… הארגון הפך לאהוד בישראל. הספורטטוריום התמלא, המופעים היו ענקיים. קרי ואן אריק היה שני רק להאלק הוגאן כפייס בארה"ב.
השאלה מה היה קורה אם ההיסטוריה הייתה משתנה. פריץ לחץ שדייוויד יהפוך לאלוף, ורצו שהוא ינצח את הארלי רייס. הקרב לא התרחש, במקום פלייר זכה בתואר בסטארקייד. פריץ החליט לא ללחוץ משום מה. בפברואר 1984, דייוויד מת בגיל 25 ביפן, ונתנו המון סיבות שונות ומשונות. רבים מאמינים שהוא שתה ולקח כדורים. המון אמרו שהמתאבקים ניקו את הסמים מהחדר שלו. גם רבים אמרו שפריץ סירב לשמוע הכול. פריץ אמר שדייוויד התאבק כנגד הוראות הרופאים ומת מבעיטה. הוציאו תקליט של שיר, וקרי נשבע לזכות בתואר במקומו. הוא עשה את זה והביא קהל שיא לטקסס מול פלייר. פריץ גם היה שותף של ביל וואטס באוקלהומה, בזמנו טריטוריה רווחית מאוד. בסוף 1983, הוא יכול היה להשתלט על סנט לואיס. הרייטינג של הארגון שם היה ענק. וינס רצה לקחת את השידור, וסם מוצ'ניק ניסה לעזור לפריץ להשיג את זה במקום. פריץ החליט שלא. וינס טס לשם ממיניאפוליס, שם רק יום לפני כן גנב מוורן גאנייה את האלק הוגאן. התחנה הציעה לווינס שידור, והוא התחיל לקנות שידור בשווקים מול הטריטוריות.
וורלד קלאס נשארה בולטת, אבל הטעם הרע התחיל להתפתח. ג'ינו הרננדז מת מקוקאין. פריץ התחיל להיפגע. קרי נתפס על סמים בגבול ממקסיקו והראיות נעלמו. מייק, שלא היה צריך להיות מתאבק, קיבל פוש גדול מדי וכמעט מת. וואטס שכר את קן מאנטל, הבוקר של פריץ, ולקח לו את הפריבירדס וכריס אדמס. פריץ רצה לתבוע אותו אבל וואטס כבר יצא מהעסק. הילדים התחילו להרוס את הכול כשהגיעו מסוממים או לא הגיעו בכלל. הביאו "בן דוד" חדש: לאנס שנראה כמו דוגמן ובקושי הצליח להתאבק. הוא עבר לארגון אחר ופריץ חשף שהוא לא באמת ואן אריק. מייק חלה, אבל חזר לזירה לפוש גדול. קרי עבר תאונת אופנוע קטלנית וחזר מוקדם כדי להרים את העסקים, מה שלא הצליח, וגם לקטיעת כף רגלו. קווין כמעט מת בזירה. מייק נעצר קצת לפני שהתאבד במנת יתר. רצו להגיד שההילים חטפו את מייק אבל לא הספיקו. פריץ השתמש בברוזר ברודי כדי להעביר את בניו לניו ג'פאן- מה שהיה הזוי בגלל שבאבה תמך בו במוות של דייוויד. ג'ים קרוקט השתלט על ה-NWA ולכן פריץ החליט לפרוש ולהפוך את קווין וקרי לאלופי עולם, מה שלא באמת משך קהל. בנוסף פריץ בנה מופע לזכרו של דייוויד, ואז גם למייק. כשהארגון היה גמור, פריץ החליט לעשות אנגל אחרון כשזייף התקף לב. הפרומוטרים לא האמינו שעשה את זה, ושיחק במצבו לפי כמות הקהל, כדי למשוך אותם. האנגל הצליח בטווח הקצר, אבל כעבור כמה חודשים הוא עזב את העסקים.
פריץ חי לבד בסוף ימיו. כריס, שרצה להיות כמו קרי, התאבד ב-1991. הוא היה מאוד מסומם ולא היה מוצלח פיזית. דוריס התגרשה ממנו ב-1992 בגלל כל הבעיות. ב-1993, קרי שפוטר מה-WWF בגלל סמים, נתפס עם קוקאין בזמן מאסר על תנאי. הוא חשש להישלח לכלא, ולכן אמר לגרושתו שיתאבד אם לא תחזור אליו. היא לא הבטיחה והוא ירה לעצמו בגרון. זאת קללת ואן אריק. רק קווין שרד הכול ויצא מהעסקים. המשפחה והתעשייה חוסלו בגלל הסמים והחיים האלה. הם רק רצו לברוח מהצרות שלהם. פריץ נתן להם יותר מדי פוש והם הרגישו מחויבים לחיים האלה. פריץ לא הסכים להישמע לאזהרות ורק סיפק להם סמים. קווין כבר מזמן לא מתאבק, הוא עזב את העסק. ה-WWF ו-WCW לא הכירו במוות של פריץ. דאסטי רודס הזכיר את זה בסאטרדיי נייט כי פריץ נתן לו להתחיל אצלו. פריץ חטף שבץ בסוף יולי, ומצאו שם סרטן מריאותיו שהתפשט למוח. מאז רק חיכו.

YossihNew · 23/5/23

הספד לבריאן פילמן- 13 באוקטובר, 1997:

בריאן פילמן נולד ב-22 במאי, 1962, בסינסינטי. הוא גדל עם אימא שלו כי אבא שלו מת בגיל צעיר. הוא נולד עם סרטן בגרון ועבר 31 ניתוחים לפני גיל שלוש, ולכן היה לו קול צרוד שירדו עליו המון. זה הפך לסימן ההיכר שלו. הוא היה כוכב פוטבול בתיכון, אבל היה קטן ולא חשבו שיתקבל לשחק במכללה. הא הלך לאוניברסיטה והתקבל, ואפילו היה בנבחרת אול אמריקן. הסטרואידים והאימונים ניפחו אותו, ועדיין לא הייתה דרישה לאדם כמוהו ב-NFL. הוא הלך לסינסינטי בנגלס והתקבל ב-1984. הוא היה די אהוד באזור, ונחשב לחזק מאוד. הוא הועבר לבאפלו ב-1985 ונשר ממחנה האימונים. פילמן לא היה מודע לזה, אבל החליטו שהוא יתקבל לנבחרת. פשוט קצת לפני כן עוזר מאמן מצא סטרואידים והבין מה פילמן עשה… הוא חתם בקלגרי ב-1986. הוא שיחק שלושה משחקים ושבר את הקרסול ההוא, מה שגמר לו גם את קריירת הפוטבול.
המאמן של הבנגלים הכיר היאבקות, והמליץ לפילמן, שצפה קצת בשיק כילד, להתאמן. פילמן התאמן אצל משפחת הארט, וברוס הארט החליט לנצל את הקריירה שלו כשחקן פוטבול למען קבלתו לארגון. מהר מאוד הוא הפך למורה. הוא, אואן וקית' הארט ניצחו את ההילים. בזמנו היו בארגון כוכבים כמו אואן, כריס בנואה, ג'ושין לייגר והירושי האסה. ההילים כביכול תקפו לפילמן את האחות שלו, תרזה, כדי לבנות לקרב- אבל האחות הזאת לא הייתה אמיתית, ובעתיד נודעה כביולה מקגליקטי. ברוס ופילמן הפכו לבאד קומפני, עם משקפי שמש וז'קטים מעור. הם היו צמד פייסי נהדר ופילמן נבחר להיות טירון השנה. הוא שרד את כל הטירוף וקרע את השריר התלת ראשי מקטטה מאחורי הקלעים, בה ניצח מישהו גדול יותר.
הוא החליט לעזוב בגלל זה, ואז דיבר עם ג'ים רוס כדי להתקבל ל-WCW. במקור הוא היה אמור להיות היל עם דניס קונדרי, כמידנייט אקספרס החדשים של פול אי. דנג'רוסלי. אבל ג'ורג' סקוט הבוקר לא רצה להביא מתאבק חדש ולא מוכר וביטל את זה. סקוט שוחרר מעט לאחר מכן ופילמן הוחזר כפייס. הוא נלחץ בקרבות החושך ונחשב לירוק מדי, אבל מהר מאוד הביטחון שלו חזר אליו ונוצר רושם שהוא משתפר. הוא ולקס לוגר נלחמו בהאלווין האבוק בקרב מצוין, מה שהפתיע כי חשבו שלוגר לא יסחב את פילמן.
פילמן היה ב-WCW שבע שנים, בעיקר כפייס מידקארדר ואתלט נהדר. הוא היה פליין בריאן שובר הלבבות עם טום זינק, ולא אהב את זה. הוא היה התלמיד של ריק פלייר, כולל קרב שהביא רייטינג שיא לסאטרדיי נייט. הוא היה אלוף המשקל הכבד קל בקרבות נהדרים מול ג'ושין לייגר. הוא הוחתם בגלל זה לחוזה עבור 225,000 דולרים לשלוש שנים עם בונוסים על הופעה טובה. ביל וואטס הפך לבוקר, והחוזה של פילמן גרם לסכסוך. הפוטנציאל של פילמן התחיל כשהוא הפך להיל. וואטס דרש ממנו לחתום על חוזה נמוך או לעשות ג'ובים, ופילמן עשה ג'ובים. כולם לחצו עליו לוותר לוואטס, אבל הוא היה נחוש להפוך לג'ובר הכי מתוגמל בהיסטוריה. הארגון הובך כשזה דלף. וואטס החליט לבטל את מחלקת המשקל הכבד קל.
פילמן היה תקוע עד שהוא וסטיב אוסטין הפכו ב-1993 לבלונדיניים מהוליווד. אוסטין לא רצה להיות מתאבק זוגות בכלל, אבל מהר מאוד הם התחברו והפכו לצמד השנה. חשבו שהם יהיו צמד העשור. הם הפכו לאלופי הזוגות, ואז בקיץ ריק פלייר חזר והוא וארן אנדרסון נלחמו מול פילמן ואוסטין הצעירים הדוחים בקרב החזרה של פלייר. אבל העסקים היו גרועים והרייטינג היה 2.6%, הנמוך בהיסטוריה לקלאש. האשמה נפלה על הבלונדיניים, בניגוד למה שכולם חשבו. הם נפרדו ופילמן חזר להיות פייס חסר פוש. הוא נפצע בגב ולא התאבק במשך כמה חודשים.
מחוץ לזירה, חייו האישיים עברו המון תהפוכות. הוא היה איש נשים. הייתה לו חברה בשם רושל להמון שנים איתה גר שנים. הפרידה שלהם הייתה טרגדיה. הייתה להם בת, ולפילמן הייתה בת אחרת. רושל הייתה מסוממת והם רבו על הילדות. פילמן התחתן עם דוגמנית פלייבוי, מלאני, שפעם הייתה החברה של אולטימייט ווריור. פילמן הציע לה נישואין בגרנד קניון, הוא ראה אותה ומיד החליט שיתחתן איתה. ב-1993, רושל לא הגיעה לפגוש את הילדה שלה. היא נעלמה, ופילמן ממש חשש שיחשדו בו ברצח. פילמן עשה חקירה פרטית משלו אבל נתפס בידי המשטרה עם סוחרי סמים. הוא נעצר כי לא היה לו מרשם לכמה משככי כאבים, והוא רק הודה בנהיגה בשכרות. חשדו בו, אבל רושל נמצאה בפלורידה אחרי תאונת דרכים.
ב-1995, כשהוא יודע שהחוזה שלו עומד להיגמר ובלי שום פוש, וחשש הגיוני שיקצצו לו בשכר, הוא החליט לקחת את הקריירה בידיים. הוא החליט לפרוץ בעצמו, והפך לתותח המשוחרר, שיגיד ויעשה הכול בכל זמן. הוא לפתע הפך לימני קיצוני ברדיו, אמר ועשה דברים הזויים בטלוויזיה וכל המתאבקים היו בטוחים שיצא מדעתו. טרי פאנק שמע ממנו שהוא תכנן לקשור את עצמו לעמודים בסופרבול. אריק בישוף וקווין סאליבן ידעו שמדובר בוורק, ולכן בישוף תמיד רק איים לפטר אותו. פילמן התעמת עם סאליבן ונדמה היה שהקרב שלהם יצא משליטה, וסאליבן ניסה לעקור לו את העין. פילמן התעצבן כשסאליבן השתמש בתקרית כדי לבנות לקרב באירוע, מה שהרס את האשליה. אז בקרב הכבוד באירוע, פילמן פשוט אמר בציניות שהוא מכבד את הבוקר מן לאחר כמה שניות ועזב את הזירה. בישוף וסאליבן חשבו שכאן האנגל הסתיים. אבל זה רק התחיל.
פילמן פוטר טכנית מ-WCW. סאליבן ובישוף ידעו שהם יחזירו אותו. הכול היה וורק פרט לזה שפילמן תקף את בובי הינן שנלחץ וקילל בשידור. פילמן הפך למתאבק הכי מדובר בביזנס. הוא התחיל לדבר עם וינס מקמהן, שחשש שהוא מטורף אחרי מפגש איתו. אבל ג'ים רוס וג'ים קורנט ידעו על הוורק והם התחילו לדון. פילמן רק רצה להעלות את המחיר שלו ב-WCW. הוא ידע שחתימה על חוזה תבטיח לו תעסוקה נוחה בעסק, אבל הוא הבין שב-WCW הוא לא יתקדם וב-WWF זה פתוח. WCW רצו שיקים את הפור הורסמן שלו עם כריס בנואה. פילמן רצה להיות ענק, והוא ידע ששון מייקלס יכול להיות היריב שלו.
וינס הציע לו חוזה מובטח, דבר שרק אז התחיל להיות נפוץ בכלל. בישוף העלה הצעה. ופילמן הלוהט יצא מדעתו. הוא נשאר ער כל הלילה וניסה לדעת איך להרוויח כסף. אבל הוא נרדם על הג'יפ שלו ועבר תאונה מחרידה. פרצופו התנפח, ובסוף הוא נותח ולקחו לו עצם מהמותן כדי לתקן את הקרסול. רבים חשבו שזה גם וורק. אבל העתיד שלו לא נפגע- בישוף ווינס רצו אותו והוא אמר שיתאושש מהר. פילמן עבר לווינס כי בישוף סירב לוותר על הסעיף שמאפשר לו לפטר אותו כל שלושה חודשים, ופילמן ידע שהוא פצוע. ה-WWF ממש קידמו אותו בטלוויזיה. פילמן שמר על הגימיק שלו בלי להתאבק, אבל הנסיעות פגעו לו בקרסול. אז שוב שברו לו את הקרסול, ושוב ניתחו אותו, והקרסול קובע. ה-WWF עשו סטיב אוסטין פצע אותו כדי להסביר את היעדרו. כמה ימים לאחר מכן עשו את האנגל המפורסם בו פילמן איים על אוסטין הפורץ לביתו באקדח. פילמן פרשן בשוטגאן.
החזרה שלו הייתה בעייתית. במשך שנים אמרו לו שהוא לא יכול לעשות, והוא עשה. הוא הוכיח שהוא יכול- בעיקר לעצמו. יכולת המשחק שלו שמרה עליו, אבל הוא השתגע מהמגבלה הפיזית. גם כאב לו. פילמן עבר חיים יותר נוראיים מכולם. והוא חי רק עבור העסק. פילמן כעס שהוא מרוויח כסף למרות שלא עבד, וה-WWF דאגו לגביו. מתאבקים חששו לנסוע איתו, הוא השתולל במטוסים ולפני חמישה שבועות, ג'ים רוס ביקש ממנו לעבור מבדק סמים. הוא זעם, כי בניגוד למישהו אחר, הוא לא יצא לטלוויזיה מסומם לגמרי. מלאני גם דאגה לגביו ורצתה שילך לגמילה, אבל פילמן לבש את חולצת "גמילה זה למפסידנים". הוא כעס על זה שהארגון משפיע לו על החיים וביקש שחרור, להפוך להורסמן החדש.
פילמן הפר צו הרחקה ומלאני רצתה להתגרש ממנו, אבל הם חזרו. בגלל הפרת צו ההרחקה הוא לא הופיע בזמן האחרון והיה בסדנה לשליטה בכעסים. יום אחר כך הוא נלחם מול גולדאסט. מבדק הסמים הראה רק את התרופות במרשם, וקצת סטרואידים שיכולים להישאר שם אפילו שנה אחרי, ואולי עזר לו בתהליך ההחלמה. הוא לא הושעה. אבל פילמן סבל המון משימוש הסטרואידים בימי הפוטבול ובתחילת הקריירה שלו, וכל הפציעות. הוא ירד מהסמים לפני שהם הפכו לבעיות וכעס מאוד על ההשפעה שלהם. פילמן היה הראשון ב-WCW שהודה בשימוש בסטרואידים בתשדיר והזהיר אחרים.
האירוע המשיך, לא כמו שרצו. חצי שעה מהאירוע הייתה אמורה ללכת לקרבות שלו עם דוד לאב וגולדאסט. הגמדים הובהלו לתכנית והקרב לא היה טוב, ואז הוסיפו קרב רביעיות בהתראה קצרה. הכול היה תחת עננה שחורה מההתחלה, והקרבות הושפעו מכך. אבל שון מייקלס ואנדרטייקר נתנו את אחד מהקרבות הגדולים בהיסטוריה והצילו את האירוע. למחרת היום, WCW וה-WWF פתחו את התכניות באזכור מותו של פילמן. WCW הזכירו בהתחלה. ה-WWF פתחו את התכנית בהצדעה וקידמו את הריאיון עם מלאני מביתה. הם אפילו הראו תמונות של אוסטין ופילמן כאלופי זוגות. מלאני פילמן התלבטה בנוגע לריאיון, אבל החליטה שהיא נאמנה לארגון. העניין הוא שתחת המצב הרגשי של כולם, בעייתי לבקר את הסגמנט על איך שיצא. אבל אחרים מאוד כעסו. בעיקר שדחו אותו שוב ושוב כדי לבנות רייטינג.
היא הזהירה את התעשייה לא לתת למוות הזה להיות לשווא. שכולם ילמדו לקח. היא רצה שיזכרו את פילמן כאבא הכי טוב וכאדם מדהים. זה כבר לא מצחיק. בלתי אפשרי להתאבק בלי משככי כאבים, אבל חייבים לקבוע גבול, וזה כשהם משתלטים. זה עמד לקרות למישהו, כנראה לאבא ובעל. מסתבר שזה היה בעלה של מלאני פילמן ואבא לחמישה, בקרוב שישה, ילדים. ועבורם, ועבור החברים שלו, הסיפור לא יסתיים השבוע. אבל התעשייה תעבור לפרק הבא.

YossihNew · 23/5/23

הספד ללואי ספיקולי- 23 בפברואר, 1998:

בליל שבת, לואי ספיקולי היה בביתו בפרברי לוס אנג'לס, וצפה עם חבריו בהיאבקות. כשצפו בקרב שלו מול כריס אדמס מנייטרו, החברים שלו אמרו שהוא מקבל פוש ענק, ושהוא השמין ולא בכושר. הוא הסביר שהפסיק ללכת למכון והשיער שלו מבולגן כי הדמות החדשה שלו תהיה כזאת. אבל הוא אמר שהוא מודאג בגלל שכל הסמים בעסק הפחידו אותו. הוא לא היה זר לזה. והוא צדק. למחרת בתשע בבוקר, חברו מצא אותו מת. החבר התעורר לריח רע, וכשהדלת לחדר של ספיקולי נפתחה, הוא הבין מה קרה. ספיקולי שכב עם פרצופו בקיא, קרסוליו נפוחים וגופו אפור. הוא בדיוק חגג 27. ספיקולי לקח 26 כדורי סומאס, כדורי שינה ומשככי כאבים שמתאבקים אוהבים היום. קל להשיג אותם מרופאים שרוצים חברות עם מתאבקים. הוא שתה המון יין. חבריו דאגו והסתירו את הבקבוק, אבל הוא מצא אותו ורוקן אותו. אבל הם ראו אותו במצב גרוע יותר והוא כבר התחיל להיות עמיד לכדורים. הוא תמיד עשה את זה, ולא רצה להתאבד. 15 כדורים לא השפיעו עליו, הוא לקח בערך 30 כל לילה, מה שהיה מאשפז אדם ממוצע, והוא התעורר למחרת. חברים שלו בדרך כלל גררו אותו לחדרו כשהתעלף, אבל הפעם הוא הצליח להגיע לשם לבד. החבר זוכר שספיקולי נחר ב-4 בבוקר וב-5 בבוקר כיבה את השעון המעורר. הוא לא שמע את ספיקולי קורס. אבל מה שמפתיע זה שמצב הגופה רמז שספיקולי מת יותר זמן ממה שחשבו. עמדו להעיר אותו כדי לתפוס טיסה לנייטרו. גורם המוות נחשב לתגובה רעה לאלכוהול וכדורים, נפוץ מדי אצל המתאבקים, או חנק מהקיא. המשטרה טענה שהיין הכפיל את השפעת הכדורים. זה מפחיד בהתחשב בכל מי שעושה את זה. ובדיוק כמו בריאן פילמן, אף אחד לא הופתע. תגובת הוריו הייתה שזה כנראה עמד לקרות. השבוע תהיה הלווייה שלו.
ספיקולי, או לואיס מוצ'יולו, לקח את שמו מהדמות של הגולש המסטול בסרט "נעורים בקצב מהיר". הוא העריץ היאבקות מגיל 14. הוא אהב את ה-WWF כשהתחילו להגיע ללוס אנג'לס בתחילת כהונתו של האלק הוגאן. הוא אפילו היה בקהל בסאטרדיי נייט'ס מיין איבנט בנובמבר 1986. הוא פגש כרוז והתאמן איתו במוסך עם לוצ'דורים בגיל 16. הוא היה אתלט די טוב ושיחק בייסבול טוב. הוא לא רצה בייסבול, או ללמוד, ונשר מהתיכון כדי להתאבק. שלושה חודשים לאחר שחגג 17, היכולת הטבעית שלו הפכה אותו לג'ובר ב-WWF. הוא עבד כג'ובר לא רק באזור שלו, אלא בהמון הקלטות, והוא נחשב לג'ובר ממש טוב. הוא פרש אחרי כמה שנים כי לא רצה להיות ג'ובר, אבל אפילו אז הוא היה ג'ובר בקרבות חושך ללייטנינג קיד- עכשיו סיקס, והזעם הלטיני- קונאן. הוא גם עבד במקסיקו והיה אלוף השלשות בטיחואנה. כל חבריו הכירו אותו כספיקולי. הם חשבו שהוא התחיל לחיות את החלום, אבל חששו כי ידעו על הסמים שלו. בתחילת 1996, כשעבד ב-WWF כרד רדפורד, אחרי שלקח המון כדורים, שכן מצא אותו בשלולית בגשם והוא הובהל לבית החולים, שם היה במצב קריטי יומיים. הוא היה מת לכמה דקות, ואמר שהריח את סבו המת מעשן לפני שהלב שלו התחיל לפעום שוב. הוא ניסה לשמור על כך בסוד מה-WWF, אבל הארגון הבין שכל הזמן הוא לקח כדורים. הם רצו להיפטר ממנו, ואחרי המון ריבים, הם שחררו אותו, אבל הוא לא יכול היה להתאבק ב-WCW עד שהחוזה יגמר.
הוא קיבל את העבודה שלו לאחר שראו אותו ב"כשעולמות מתנגשים", האירוע של AAA בנובמבר 1994, שם בעזרת סטרואידים והרמת משקולות שלא אהב, הוא שקל 120 ק"ג והאמין שכך יוכל לקבל פוש ב-WWF. תמיד אהבו את העבודה שלו, אבל הגודל מנע ממנו להתקדם. עכשיו, בגלל הגודל והכריזמה, כשהוא רקד בשם "החבר של מדונה", גימיק שאנטוניו פנה המציא וספיקולי שנא אבל הבין שכך ישימו לב אליו, הוא קיבל הצעה מה-WWF כמה ימים לאחר מכן. הייתה בעיה- היה לו חוזה עם AAA, שם עבד עם ארט באר, אדי גאררו וקונאן. ספיקולי חתם על החוזה, מה שיצר בעיה קטנה, אבל הוא שוחרר מ-AAA. כמה ימים לאחר מותו של ארט באר משילוב של משככי כאבים ואלכוהול, ואולי בגלל סטרואידים. הכלכלה המקסיקנית עמדה להתמוטט אז הקריירה שלו גם ככה הייתה בסופה שם, והוא אמר שהוא אהב את ההיאבקות ב-AAA אבל שנא את מקסיקו. לאחר מכן הוא הגיע ל-ECW, כטובה לסאבו. ב-1993, שניהם היו ב-FMW, וספיקולי היה צריך לשירותים בנסיעה. הנהג לא עצר, וסאבו ביקש ממנו להשתין בבקבוק, אותו זרק מהחלון. אטסושי אוניטה פיטר את ספיקולי על כך, וסאבו, שהרגיש אחראי, היה חייב לו. ספיקולי קיבל פוש קטן עם השיר "לואי, לואי" וקיבל את הדת' וולי דרייבר, שהביא לארה"ב. אבל הפוש התעכב- שימוש הסמים שלו הפך למפחיד יותר. הוא תמיד התעלף על מטוסים והיה צריך לעבור ניקוי קיבה, ואיחר למופעים. פול היימן חשב שזאת בושה וחשש מההשלכות. סאבו דאג לו ומנע מהיימן להיפטר ממנו. עכשיו הסיפור מסתבך. ספיקולי לא שמח מהפוש שהוא לא קיבל ומכך שלא קיבל העלאה, כך שסאבו תמיד הלווה לו כסף. הוא הרגיש שהיימן משקר עליו לסאבו, כדי שיוכל להיפטר ממנו. היימן אמר שהוא כעס שספיקולי לא משתפר בזירה ולא נוכח באימונים, אבל הוא גם חשש מהבעיה שלו. היחסים החמירו, והיימן גילה שספיקולי התקשר לברוס פריצ'ארד כדי שסאבו, רוב ואן דאם והוא יגיעו ל-WWF. היימן גילה מקווין סאליבן שספיקולי ניסה גם ללכת ל-WCW. ספיקולי הודה רק בקטע של ה-WWF. הוא החמיץ עוד הקלטה כי התעלף במטוס. ספיקולי טוען שנמאס לו שהוא נקבר והפסיקו לו את הפיוד מול טומי דרימר, ואחרי שהוא לא קיבל בוקינג הוא עזב כי שמע שטרי טיילור יביא לו עבודה ב-WCW. היימן אמר שפיטר אותו, אבל ברור שאם ספיקולי פרש, היימן היה אחראי לזה מתוך חשש שיקרה משהו במשמרת שלו. היימן טוען שפיטר כי חשש שיהיה הטרגדיה הבאה. ספיקולי תמיד דיבר עם סאבו, וסאבו בכה כל הטיסה מגרמניה כששמע על החדשות השבוע. באוגוסט, ספיקולי הגיע ל-WCW, וכמעט פוטר. כמה שבועות מאוחר יותר הוא אושפז בגלל מנת יתר, אבל הוא שוב נוקה ושוחרר. טרי טיילור התקשר אליו הביתה וגילה שהוא לא בבית. אם הוא היה מתקשר כמה שעות קודם לכן הוא היה מבין שמשהו קורה. ספיקולי החליט להפסיק עם הכדורים, אבל כשגילה שאמו חולת סרטן ותחיה רק עוד כמה חודשים, הוא שוב התחיל לקחת כדורים. הוא היה המום לגלות כמה אנשים ב-WCW משתמשים בזה. הוא היה בעיקר ג'ובר, עד שהתחבר עם סקוט הול, והוחלט שיהיה העוזר שלו, כמו במציאות. הגימיק היה קומי שהוצע להול והול הציע לו את התפקיד, שבו ספיקולי תמיד יחטוף מלארי זביסקו. בנייטרו האחרון, הוא פרשן עם טוני שובאני ומייק טניי. כולם הופתעו מכמה שהיה טוב, וכולם רצו לתת לו פוש קטן. בת'אנדר הוא שוב פרשן, אבל כמעט פגע בעצמו כשאמר לטוני שובאני שהוא לא צריך להגיד שיפילו פצצה מאוחר יותר בתכנית כי הם באוקלהומה. שובאני, שראה עדויות לפיצוץ באוקלהומה סיטי מוקדם יותר באותו הלילה, די כעס. אבל נראה היה שהכול יעבור. הוא חשב שהוא בדרך לפוש, ואימא שלו וסבתא שלו היו בהקלטות.
עוד יום ראשון. וביום שני, כולם עצובים לכמה דקות וחוזרים לחייהם. עוד דמות עזבה ולא תחזור. לא הראשונה ולא האחרונה. אנשים ידעו שהבעיה של משככי הכאבים הופכת לקטלנית. הקוקאין הפסיק מאז שנות ה-80, וגם הסטרואידים הפסיקו מאז תחילת שנות ה-90, אבל הנה עוד בעיה. גם אם ההנהלה תנסה לפעול בנושא, איך מטפלים בסם שרשום בידי רופאים? מגוחך לחשוב שאפשר להתאבק בלי שימוש מסוים בזה. עם כל הבאמפים והמכות… הרי זה ברור שזה חייב לקרות. אבל ברמה הזאת? יש ענפים אלימים באותה צורה. כמובן שאנשים שם מכורים, אבל לא מתים כל כך הרבה. פרט לנהגי רוק, מפתחי גוף ונהגי מירוצים, אין ספורט עם שיעור מוות גבוה כל כך. המתאגרפים מתים יותר בזירה, אבל לא מחוץ לזירה. מבדקים זאת לא התשובה, וגם ביטולם לא התשובה. מגוחך שכולם ביטלו את מבדקי הסמים שלהם. יש מתאבקים שיש איתם הסכמה שלא יבדקו. ה-WWF בדקו מתאבק אחד או שניים בחודשים האחרונים- אחד הוא בריאן פילמן, שמת אחרי כמה שבועות. כוכב אחר נשלח לגמילה. WCW עברו תקרית עם סקוט הול בשנה שעברה. עכשיו מתעלמים מסטרואידים, ויש מתאבקים ממש מנופחים וברור שהם לוקחים.
זאת לא בעיה של ארגון אחד אלא של כל התעשייה. הסטרואידים ב-WCW זה בדיחה. ב-ECW אין מדיניות, כי להיימן לא אכפת מה עושים כל עוד זה לא יצא משליטה והמתאבקים יכולים לעבוד. WCW בדקו כמה מתאבקי אנדרקארד לאחר המוות של פילמן, ורבע מהם יצאו חיוביים למריחואנה וסטרואידים. הם לא הושעו, אלא שלחו אותם לשיעור בנושא. אבל אולי זה רומז שיש בעיה ושצריך מבדקים? אולי עכשיו שוב יבדקו. ביום שני, הכול היה עסקים כרגיל. ג'ובר שמת לא מונע את המשך ההצגה. אבל להתעלם זה מסוכן גם כן. בנייטרו, היו שהופתעו, היו שהיו עצובים, והרוב המשיכו בעסקים. הארגון הכיר במוות של ספיקולי, אבל חוץ מזה שזביסקו, שהיה איתו בפיוד, לא הסביר כלום, אף אחד לא דיבר על זה. חברי ה-nWo לא אמרו כלום. ברט הארט, המתאבק האהוב עליו, לא אמר כלום. מייק טניי, שהכיר אותו שנים, לא אמר כלום. המציאות לא נכנסת לטלוויזיה, בעיקר כשרוצים רייטינג. אפשר לבקר את וינס מקמהן, אבל הוא לא נמנע מלהתעסק עם המוות של בריאן פילמן. אולי ניצל, אולי טעה, אבל לא ברח. ומנעו מרופאים להיכנס לחדר ההלבשה. זאת לא בדיוק התשובה. ובישוף התחנן בפני המתאבקים שיספרו לו על הבעיות ושהוא יעזור להם. WCW לא ניצלו את זה. אבל הם ברחו מזה. לפחות הם לא עשו מזה אנגל.
נשמע כאילו הם היו במלכוד. אבל אם זה היה קורה בענף אחר, ברור שלא היו מראיינים את האלמנה, או היו מתעלמים מזה. לא מסובך לטפל בזה בצורה מקצועית. בשלוש עשרה השנים האחרונות, בהיאבקות היו 17 מיתות שקשורות לסמים ואלכוהול. מה יהיה הלקח? בהיאבקות רק דואגים למה שפיל מוצ'ניק יכתוב. אף אחד לא מדבר על הדמויות המזויפות האלה. ופילמן הפך לכוכב, ולא דיברו על הלחץ של העסק. ספיקולי לא היה כוכב גדול, אבל למה רק עכשיו קיבל פוש? כן, היו לו רעיונות וסופסוף אחד התקבל. אבל זה לא באמת. הבחור הבא בטח יהיה מהאינדיז ואף אחד לא ישים לב. המשטרה נדהמה מכמות הכדורים שקיבל במרשם. אבל גם אם לא, מה ימנע ממתאבק להגיע למלא רופאים ולהשיג פי ארבעה מהמותר בחוק? אז צריך להסיק מסקנות. הכוכבים די נאלצים לעשות את זה, בגלל העבודה שהפכה לקשה יותר. המוות של בחור בן 27 הפך לשגרה.

YossihNew · 23/5/23

הספד לג'אנקיארד דוג- 15 ביוני, 1998:

זה היה לפני המון זמן. בעולם שונה מהיום. האודיטוריום המוניציפלי בניו אורלינס כל ליל שני היה חצר הכלב. היה מסוכן. האנשים מהפרברים נמנעו מלהגיע לשם. 5,000 עד 8,000 איש מילאו את האולם. היו מהומות. לפעמים גם ברחובות כי מעריצים לא הצליחו להיכנס. המאבטחים הצילו את החיים של ההילים שאיימו על המלך. היריבים לא נסעו לבניין כי יכלו להרוס להם את המכוניות, וברחו בבגאז' כדי שלא ירצחו אותם. הקהל היה מלא בשחורים. והמלך היה ג'אנקיארד דוג. בין 1980 ל-1984, הכלב נבח, רקד ונגח את דרכו דרך יריבים והמעריצים המשיכו לצעוק "מי חושב שהוא יכול לנצח את הכלב?". הם באו לראות את הכלב מנצח עם הפאוורסלאם, אבל סילבסטר ריטר הפסיד ליריבים אמיתיים, לא כמו בהיאבקות. מה בא קודם? הבעיות בנישואין או הקוקאין? זה חיסל את סילבסטר ריטר, יותר מאת הדמות. הדוג יהיה ידוע בתקופתו ב-WWF בין 1984 ל-1987, כמיין איבנטר ופייס גדול בתקופה של חשיפה גדולה, סטרואידים, רסלמניה, בובות ואירועים בתשלום. הוא ניצח את גרג ולנטיין בספירת חוץ ברסלמניה על התואר הבין יבשתי. הוא היה בסאטרדיי נייט'ס מיין איבנט, זכה ברסלינג קלאסיק, ב-1986 הוא וריקי סטימבוט מול דון מוראקו ומר פוג'י הביאו קהל שיא ל-11:30 בלילה! הוא וטיטו סנטנה הפסידו לפאנקים ברסלמניה 2, הקרב הכי טוב בקארד. כעבור חודש הוא והוגאן נקמו בהם. הוא ניצח את אדריאן אדוניס מול 69,300 מעריצים בטורונטו, כשהאלק הוגאן ופול אורנדורף משכו קהל. ואז הוא הפסיד להארלי רייס ברסלמניה 3 המפורסמת. לאחר מכן פוטר וחזר, אבל מעולם לא קיבל פוש. אבל מי שהכירו אותו הכי טוב וזכרו אותו הכי טוב, היו בניו אורלינס, לואיזיאנה, מיסיסיפי, אוקלהומה, ארקנסו וטקסס. עולם ההיאבקות היה שונה.
הג'אנקיארד דוג היה מהמתאבקים הכי אהודים באותו אזור. היחידים שאהבו אותם באותה הרמה היו משפחת ואן אריק הטרגית בטקסס. הוא היה האדם הנכון עם הכריזמה הנכונה והאנגלים הנכונים. הכול התחבר והפנטזיה נוצרה. הם עשו עסקי שיא במקום בו לא היו הרבה אנשים וכלכלה ענייה. ביל וואטס אמר שזה היה תור הזהב. הפנטזיה שונה מהמציאות, כי כולם עבדו כל השבוע ונסעו המון. אחרים אמרו שהתקופה הייתה גיהינום. אחרים נזכרים בתקופה שאנשים חשבו שהכול היה אמיתי, אמיתי מדי, אבל ככה הם למדו איך היאבקות אמורה להיות, בסגנון של וואטס. עבור מתאבק צעיר, זה בטח היה דומה לשנה הכי קשה בלימודים. כאבים, סיוטים, אבל מעצב את החיים. מעטים ידעו מה עומד לקרות בזמנו. כמו המוות של ריי סטיבנס בסן פרנסיסקו, שחיסל את הטריטוריה שכבר נעלמה, ג'אנקיארד דוג עושה את זה לתקופה הכי לוהטת להיאבקות באותו מקום, עם קהל גדול ורייטינג מדהים. ג'אנקיארד דוג במיטבו היה כלום לעומת ריי סטיבנס ביום הכי גרוע שלו. הוא היה דומה לדאסטי רודס, וורקר גרוע עם כריזמה. הדוג היה אהוד יותר מרודס, אבל לא להרבה זמן. אלמלא הסמים ואם היה עם מוטיבציה, הוא היה נשאר כוכב גם היום, כמו כוכבים אחרים שהגיעו לגיל 50, או ריק פלייר, האלק הוגאן, רודי פייפר ורנדי סאבאג'. אבל זה לא קרה. הקריירה שלו נגמרה בגלל הבעיות שפגעו לו בקסם ובעבודה, והרסו לו את החיים. באדי לאנדל טען שמעולם לא ראה מישהו שהיה אובר כמוהו. הוא טיפל בו בדרך כלל. ריק פלייר לא היה אובר כמו JYD בסופרדום.
סילבסטר ריטר מת ב-2 ביוני בתאונת דרכים כשנרדם שנסע לביתו. הוא היה בן 45. הארגון שפרסם אותו, מיד סאות' רסלינג, מת כבר 11 שנה. הדוג מת כמה שנים קודם לכן. הוא היה שם נשכח, למרות שרק לפני כמה שבועות קיבל פופ ענק ברסלפלוזה והתקוטט עם ניו ג'ק. ועדיין התאבק באזור האינדיז מול קהל שרצה לחיות אותו שוב. הוא תמיד יזכר בגלל השם, הריקוד, הנגיחות, משיכת הקהל, אבל פרט לאזור הזה- לא הרבה. הוא נולד בצפון קרוליינה, בעיר שחורה רחוקה משארלוט. הוא היה כוכב פוטבול והיאבקות בתיכון. הוא היה מתאבק גרוע, וטרי פאנק וטד דיביאסי הבינו שעליהם למכור לו. ב-1975 גויס לנבחרת. הוא לא היה טמבל, אלא מצחיק ושנון. פציעת הברך הרסה לו את הקריירה. הוא שיחק בעונה אחת בליגת הפוטבול העולמית, וכבר היו לו כמה ילדים, איתם לא ממש היה בקשר. הוא עבד כסגן השריף בשארלוט. הוא ניצח בטורניר ההיאבקות במחלקה, וסגן שעבד כשופט הציע שיתאבק. הארגון המקומי התחרה מול ג'ים קרוקט, וב-1977 הדוג נכנס להיאבקות. אחרי כמה קרבות עבר לממפיס, שם החליטו להשאיר אותו. רוקי ג'ונסון בדיוק עזב, אז היה צריך מתאבק שחור. המלך סילבסטר ריטר הגיע לפיוד מול ג'רי לולר. אבל הפיוד לא התממש ואחרי חודש הוא עף משם. הוא עבר לארגון של ניק גולאס, והפך ל… לירוי רוצ'סטר, כמו שמו של באד לירוי בראון. הוא הגיע אחרי שנה לגרמניה.
באוגוסט 1978, ברוס הארט ודיינמייט קיד עבדו שם, וריטר פוטר באמצע סיבוב הופעות כי היה מתאבק גרוע- אפילו יחסית למה שהיו רגילים. ההיל הגדול בסטמפיד עזב והארגון רצה שחור רודף נשים לבנות כהיל, תפקיד שאחר כך ניתן לבאד ניוז אלן. ביג דדי ריטר הירוק קיבל פוש מיד לטופ. סטו הארט תמיד אהב לפתות שחקני פוטבול לצינוק שלו. דוג טען שהוא התחיל להתאבק בקנדה ושבשבועות הראשונים לא ידע שהיאבקות לא אמיתית, אז שהוא חיסל אנשים באמת. הוא כמובן חיקה את סטו הארט מאחורי הקלעים. ריטר היה היל טוב, אבל לא כוכב. עם ריטר, ג'ייק רוברטס הירוק, ברט הארט הירוק ודיינמייט קיד הגדול, הטריטוריה הצליחה. ריטר כיהן חמישה חודשים כאלוף צפון אמריקני, ורוברטס ניצח אותו באפריל 1979. במהלך נסיעה של האוטובוס של המתאבקים, באו שוטרים וחיפשו אותו. לא כדי לעצור אותו- בנו בן השנתיים נפטר. הארלי רייס הגיע לטריטוריה ובפעם הראשונה ריטר קיבל קרב אליפות על תואר ה-NWA. לאחר מכן זכה בתואר הצפון אמריקני ושמע מרוברטס שאביו יפתח ארגון חדש. ריטר הפסיד את האליפות ונסע ללואיזיאנה. בזמנו וואטס הקים טריטוריה משלו באזור המת של לואיזיאנה ומיסיסיפי. והיצירה הראשונה והמוצלחת של וואטס הייתה ג'אנקיארד דוג. וואטס המציא את השם בגלל שיר שבעבר שימש את לירוי בראון, שיר שנכתב עבורו והיה שיר הרוק הראשון של מתאבק. טרי פאנק פעם כינה מתאבק בטקסס "ג'אנקיארד דוג", והמתאבק הביא את הידע לוואטס. ואכן, ריטר הפך להיות ג'אנקיארד דוג.
באותו הזמן היה JYD דמות קומית. הוא היה בעלים של מזבלה שהפך למתאבק, והביא מריצה מלאת זבל. הוא חיסל את יריביו ושם אותם במריצה. הדמות יצאה אובר, וב-1980 וואטס החליט להפוך אותו לפייס הבלתי מנוצח של הארגון- ברונו סאמארטינו שחור. וואטס ערך מופעים במדינות עם אוכלוסייה שחורה, וחשב שככה ימשוך אותם. אחרים אמרו שהוא מטורף, שלבנים לא יתמכו בשחור. הוא הפך לכלב עם קולר, והוסיפו לו מוזיקה: "Another One Bites the Dust", מה שהפך למזוהה איתו. בדיעבד זה נחשב להגיוני לבנות את הארגון סביבו, אבל זה לא היה קל כל כך. בלואיזיאנה המושחתת, וואטס נאלץ לשחד פרומוטרים מקומיים ולבנים כדי לקדם את המופע. הם חשבו שזה יפגע בהם. JYD הפך לאהוד בקרב הילדים הלבנים. וואטס הגן עליו ממש בזירה, והביא לו וורקרים טובים שיפסידו לו במהירות, כמו גולדברג. JYD התאמן ומבנה הגוף שלו היה גדול, וגם לקח סטרואידים. וואטס אהב להגיד ש-JYD לא מקבל לפי שעה ולכן מנצח מהר. פרומוטר אחד היה גזען לגמרי, בלי קשר לכמה כסף ש-JYD הכניס. JYD אהב להגיד בפרומואים שיבוא לבית שלו ויאכלו ביחד אבטיח. הפרומוטר התעצבן ודרש ש-JYD והמראיין ג'ים רוס יפוטרו. לאחר מכן החליטו להעתיק אנגל מלוס אנג'לס- הדוג התעוור ואז בכל זאת התאבק. הוא זכה בתואר של לואיזיאנה ומיסיסיפי. ואז, אחרי שזכה בתארי הזוגות מהפביולוס פריבירדס, מייקל הייז שם לו קרם מסיר שיער בעיניים ועיוור אותו. דוג כבר היה אהוד, וכדי להגן על הטריטוריה הוא העמיד פנים שהוא עיוור והסתגר בבית. הקהל שלח כסף עבורו. ואז, הבת של דוג נולדה. הפרשנים אמרו שהוא אפילו לא יכול היה לראות את לידת בתו הראשונה, ושאולי לעולם לא יראה אותה.
הדוג הגיע לאודיטוריום, עיוור, להיפרד מהמעריצים. אז לא ידעו שזה אנגל. הייז, טרי גורדי ובאדי רוברטס יצאו. אבל האנגל לא קרה- מעריץ כיוון אקדח על הייז למען הדוג. הדוג לא ידע מה לעשות, והאבטחה פינתה את האיש למקום בו כיסחו מעריצים סוררים. בזמנו מתאבקים ואפילו וואטס עצמו הרביצו להם. הדוג דרש קרב אחרון, קרב קולר כלבים מול הייז, שם יוכל לנצח אותו. לא ידוע כמה הגיעו, אבל זה היה הקהל הכי גדול באולם באותו הזמן. כנראה 30,000 איש באו. רק הגדולים באמת יכלו למשוך כמות קהל כזאת, אבל הפעם אלו היו מתאבקים צעירים בארגון בן שנה. בימים הבאים האנגל המשיך ומילא כל אולם. JYD הרוויח 12,000 דולרים בשבוע. הדוג חזר לראות והתאבק עם עדשות מגע, אבל מילא אולמות. עד 1983, אף עיר בצפון אמריקה לא משכה קהל כמו ניו אורלינס. אחר כך, וואטס המשיך לתת לדוג לנצח בקלות. המתאבק במסכה השפיל את דוג בטלוויזיה, וביל וואטס ממש התעצבן כי זה היה הקרב היחיד בתולדות הארגון בו לא שלט. שותפים של הדוג בגדו בו, והוא ניצח אותם בסופרדום. וואטס תמיד הכניס קצת מציאות לעניין: העובדה ש-JYD היה השושבין של טד דיביאסי והלווה לו כסף בזמן שהיה לו קשה. ואז דיביאסי החזיר לו טובות כשהוא היה ההיל הגדול ב-WWF. דיביאסי זוכר שנסע עם גריזלי סמית' וניסו להרוס להם את המכונית, והוא נאלץ לא לבוא עם מכוניות יותר או לנסוע בתאי מטען ואמבולנסים. וואטס ביקש מהמתאבקים לא לעזוב עד אחרי המיין איבנט, כדי שלא תהיה בעיה. ואם מישהו יפסיד בקטטה, הוא יפוטר.

YossihNew · 23/5/23

האנגל הלוהט האחרון שלו במיד סאות' היה כשבוטץ' ריד וארני לאד השחורים נתנו לבאדי לאנדל לצבוע אותו בצהוב. ב-1982, וואטס סופסוף נתן לדוג את התואר הצפון אמריקני. אבל דיביאסי מיד בגד בו וגנב את התואר. דיביאסי הציע את האנגל. באותו הזמן מיד סאות' התרחבה לאוקלהומה וארקנסו והארגון פשוט צמח. דיביאסי וג'ים דאגן היו אמורים להילחם מול דוג ומר אולימפיה כשהמפסיד יעזוב. דאגן לא הגיע ומאט בורן החליף אותו. דאגן הגיע בתחפושת גורילה ועלה לדוג בקרב. דוג חזר אחרי שבוע כסטאגר לי, ואז ניצח את דיביאסי בסופרדום בחג ההודיה. הוא זכה באליפות ועזב כשהדוג חזר. ואז אולימפיה בגד בו ודוג זכה ממנו באליפות. ואז ריד בגד בו וזכה בתואר. דוג ניצח את ריד ב-1983, זכה בתואר בפעם הרביעית, והפסיד אותו למר רסלינג 2. הוא היה האתלט הכי אהוד בניו אורלינס, בעיקר בקרב ילדים. וואטס שלח אותו גם לאטלנטה, שיצא אובר בכבלים. JYD יצא אובר בכל הטריטוריות מיד.
אבל כמו שהעלייה שלו הייתה מטאורית, הנפילה הייתה איטית וכואבת. הוא הרוויח 150,000 דולרים לשנה אצל וואטס. לאנדל הסיע אותו וזכר שדוג תמיד תרם לאנשים. הנסיעות הרסו לו את הנישואים. אשתו אושפזה. ואז בא הקוקאין, כמו הרבה באותה תקופה. הוא הפסיק להתאמן, והתנפח. יכולתו נהייתה גרועה. וואטס ניסה להסתיר את זה, אמר ש-JYD חייב להשמין מול הילים גדולים. הקרבות האלה היו פתטיים אבל העסקים היו חזקים בגלל האנדרקארד. אבל אז מר רסלינג 2 זכה בתואר הצפון אמריקני בקרב מסכה מול קריירה. דוג מכר כל כך גרוע, ואנשים הפסיקו להאמין. שאר האזור היה גרוע. JYD חזר כסטאגר לי עם וואטס מול המידנייט אקספרס, והם מילאו אולמות. אבל זה היה וואטס- JYD התחיל להיחלש פרט לניו אורלינס. ג'ים דאגן, מגנום TA, טרי טיילור ורוק'נרול אקספרס התחילו להחליף אותו. בעיות הסמים שלו הפכו לרעות, ואז הגיעה הצעה מה-WWF. בזמנו, מתאבק נתן התראה לפני שעזב- שישה שבועות בערך. אבל JYD פשוט עזב באמצע הפיוד מול ריד ועבר ל-WWF. וואטס פשוט קבר אותו כדי שלא ימשוך יותר קהל באותה העיר. JYD התלבט אבל רצה להרוויח כפול ממה שהרוויח. הפרידה מוואטס הייתה מרירה. אז הוא הפך לדמות מצוירת אבל די הצליח בתקופה הבאה. בשיאו ב-WWF, הוא והאלק הוגאן משכו רק 6,000 מעריצים לסופרדום. הקסם נגמר. בסוף 1985, הוא נלחם מול טרי פאנק, אבל הקהל היה לבן והשחורים עודדו את פאנק. אשתו שוחררה מבית החולים וחטפה את הילדה שלהם מבית ההורים של JYD. הוא טס הביתה ופרץ את הבית של אחיה השוטר. הם נלחמו על אקדח, והוא ירה לו בבטן. התקופה של JYD בפסגת ה-WWF הייתה יכולה להימשך יותר. אבל הוא התחיל להבריז ואיבד את העבודה שלו. קראו לו ג'אנקפוד דוג כי הוא התחיל לאכול מלא ולהשמין. הוא קיבל המון הזדמנויות בגלל השם והכריזמה שלו. הוא התחתן שוב, וכשהתגרש, הוא איבד הכול. וואטס חשש שבלי כוכב שחור הארגון שלו ייגמר. הוא ניסה להפוך כל כוכב שחור, מג'ורג' וולס לסוני קינג לבוטץ' ריד לבריקהאוס בראון לסנואומן- שאותו ליווה מוחמד עלי- לסוואנה ג'ק, לכוכב השחור החדש. זאת הייתה בדיחה. וואטס שרד ממש טוב כמה שנים אחרי JYD והמוצר שלו השתפר. אבל כשהכוכבים החדשים עזבו לקרוקט, וג'ים דאגן עזב ל-WWF, הוא מכר את הארגון ב-1986 לקרוקט עבור ארבעה מיליון דולר שלא ממש קיבל בסוף. וואטס חזר פעמיים להיאבקות, בהתחלה ב-WCW שם זה היה אסון ופוטר בגלל ריאיון גזעני בו תמך באנשים שמסרבים לשרת שחורים. רון סימונס הפך ל-JYD החדש, ורבים אמרו שוואטס לא גזען. אבל העסקים היו גרועים והמתאבקים שנאו אותו. ב-1995 הוא הגיע ל-WWF, ועזב מהר כי וינס לא הסכים לרעיון שלו לשמור על ברט הארט אלוף במקום שון מייקלס. וואטס עזב את העסק ואמר שהוא פשוט אוהב את JYD.
דוג הגיע לריצה אחרונה ב-WCW ב-1990. אולי אנדרסון היה הבוקר וניסה להביא מעריצים שחורים בפיוד של JYD מול ריק פלייר. אלו היו הקרבות הכי גרועים של פלייר. הם לא משכו כלום. JYD נשאר במידקארד ועבר לאינדיז. הוא זכה בתואר USWA ב-1992. לאחר מכן הוא עבד באינדיז הקטנים. לא הייתה לו כתובת. הוא ניסה לעבוד בוולמארט, ניסה לחזור להתאבק. אבל אף ארגון לא רצה מישהו כמוהו. ב-1 ביוני, הוא נסע לטקס סיום התיכון של בתו, שנולדה בתקופת הפיוד מול הפריבירדס. הוא לא ראה אותה גם הפעם. הטקס נגמר והיא הלכה לבלות עם חברים. לאחר מכן גילתה שמת. JYD היה עם הוריו ואז חזר הביתה, עבר תאונה ומת. דיביאסי, שנתן דרשות באזור, אמר ש-JYD הוא חברו הטוב והראה אותו כדוגמה להתרחק מסמים. הוא דיבר עם JYD לאחרונה ו-JYD הסכים איתו. הוא נקבר ב-6 ביוני. רק באדי לאנדל בא מהקהילה. ה-WWF, הפאנקים, WCW ודיביאסי שלחו פרחים. לאנדל גם קרא מכתב מוואטס, שניסה להשלים עם חברו. גם מייקל ג'ורדן שלח ניחומים. אבל כל העיר באה. הם זכרו אותו. היום מעריצי ההיאבקות כבר לא זוכרים אותו. זה היה מזמן. מה שישאר מג'אנקיארד דוג זאת הנפילה שלו, בעונת הפוטבול. ועכשיו השאלה בסופרדום היא מי חושב שהוא יכול לנצח את הסיינטס.

YossihNew · 23/5/23

הספד לסם מוצ'ניק- 11 בינואר, 1999:

עם תקופת הפריחה בהיאבקות, רבים ניסו לכתוב את ההיסטוריה. וכשמונים את האנשים שהשפיעו על התעשייה, כולם מתעלמים משם אחד. הפרומוטר הכנה. זה שהעיתונות כיבדה אותו כל כך, הרבה יותר מהתעשייה. זה שהמתאבקים מעולם לא אמרו עליו שום דבר רע. זה שאפילו האיש שנלחם מולו אמר עליו שאם רק יגידו עליו את האמת, הוא יראה טוב. זה שלא זייף קהל, רימה מתאבקים, הלין שכר או הפר הבטחות. ובעסק כמו היאבקות, אם קיים איש כזה, והיו כאלו שניסו, ברגע שהיה מגיע לפסגה היו אוכלים אותו. זה תמיד קרה. אבל סם מוצ'ניק היה סיפור אחר. מוצ'ניק היה האיש הכי חזק בתעשייה יותר מכל אדם אחר. הוא לא היה אלוף, אבל הוא יצר את כל תארי העולם. לא היה לו שידור לאומי, לא הייתה לו טריטוריה. אבל הוא הקים את ה-NWA, הקרטל הכי גדול שהיה קיים בתעשייה, לא רק בארה"ב אלא גם בחו"ל, ששלט בין 1949 ל-1983, ושלט בו בשנות התהילה. הוא הפך את סנט לואיס לבירת ההיאבקות העולמית, העיר הכי רווחית במדינה כמעט ארבעים שנה. והוא פשוט הציג היאבקות כספורט. הוא היה כתב ספורט, והיה חבר של ספורטאים, ואם הם הפסידו בהיאבקות נקי אז למה מתאבקים לא? הוא התנגד לכל איום על האמינות, ובגלל שהוא הכיר את העיר שלו, הוא סירב לכל דבר שיאיים על מעמדו או שיגרום לאנשים להגיד שהוא הציג משהו מטופש או שלא נתן להם תמורה. סנט לואיס הייתה היאבקות אמינה בעסק לא אמין. כשמתאבק הגיע לפסגה שם, הוא היה כוכב בכל מקום. ולא לזמן קצר. אם היית שם כוכב, תמיד תהיה כוכב. המעריצים שוכחים היום קרבות יומיים אחרי שהם קרו, אבל קרבות שם נזכרו לעשורים- ברוזר מול ואן אריק ב-1964, ת'אז מול או'קונור ב-1965, דורי פאנק ג'וניור וג'ק בריסקו בקרב של שעה ב-1 בינואר 1971. אם כוכב הפסיד למישהו חדש, נוצר כוכב חדש לעשור או שניים הבאים. לא שכחו מזה. ההיאבקות הייתה שונה מהיום, אבל דומה לאול ג'פאן. עם השנים הוא הוחלף כנשיא וזה היה הסוף של הארגון הכי חזק בתעשייה, שעוד היה קיים עד תחילת שנות ה-90 והיום קיים כאוסף ארגוני אינדיז. מוצ'ניק הוא מעשרת האנשים הכי משפיעים על התעשייה, אבל הרוב מתעלמים מתרומתו, ומעדיפים לדבר על אנשים צבעוניים כמו גורג'ס ג'ורג', טוטס מונדט, ואז לעבור להאלק הוגאן ווינס מקמהן. מוצ'ניק הורס הכל- הקהל רצה לראות משהו רציני. אתלטים אמיתיים בספורט שנראה אמיתי. היום, יש רק פיל מוצ'ניק. סם מת בגיל 93 ב-30 בדצמבר, מדימום פנימי בסנט לואיס אחרי שנה רעה. עבור מתאבקיו, הוא, פול בוץ' ודון אואן נחשבו לפרומוטרים ההגונים שמעולם לא הפרו הבטחות או רימו בתשלום.
בסוף שנות ה-50, ביום של מופע, עובדי החשמל שבתו ומוצ'ניק נאלץ לבטל מופע. מלא מתאבקים באו מכל המדינה וציפו לתשלום. מוצ'ניק שילם להם הוצאות דרכים ותשלום מאוד הוגן. זה עצמו מיוחד. מעט לאחר מכן, אחד מהמתאבקים חזר עם הכסף ואמר שהם מסרבים לקבל אותו. הם הבינו שזאת לא אשמת מוצ'ניק והם ידעו טוב מאוד שהוא תמיד יהיה הוגן כלפיהם. הנאמנות כלפיו הייתה חזקה כל כך. הוא החל לעבוד ב-1942, ורק ב-1982 גמר. הוא ערך 700 האוס שואוז בסנט לואיס, בעיקר בקייל אודיטוריום. רק שני מיין איבנטים היו שונים ממה שהוא פרסם. ב-1962, באדי רוג'רס היה אמור להגן על התואר מול יריב, ושבוע לפני כן קארל גוטץ' וביל מילר פצעו אותו בחדר ההלבשה. מוצ'ניק הסביר כל השבוע שרוג'רס לא יגיע וכפיצוי לו ת'אז יבוא. במרץ 1973, טרי פאנק נלחם מול ג'וני ולנטיין. יומיים לפני כן, ולנטיין חטף התקף לב. למחרת היום מוצ'ניק הסביר שלא יגיע בגלל חסימה בלב. מוצ'ניק בקושי שיקר ולכן לא פקפקו בו- ג'וני לא רצה להיות מוצג כזקן ולכן הציג את גרג ולנטיין כאחיו ולא כבנו, ומוצ'ניק נאלץ לזרום איתו. במקום ולנטיין, ג'ין קיניסקי, שמשך במשך עשור באזור, הגיע להחליף אותו. היום זה נדיר שהקארד שומר על עצמו. למוצ'ניק תמיד היו כוכבים מארגונים אורחים ותמיד היו גם בעיות תחבורה, מזג אוויר ופציעות. יום אחרי שקנדי נרצח, הגיעו המון מעריצים לצפות בו ומוצ'ניק אמר שגם אם תיפול פצצה גרעינית הם יגיעו. המתאבקים ידעו שהם צריכים להגיע. אם בוטלה הטיסה- תשכור מכונית. יאריכו את המופע עד שתגיע. דורי פאנק ג'וניור זוכר שאבא שלו אמר לו שלא מחמיצים מופע בסנט לואיס ואם יש חשש- להגיע יום קודם. חלק מזה היה בגלל התשלום- מוצ'ניק שילם 32% מההכנסות למתאבקים. פרט ל-1955-58, ובמדיסון סקוור גארדן שהיו בו הכנסות עצומות, זה היה השוק הכי טוב מאז מלחמת העולם השנייה. הם לעולם לא ממש עברו טלטלות. מוצ'ניק ערך מופעים כל שבוע, אלוף העולם הגיע כל שבועיים, ובקיץ היה חופש בגלל הבייסבול, אז שידרו קרבות מארגונים אחרים, של מתאבקים שיגיעו בקרוב. המיין איבנט קיבל 16% מההכנסות, בערך 3,000 דולרים למתאבק. האנדרקארד היה מאוד נדיב. המתאבקים קיבלו פירוט ואף אחד לא פקפק בו. הפרשן שעזר לו אמר שסם היה מושלם ובדק כל דבר. המיין איבנטרים ידעו ששם היה אפשר להיות כוכב, וצריך להצליח קודם שם כדי להצליח בכל מקום אחר.
מוצ'ניק נולד באוקראינה באוגוסט 1905, ועבר לסנט לואיס בגיל שש. הוא עבד בדואר כשהוצעה לו עבודה ככתב ספורט. הוא הפך לכתב מצוין עם מקורות רבים. הוא הפך לחבר של שחקני בייסבול, בעיקר של רוג'רס הורנסבי. הוא אפילו הכיר את בייב רות' ואל קפונה. בחדר הכושר הוא פגש את ריי סטיל, והתחיל ללמוד ממנו על היאבקות. לו ת'אז אמר שהיו קרובים, אבל ריי היה מתחן. הוא פעם דיווח על המכונית השכורה שלהם כגנובה וסם נכנס לכלא. ב-1932 מוצ'ניק איבד את עבודתו כשהעיתון שלו התמזג עם אחר. הוא קיבל הצעה מעיתון אחר, אבל טום פקס, מששת הפרומוטרים ששלטו בתעשייה, הציע לו לעבוד אצלו. מוצ'ניק למד מהר והפך לגורם חזק בתעשייה. בסוף שנות ה-30 ההיאבקות קצת ירדה, ופקס רצה ליצור כוכב חדש- מתאבק בן עשרים עם פוטנציאל עצום, מהגר הונגרי שנודע כלו ת'אז. נאמר שת'אז ניצח את החונק לואיס בעשרים שניות באימון, מה שממש לא היה נכון. בדצמבר 1937, ת'אז זכה באליפות העולם בגיל 21, הצעיר ביותר אז. הוא היה מוכר בניו אינגלנד ובקוויבק. זאת הייתה החלטה של הרגע האחרון כי כולם רצו משהו חדש. ת'אז סירב לחתום על חוזה והפסיד את התואר מהר, אבל הוא ומוצ'ניק התקרבו מאוד כשמוצ'ניק היה הדובר שלו. לאחר שפקס לא קיים הבטחה למוצ'ניק, הוא החליט להתחרות מולו. הוא פתח במרץ 1942. בהתחלה הוא לא ממש הצליח ונשלח להילחם במלחמת העולם, אבל לאחר המלחמה חזר לערוך מופעים. בדצמבר 1945 הוא הביא מתאבקים כמו לואיס החונק, סטיל וג'ים לונדוס. הקרבות שלו היו איטיים יותר. פקס מכר את הארגון שלו לת'אז כי היה צריך כסף לדברים אחרים מחוץ להיאבקות. אחד מהשותפים של ת'אז היה ביל לונגסון, ממציא הפיילדרייבר, שהיה היריב של ת'אז. מוצ'ניק היה יריב של ת'אז פתאום. ת'אז חשב שרק יחכה ומוצ'ניק יפשוט רגל.
ה-NWA הוקמה בצורה צנועה יותר מהצפוי. ביולי 1948, חמישה פרומוטרים, ביניהם אורוויל בראון, ואל האפט ששלט בבאדי רוג'רס, נפגשו עם מוצ'ניק במלון. מוצ'ניק רצה שיעבדו ביחד כדי לחלוק במתאבקים ולהגן על האינטרסים, ובעיקר על הטריטוריות, של כולם. הם גם הסכימו להחרים מתאבקים בעייתיים. זה היה די לא חוקי. בראון הפך לאלוף העולם הראשון שלהם. בעשור הבא, התואר הוגן בכל העולם. רוג'רס הוביל מיד לעלייה בעסקים בסנט לואיס. מוצ'ניק התחיל לנצח. האחרים הבינו שצריך להצטרף ל-NWA. ת'אז החליט להצטרף גם הוא, הוא רצה לצאת מהניהול. מוצ'ניק דאג שאם יאבד את רוג'רס הוא יפסיד, והחליט שת'אז יוכל לעזור לו. הארגונים התחלקו במתאבקים ובמופעים, ות'אז היה אמור לעשות קרב איחוד מול בראון. בראון היה אמור לנצח, אבל שלושה שבועות קודם לכן הוא עבר תאונת דרכים קטלנית ות'אז הפך לאלוף. ת'אז היה כוכב גדול אז זאת לא הייתה בעיה, והיאבקות שודרה גם בטלוויזיה. גורג'ס ג'ורג' היה הכוכב הידוע אבל ת'אז היה המתאבק המכובד. במשך שמונה שנים הוא נשאר האלוף, פרט לתקופה קצרה ב-1956. מוצ'ניק הפך לאדם הכי חזק בארגון. ה-NWA לא הייתה מאוחדת, אף אחד לא סמך על אף אחד. מוצ'ניק רצה אלוף ספורטיבי ככל האפשר, שישמור עליו מפני בגידות. לואיס היה המנג'ר של ת'אז. האלוף שם ערבות של 25,000 דולר כדי להבטיח שיעשה ג'וב. ה-NWA כל שנה התכנסו והחליטו אם להחליף אלוף. ת'אז תמיד חשש, אבל לואיס ידע שכל עוד ימשוך כסף, הם לא יוותרו עליו. מוצ'ניק ידע לשמור על ת'אז קרוב אליו כדי לתת לארגונים את הכסף שרצו. 38 ארגונים אזוריים בארה"ב, מקסיקו, קנדה, יפן, אוסטרליה וניו זילנד הצטרפו לארגון. זה הוביל לקרבות איחוד מול ת'אז. לאחר ביטול השידורים ב-1955, למוצ'ניק לא נשארה תכנית. זאת הייתה התקופה הקשה. היחסים שלו עם ת'אז, שהיו קשים מלכתחילה, הוחמרו. ת'אז ירד על שאר הארגונים וסירב להתאבק בקארדים עם נשים. הוא גם התעצבן שנאלץ להגן על התואר בכל ארה"ב כדי לסייע לפרומוטרים. העסקים של מוצ'ניק סבלו אבל ת'אז והיחסים עם התקשורת עזרו לו לשרוד. הוא החל לערוך מופעי אגרוף. ת'אז החליט להפסיד לריקידוזאן ביפן שלא באישור מוצ'ניק, ובמקומו האליפות עברה לדיק הוטון- ת'אז לא רצה להפסיד לרוג'רס. הוטון לא היה כריזמטי ולא משך את הקהל. ת'אז הרוויח כסף ביפן ובאירופה, ואז ה-NWA החרימו את סאני מאיירס. הוא תבע אותם, ומחלקת המשפטים החליטה לחקור. כל העסק היה בסכנה להפרת חוקי המונופול.

YossihNew · 23/5/23

אז מוצ'ניק חיזק את כוחו. הוא היה חבר של מל פרייס- חבר קונגרס ומעריץ היאבקות מושבע. פרייס הגיע להסכם עם הפרומוטרים שגרם להם להבטיח לא לעשות שום דבר לא חוקי, ולהמשיך להיות קבוצה של פרומוטרים משתפי פעולה. כמובן שהם מיד חזרו לסורם. כאן ידעו שאי אפשר לבגוד במוצ'ניק. מוצ'ניק לא ממש היה הנשיא בפועל לפני כן, אבל מעכשיו בכל הבחירות הוא תמיד ניצח. ב-1958 מוצ'ניק השיג שידור בסנט לואיס והקים את תכנית "רסלינג אט דה צ'ייס", קרבות היאבקות במלון עם אורחים מכובדים. פאט או'קונור הפך לאלוף ולבוקר. ההיאבקות התחילה לצמוח, בעיקר בשיקגו בגלל רוג'רס. רוג'רס ואו'וקונור שברו שיא ב-1961, כש-38,622 איש באו לראות את רוג'רס זוכה באליפות. זה הוביל לעוד ריב. ת'אז היה האלוף הבלתי מעורער, אבל תמיד היו עוד תארים. ורן גאנייה כבר הקים את ה-AWA ב-1960 עם עצמו כאלוף. רוג'רס קיבל בוקינג מטוטס מונדט, שהיה חזק מאז שנות ה-20, וכרגע ערך מופעים בצפון מזרח המדינה עם שותפו, וינס מקמהן האב. הם מנעו מרוג'רס להופיע אצל פרומוטרים אחרים. השאר נלחצו, ומוצ'ניק חשש מפרישה מה-NWA של הפלג הצפון-מזרחי. מחשש מאיבוד האליפות, מוצ'ניק קרא לת'אז- בן 46 שדי פרש מהספורט. רוג'רס שבר את ידו במהלך אותו עימות שהוזכר קודם, ונאלץ להחמיץ קרב ראשון. לפני הקרב השני, רוג'רס שבר את הקרסול מול קילר קוואלסקי. קוואלסקי ממש היה אלוף לתקופה מסוימת, אבל לא הכירו בו. בטורונטו, רוג'רס ות'אז נפגשו, ומקמהן ומונדט היו שם. מוצ'ניק איים על רוג'רס שאם לא יגיע הוא יתרום את הערבות שלו לצדקה, ומול ת'אז לרוג'רס לא היה סיכוי. כמה חודשים לאחר מכן, ת'אז ניצח את ברונו סאמארטינו- שהיה ידוע שיהיה האלוף של וינס. מקמהן ומונדט טענו שבגלל שקרב האליפות היה עם הכרעה אחת ת'אז לא האלוף, ורוג'רס "זכה בטורניר בריו דה ז'נרו" כדי להיות אלוף ה-WWWF הראשון, אך הפסיד את האליפות מהר לסאמארטינו, לאחר התקף לב שגרם לו לפרוש מהיאבקות.
מוצ'ניק ניסה לאחד את התארים ב-1965, ורצה לשדר את קרב האיחוד במעגל סגור. זה לא התרחש. התכנית הייתה שברונו יהיה אלוף NWA לשנה, אז ת'אז יזכה בתואר ואז יהיה קרב האיחוד. ככה מקמהן ומונדט יחזרו ל-NWA. אבל ת'אז סירב לעשות את הג'וב ודרש ערבון, ווינס סירב. ברונו גם לא רצה את הלו"ז הנוראי של האלוף. מוצ'ניק הזועם העביר את התואר מת'אז לג'ין קיניסקי, שבדיוק הפסיד לברונו, שנחשב גדול ממנו. ב-1972 ה-WWWF חזרו ל-NWA. פרט לפיוד הארלי רייס-בוב באקלנד, אלוף ה-NWA לא הגיע לבקר אצלם. קיניסקי היה אלוף שלוש שנים, אבל ריב עם הפרומוטרים הוביל לעלייתו של הבן של הפרומוטר של אמרילו- דורי פאנק ג'וניור, בן 27 בלבד. פאנק נחשב ללא מנוסה ולבן של אבא, אבל מהר מאוד הסתבר שהיה וורקר מצוין ומושך קהל, והוא כיהן ארבע שנים כאלוף מוצלח. הוא נלחם שעה ויותר מול ג'ק בריסקו, כוכב ענק בפלורידה שהפך לכוכב לאומי. הפיוד הזה היה הכי חשוב בזמנו וגם ביפן. באותו הזמן, שוהיי באבה ואנטוניו אינוקי פרשו מ-JWA והקימו את אול ג'פאן וניו ג'פאן. באבה נפגש עם מוצ'ניק והפך לסניף של ה-NWA. פאנק נפצע בכתף קצת לפני שהיה אמור להפסיד את התואר לבריסקו. מעט לאחר מכן הוא הפסיד את התואר להארלי רייס, ואז בריסקו זכה באליפות. זה היה האלוף האחרון שמוצ'ניק בחר. ב-1975 מוצ'ניק התפטר מתפקיד הנשיא ופריץ ואן אריק הפך לנשיא. הבעיה הייתה שמוצ'ניק קיבל המון כסף מהבוקינג של האלוף והפרומוטרים הרגישו בטוחים מספיק כדי להדיח אותו. ג'ים בארנט הפך לפרומוטר של האלוף בחינם. אז האלוף התחיל להפסיד בסיומות דפיקה, מה שמוצ'ניק התנגד אליו, והכסף נשאר אצל הפרומוטרים. בדרום, אדי גראהם כבר תכנן הפיכה והשתלט על הארגון. הארלי רייס התחנן בפני מוצ'ניק לא להתפטר, כי בלעדיו ה-NWA יתפרקו. פריץ וגראהם דאגו לטריטוריות שלהם. בקנזס סיטי, בוב גייגל והארלי רייס הפכו לשותפים בארגון וגם ורן גאנייה הצטרף.
ה-NWA השתנתה אבל לא סנט לואיס. ריק פלייר טען שהיא הייתה העיר האחרונה שנשארה כמו שהיא. הזירה הייתה קשיחה וכואבת. הקהל היה מרשים. ניצחון היה חשוב. לא היה דם. הכל היה נקי. אנשים שסירבו לעשות ג'וב לא יכלו לעבוד עוד בעיר. הכל היה מאוד אמין. קהלים אחרים ראו את זה, וחשבו שזה משעמם. אבל הרייטינג היה גדול, שני רק לחדשות. כמו אול ג'פאן בשיאה. סנט לואיס הייתה העיר הכי טובה בארץ. בעיקר במיין איבנטים. המתאבק הכי אהוד היה ברוזר, שכבר לא היה חזק בשנות ה-80 אבל היה אובר. המתאבקים הגדולים נשארו עד לסוף שנות ה-70, והצטרפו גם צעירים כמו ריק פלייר, דייוויד ואן אריק, ברוזר ברודי וטד דיביאסי. פלייר אמר שאהב להתאבק שם ושמוצ'ניק היה ידוע בעיר. ב-1969 הגיע המנג'ר הראשון: בובי הינן, רק כי בלעדיו בלאקג'ק לאנזה לא היה שווה. מוצ'ניק שילם להינן כסף של ג'וברים ולא נתן לו ממש להתערב, כי הוא הרגיש צורך לבנות את לאנזה. השופטים ידעו רק על הסיומות והיו חייבים להיות חכמים ולשפוט כאילו זה אמיתי. ההילים הכי גדולים חששו מהשופטים. ב-1973 טרי פאנק זכה בתואר המקומי והוא ואחיו רדפו אחרי התואר של בריסקו. מוצ'ניק השתגע כשראה סיום שהחליטו בלעדיו- פאנק היה אמור לנצח עם כיסא. הוא מיד ביטל את ההחלטה. כשהשיק, הבעלים של דטרויט וההיל הכי לוהט במדינה בא, הוא נפסל תוך 24 שניות. מוצ'ניק מנע מג'ורג' סטיל לצאת אובר. הוא פיטר את וואהו מקדניאל ובילי רובינסון כי דפקו אותו בנושא דו"ח תנועה. גם דאסטי רודס לא קיבל פוש כי לא היה בכושר, למרות שמשך קהל.
מוצ'ניק גם רצה לשדר מופע של כל המתאבקים הכי גדולים של ה-NWA, אבל הפרומוטרים האחרים לא רצו את זה. הוא הקדים את זמנו. ב-1977, מוצ'ניק הביא את היורש לבריסקו- בוב באקלנד, מתאבק קולג' מעוטר. הוא התחיל לנצח המון וקיבל וורקרים מוכשרים שסחבו אותו. וינס מקמהן החליט להפוך אותו לאלוף אחרי בילי גראהם, כהפך ממנו, והוא היה אלוף לשש שנים לפני הוגאן. העסקים של מוצ'ניק היו חזקים בעיקר בגלל הארלי רייס. ריק פלייר היה המתאבק הכי לוהט בקרולינה, והגיע בניגוד לדעתו של או'קונור שחשב שהוא קטן מדי. אם פלייר לא היה מצליח שם בזכות מוצ'ניק, הוא לא היה הופך לאלוף. פלייר משך קהל נהדר וגם הגיע ליפן, שם ניצח את ג'ייאנט באבה. גם דיוויד ואן אריק גרם לרייס לדמם והפך לכוכב ענק במדינה. זה הוביל לצמיחה של ההיאבקות בטקסס. ואז, בינואר 1981, זה נגמר. אשתו של מוצ'ניק, הלן, נפטרה. הוא שמר על הפרומוטרים והאמינות, הוא שמר על המניות שלו בשבילה, אבל היא מתה והוא היה מסודר בעסק צעיר מדי. האלוף הבא הוא דאסטי רודס. בפברואר 1981 מוצ'ניק לא הגיע למופע בגלל האבל. טד דיביאסי והארלי רייס עשו סיום דאסטי, בו דיביאסי ניצח אבל נפסל אחר כך. הקהל שנא את זה. מוצ'ניק רצה לפרוש. ב-1982 הוא ערך מופע אחרון מול 19,819 איש, עם פלייר מול רודס. כל הסלבריטאים הגיעו לשם. גאנייה, גייגל, רייס ואו'קונור השתלטו על הטריטוריה והרסו אותה תוך שנתיים עם הברזות ודפיקות. הטלוויזיה עברה לווינס מקמהן, ובפרק הראשון האלק הוגאן, ג'ין אוקרלנד, דיוויד שולץ ורודי פייפר הגיעו מה-AWA. המלחמה התחילה בסנט לואיס. וינס הביא מלא קהל. אחרי שנה הקהל לא רצה לראות את הוגאן ופלייר. ג'ים קרוקט השתלט על הכל והפך את פלייר לאלוף שלו. קרוקט קנה את הטריטוריה וגם הוא הפסיד שם. רבים אמרו שלמוצ'ניק היו קשרים עם NBC והיה מתרגל לטריטוריה החדשה. רק לאחרונה המצב בסנט לואיס השתנה. ה-WWF ערכו לכבודו ערב הוקרה. גם בקיץ 1986 ערכו טורניר לכבודו, והוא בחר שהמנצח יהיה הארלי רייס מול ריקי סטימבוט באופן נקי. הוא גם ייעץ לג'ים הארד, אבל הארד לא ממש הבין בניהול WCW. אחרים אמרו שהוא הצליח להביא קהל וצופים. מוצ'ניק צפה קצת ב-WCW בהתחלה, עם פלייר-סטימבוט, וגם היה בבאד בלוד ב-1997, בקארד של קרב ההאל אין א סאל. ג'ים קורנט כיבד אותו, ווינס מקמהן התייחס אליו ולשאר כאל אגדות בסנט לואיס בלבד.
מותו של מוצ'ניק דווח בעיתונות של סנט לואיס ופרסמו עליו כתבה, עם הקרבות המפורסמים שלו. ה-WWF ו-WCW לא הכירו במותו. חוסר ההכרה בעבר המוצלח אולי יקרה גם לגבי אלו ששולטים בעסקים היום. כשהארגון מת הכל מת איתו. ואלו ששולטים כותבים את ההיסטוריה לפי האגו שלהם. אבל במשך חמישים שנה, מוצ'ניק מעולם לא עשה שום סטוריליינים או שיטות חדשניות. אבל הוא יצר הכי הרבה אגדות. הוא שינה את העסק לחלוטין. בעתיד, יהיו אחרים. וכשזה יגמר, האם הם ישרדו כמוהו, ויצאו כנים כמוהו? ובסוף ימיהם, האם יגידו עליהם, כמו שאמרו על מוצ'ניק- שהם היו ראשי כנופית גנבים, והביאו את הכבוד לכנופיה?

YossihNew · 23/5/23

הספד לאואן הארט- 31 במאי, 1999:

ביום רביעי שעבר, דייב פגש שני ילדים. הוא פגש אותם לפני שנה וחצי בנסיבות נוראיות. הוא שמע עליהם מאז שנולדו. לא היה להם אבא, כי הוא מת כשניסה להיות כוכב ענק בהיאבקות, סירב לקבל את המגבלות שלו והפך לקורבן. הוא ידע שהוא צריך להרוויח כסף כדי לגדל את ילדיו, אבל הקריב את הזמן שלו איתם. כולנו יכולים לשמוח מהבידור של העסק, אבל אם נשכח את המציאות זאת תהיה בעיה. לפני כמה שבועות, הוא דיבר עם אמא שחגגה לבתה יום הולדת חמש, הראשון ללא אביה שמת לפני שבוע. לא ידוע מה גרם למותו, אבל הוא רצה לחזור למה שהיה בעבר. אלו היו שני מתאבקים טובים. גם אם לא זה היה טרגי. אבל בסוף, הם החליטו, עם לחץ חיצוני, לגמור את חייהם. יש המון אנשים גדולים במקצוע הזה. אבל במופע הזיכרון של בריאן פילמן, היו מתאבקים טובים ובני אדם טובים עם לו"ז בעייתי ומעט זמן בבית, שהחליטו לעשות משהו כי הם טובים. מישהו הסכים כבר מזמן להגיע. הוא גר בפלורידה אבל ארגנו לו הופעה בלוס אנג'לס, אז הוא טס וחזר להופיע, למרות שלא היו מאשימים אותו. עוד אחד, שהוא הכוכב הכי גדול בתעשייה והחבר הכי טוב של בריאן פילמן, לא יכול היה להגיע בגלל בעיות משלו. אז הוא תרם 10,000 דולר. הילדים חייכו- הם ידעו כמה המתאבקים התנהגו אליהם יפה. הכי אמיץ היה אדם חולה סרטן ששקל 44 ק"ג, שהיה מובך מהתגובה שקיבל כשופט, בעיקר כי היה קצת איטי. אבל ביום היחיד הזה, שהיה טוב כל כך, הילדים האלה יגדלו לפחות בגלל העסקים. אבל כעבור ארבעה ימים זה שונה. לא רק כי התקשורת הפכה את זה לסיפור, בניגוד לאחרים אותם קברה ובגלל זה הכל ממשיך. אלא בגלל שהאיש שמת לא עשה את זה בגלל שימוש בחומרים כדי להתקדם בעסק, או כדי לחזור לימי העבר שלו. הוא מת בתאונה. לא הייתה סיבה אמיתית. החליטו לעשות משהו מסוכן, והוא לא סירב כי היה עובד טוב. ההצגה חייבת להימשך. ובימי שני, אנשים ראו את תכנית המחווה. אבל בבוקר שבת הכל חזר למצב הרגיל. חוץ מזה שהמשפחה שוב עברה טרגדיה. לא הוואן אריקים, שאצלם זה היה ברור. זה כאב לב שלא קשור לשום טיפשות. אז אואן הארט- אבא לשני ילדים, דוד אהוב, בן זקונים, מתחן, חבר טוב, אח קטן שכולם קינאו בו, ואהוב של מישהי מהתיכון, שממנה לא נפרד. הוא גדל בסביבה מרמה והבין את האמת יותר מכולם. ואפשר להתווכח אם היה צריך להמשיך במופע או אם רצה זאת, או האם יום שני היה בקרת נזקים או מחווה טובה. אבל אואן הכיר את העסק, והוא ידע את האמת.
זה די אירוני. מהקרבות הראשונים שלו כמתאבק ב-1986, היה ברור שישיג תהילה. והוא השיג זאת, אבל לא בצורה שחשבו שתהיה. זה גם מאוד אירוני שהאירוע הכי שנוי במחלוקת עד עכשיו כלל את אחיו. סיפור שדיברו עליו כל כמה ימים, הכי חשוב בתולדות ההיאבקות המודרנית. שהופך לאנגלים בטלוויזיה. עוד שלושים שנה הוא ימשיך לצוץ. ועכשיו, הוא כל כך חסר משמעות.
אואן הארט נולד במאי 1965. את הבית אנחנו מכירים. הוא היה הצעיר במשפחה של שמונה בנים וארבע בנות. כל השמונה הפכו למתאבקים, כל הארבע התחתנו עם מתאבקים. אמא שלהם לא רצתה. הוא תמיד היה שם, אלו היו החיים של המשפחה. כוכבי שנות ה-70 מספרים על אואן שרץ יחף בגיל חמש על השלג, או כשהיה בן שמונה ועזר לאחיו ברוס לכתוב, או כשהיה בן 14 וליווה את ברוס וקית' בהונולולו כהילים מול צמד סמואי לא מוכשר אך אהוד. האחים היו הילים טובים וגרמו למהומה כשהקהל תקף אותם. סמואי גדול זרק כיסא על קית', ואואן רץ וחטף פנס. כילד, הוא חלק חדר עם רוס, מבוגר בחמש שנים, ברט, מבוגר בשמונה, ודין, בעשר. הוא הושפע מברוס, מבוגר ב-15. ברוס לימד אותו מתיחות, ובזה הוא התפרסם. אחיו התאבקו וההצלחה הייתה שונה. קית' וברוס למדו הוראה, אבל עבדו כמתאבקים. ברט לא רצה להיות מתאבק, אבל הסתבר שהיה טוב. רוס אהב את הדרכים אבל לא היה אתלט טוב אז עבד מאחורי הקלעים. אואן היה האתלט הכי טוב והאהוב על סטו.
הוא השתטה כמנג'ר ולמד מהר. הוא לא התאמן, אבל ידע לבצע מהלכים מצוינים. הוא ראה אגדות בסטמפיד, מארה"ב ומבריטניה ויפן. הוא למד לערבב את הסגנונות, כולל לוצ'ה ליברה. בגיל 16, עם מסכה, הוא החליף כמה מתאבקים והצליח. הוא עסק בענפי ספורט ולמד היאבקות יפנית, שם ברט הצליח, ודיינמייט קיד, הוורקר הכי טוב בעולם אז, הפך לגדול שם. אואן למד את טייגר מאסק המקורי. בנשף סיום התיכון ב-1982 הוא פגש את מרת'ה, איתה התחתן. לאחר שסיים ללמוד ב-1983, הוא ליווה את רוס באירופה. אואן רצה חופש, אבל כשמישהו נפצע, אואן החליף והיה בצמד עם דיינמייט קיד מול ברט ועוד מתאבק. הוא היה ידוע כחסכן אבל כאחד שהתקשר לאשתו כל הזמן. אואן היה יותר טוב מרוס והם הפכו מהר לצמד. כשהלך לאנגליה, בשמו האמיתי כי לא היה סיכון שזה יתפרסם ויפגע בקריירת היאבקות החובבים שלו, הוא הפך לכוכב לאחר פיוד מול דייב "פיט" פינלי. רוס אומר שכולם ידעו שאואן מוכשר, אבל הוא לא רצה באמת קריירה.
אואן היה סנסציה באנגליה וחזר ללמוד בקלגרי. הוא למד הוראה כמו אחיו שהתאבקו כבר. הוא היה מתאבק חובב בלתי מוצמד. וינס מקמהן החליט אז להשתלט על ההיאבקות, והצליח יותר ממה שחלמו. הוא רמס כמה טריטוריות, חישב מתי לחסל אחרות, ואחרות הוא ניסה לקנות לא בהצלחה. סטו דווקא הסכים לעסקה. הוא היה בן 68 וידע שאין לו היכולת להמשיך לשמור על הטריטוריה אחרי 25 שנה. הוא קיבל 100,000 דולר לשנה כל עשור, יהיה הפרומוטר בקלגרי ואדמונטון עם אחוזים, וברט, דייבי בוי סמית' ודיינמייט יקבלו עבודה אצל וינס. כולם היו כוכבים ביפן. קיד וסמית' לא קיבלו פוש ועזבו אחרי כמה שבועות לאול ג'פאן. הם חזרו אחרי כמה חודשים והפכו לבריטיש בולדוגס, עם פוש. ברט נשאר, בהתחלה לא מקבל פוש. ברוס טוען שווינס לא שילם להם כלום ולכן הוא פתח את סטמפיד שוב כעבור שנה. אואן הצליח כמתאבק חובב, ואביו לא רצה שייכנס להיאבקות מקצועית. הוא עצמו רצה שאחד מילדיו יתאבק באולימפיאדה, דבר שהוא לא זכה לעשות בגלל מלחמת העולם השנייה. כולם ידעו מה הוא עשה לאנשים בצינוק. הבנים שלו לא היו מתאבקים חובבים טובים. סטו רצה שברט יעשה את זה אבל ברט ויתר על כך לאחר התיכון. אואן היה התקווה האחרונה. ב-1986, האוניברסיטה סגרה את נבחרת ההיאבקות ואואן איבד את המלגה שלו. הוא נאלץ להתחיל להתאבק- והיה הצלחה.
אואן וברוס היו צמד מדהים. ברוס נפצע בברך והזדקק לניתוח. הגיס בן באסארב החליף אותו והם היו אלופי הזוגות הבינלאומיים. הם נלחמו מול הוייטקונג אקספרס, ביניהם היה הירושי האסה, מהמתאבקים הטובים בעולם. אלו היו הקרבות הכי טובים בצפון אמריקה ואואן הפך לכוכב. ברוס אמר שאואן היה מדהים מההתחלה. הוא ידע את המהלכים והפסיכולוגיה. היו להם מתאבקים טובים. אואן נלחם מול האסה גם בניו ג'פאן על תואר הג'וניורים, ואואן היה הזר הראשון שהחזיק בתואר. רק כריס בנואה וסאבו עשו זאת אחריו. כבר ידעו שהוא מהמתאבקים הכי טובים בעולם בגלל האובזרבר והקלטות. ה-WWF הביאו אותו לקצת זמן בקליפורניה והיו המומים מהיכולת שלו. הוא עבד כאואן ג'יימס- לא רצו שידעו שהוא אח של ברט. הכסף היה מפתה, אבל הוא רצה לבלות עם החברה שלו.
הלחצים מברט, דייבי, דיינמייט וג'ים ניידהארט הובילו את אואן להגיע ל-WWF כמעופף במסכה כמו טייגר מאסק. הוא היה האמריקן איגל, בלו אנג'ל, בלו דימון, בלו לייזר ולבסוף- בלו בלייזר. או כמו שקראו לו מאחורי הקלעים- מעיל ספורט כחול. הוא יצא אובר בגלל העבודה שלו, אבל היה קטן מדי. הוא לא ניצח ואיבד היט. הוא רצה להתפטר ולבלות עם חברתו, הוא הרגיש שהוא לא מתפתח. אביו אמר לו להישאר. לאחר נגיחה מגרג ולנטיין בביצים בסרבייבור סירייס 1988, הוא יצא לחופשה, וכשחזר הפוש שלו נעצר. הוא היה בדרכים עם אולטימייט ווריור, שהגיע איתו וקיבל פוש מפלצתי למרות היכולות המוגבלות שלו. אואן פרש וגם ווריור רצה לפרוש ולעבוד ביפן איתו. אואן הגיע למסקנה שבגלל כיסוי ההוצאות ביפן, הוא ירוויח בערך אותו סכום ויוכל לבלות עם חברתו, וגם לתת קרבות טובים יותר. הוא שכנע את ווריור שיפן לא בשבילו. אואן התאבק מול כריס בנואה, היחיד שהיה שווה לו, חזר לסטמפיד, היה בגרמניה ובאוסטריה אצל אוטו וואנס, וגם במקסיקו ב-UWA, כבלו בלייזר שם איבד את המסכה שלו. הוא נלחם מול ג'וניורים כמו האסה, ג'ושין לייגר ונובוהיקו טאקאדה. באוגוסט 1989, דייבי, בנואה, ג'ייסון האיום ורוס נפצעו בתאונת דרכים, אז אואן החליף את דייבי בפיוד מול דיינמייט קיד, בפיוד הגדול האחרון של קיד. ב-1991, WCW הביאה את אואן לכמה שבועות. אחרי כמה שבועות הציעו לו צמד עם פילמן, אבל הוא הבין שאין לו לאן להתקדם אז הוא חזר לגרמניה.
אואן גדל כמתחן. הוא למד את זה מהאחים שלו והמתאבקים המבוגרים. הוא עשה את זה גם במכללות. פילמן, שהתחיל להתאבק קצת אחריו לאחר שנפצע באימוני פוטבול, והיה בצמד עם ברוס, גם היה מתחן. הם נחשבו למתחנים אגדיים. פילמן התעלל בכמה צעירים, כולל בביל קאזמאייר עליו אהב לרדת. אבל אואן הצליח מול פילמן. הם עבדו בעיר קטנה. לפילמן היה דייט עם בחורה במרחק שעה. אואן ביקש מהאייג'נט להגיד לפילמן שהוא צריך לנאום נגד סמים במרכז לאזרחים ותיקים. פילמן הגיע, אבל כולם ישנו. פילמן היה צריך לנאום להם על סמים כשכולם ישנוניים, ואואן וברוס נסעו בלעדיו. הם שמו כלב במיטה שלו, הלבישו את הכלב בתלבושת שלו, שמו דלי מים על דלת השירותים והוציאו את הנורות. פילמן איחר לדייט, האורות לא נדלקו, הוא חטף דלי מים והותקף בידי כלב. את הכלב חיפשו כל פעם שהם חזרו. אואן גם אהב לחקות אנשים ולעבוד על אבא שלו, שאחרי שש דקות קלט את זה וצעק עליו. בהקלטות במרץ, אואן נעל את הטכנאים של ה-WWF בחדר שלהם.
בסוף 1991, אואן חזר ל-WWF וברט הפך לכוכב. אואן וקוקו וור הפכו להיי אנרג'י. אואן לא ממש רצה את זה. הוא התחתן עם מרת'ה ב-1989 וקנה בית, והם עבדו בגרמניה, שם זה היה כמו חופשה. הוא רצה להיות כבאי, לקראת הסגירה של סטמפיד, ואולי להתאבק ביפן. הוא לא הצליח, אז הוא חזר ל-WWF. כבר ניסו פעם שיהיו בצמד ולא עבד. אואן היה מובך כבר אז, וגם בפעם השנייה זה לא עבד. הוא היה בקרבות פתיחה, פרט לפוש קטן כשהיה בצמד עם ג'ים ניידהארט כמחליף של ברט בהארט פאונדיישן. ברט, שלא רצה פיוד משפחתי ולא רצה את הפיוד מול דייבי, למרות הקרבות הקלאסיים, רצה את האנגל. קית' וברוס הגיעו לסרבייבור סירייס עם סטו, מול הצוות של שון מייקלס- המחליף לג'רי לולר שהואשם באונס קטינה- ושלושה מתאבקים במסכה. אואן היה היחיד שהוצמד וכעס. כמו טייקר-קיין אבל בצורה יותר ריאליסטית, ברט סירב להתאבק איתו. לאחר בגידה של אואן בברט, הוא ניצח את ברט ברסלמניה 10 באחד מהקרבות הכי טובים שלו. ברט זכה באליפות מיוקוזונה באותו הערב, והפיוד מול אואן הפך לפיוד הגדול של הארגון.

YossihNew · 23/5/23

העסקים היו גרועים אבל אחרי רסלמניה הם השיגו את העסקים הכי טובים מאז הנפילה ב-1992. אחרי הקרבות הראשונים, הקרבות כבר לא הצליחו ואואן נפל קצת, אבל נשאר במעמד טוב. הוא ניצח במלך הזירה ונלחם בקרב כלוב מצוין מול ברט בסאמרסלאם. אואן גם עלה לברט בתואר מול בוב באקלנד בסרבייבור סירייס. אואן עבד כמתאבק זוגות, עם יוקוזונה ודייבי בוי סמית' כשג'ים קורנט מלווה אותו. ב-1997, ברט הפך להיל והם איחדו את ההארט פאונדיישן מול ארה"ב, במה שהפך את עסקי ההאוס שואוז ונתן פוש ענק לסטיב אוסטין. אואן היה מתאבק יחידים גדול כי ברט היה פצוע בברך, והפך לאלוף הבין יבשתי כשניצח את רוקי מאיביה. בסאמרסלאם 1997, הוא בטעות פצע את צווארו של סטיב אוסטין בטומבסטון, מה ששיתק את אוסטין לכמה רגעים. אואן הצליח להפסיד את התואר. אואן זכה בתואר הפנוי כשניצח את פארוק, ובמונטריאול, לפני הקרב הידוע לשמצה, הפסיד שוב לאוסטין שחזר לזירה.
אואן רצה לעזוב את ה-WWF. ברוס אמר שאואן לא יכול היה להחליט- וינס מקמהן לא רצה לשחרר אותו מהחוזה אחרי ששחרר את ברט ורצה אותו כפייס. אואן היה אמור לחזור לפיוד מול שון מייקלס, ולהפוך לכוכב, וזה לא קרה. מייקלס לא הוציא אותו אובר ואז נפצע ברויאל ראמבל והפסיד לאוסטין ברסלמניה. האנגל הגדול של אואן נעלם, והוא לא יכול היה להילחם מול וינס מקמהן. אואן ניסה לנקום עבור אחיו אבל לא רצו לעבוד איתו. הפופ נעלם מהר, והוא הצטרף לניישן. הוא היה אמור להיות במעמד של הרוק, אבל הרוק היה כל כך כריזמטי וזה חיסל את אואן. הוא היה מתאבק נהדר בעולם שלא שינה ממש. גם ג'ף ג'ארט היה באותו המצב והם התחברו, וגם דברה מקמייקל, הכוכבת של הצמד, הייתה איתם, מתפשטת כדי להשיג היט. נטען שאואן עמד לפרוש מהיאבקות עוד שנתיים, כשהחוזה שלו היה פג. אואן אמר את זה. ברוס אמר שכל מתאבק אומר את זה אבל לא הולך באמת. אולי אואן היה שונה: כולם אמרו כמה הוא בזבז מעט כסף. אולי הוא היה הולך הביתה, לומד הוראה וחי חיים שקטים עם ילדיו. איזה מתאבק, פרט לאלו שנפצעו, עשה זאת?
לפני כמה שבועות, אואן קיבל את האנגל החדש שלו. הוא היה אמור לגנוב את דברה מג'ף ג'ארט, אבל הוא לא רצה בגלל אשתו וילדיו. מצחיק שהם שאלו- גם דייבי סירב לכך כששון מייקלס היה אמור לעשות רומן עם דיאנה, וגם ברט סירב. אז הוחלט להחזיר את הבלו בלייזר, באנגל שכבר התחיל לפני כמה חודשים ונכשל. הבלייזר הפך לחנון שייצג את האנשים הלא מגניבים ששנאו את ה-WWF. הוא לעג להאלק הוגאן, ואמר להתפלל, לקחת ויטמינים ולשתות חלב. בוב באקלנד מודרני רק יותר מוכשר. הוא חשב שזה עונש, מתיחה על האויבים, אבל הוא נהנה מזה. הוא לא הרגיש בנוח עם הכניסה שנתנו לו. הוא עשה את זה כבר לפני כמה חודשים. בדקו את זה פעמיים לפני כן, עם אואן ועם שק חול. הוא התלונן לאשתו והיא ממש לא רצתה שיעשה זאת. הוא אמר לחברים, אבל לא להנהלה. סטינג עשה דברים דומים בזמן האחרון, למרות שהוא היה קשור יותר טוב. זה היה די בעייתי כשההילים חיכו לו שישחרר את עצמו.
יום ראשון, ה-23 במאי, 7:41 בערב. הרגע הכי מפורסם בהיאבקות מעכשיו. ג'ים רוס הודיע שמשדרים ריאיון מוקלט עם הבלו בלייזר, אבל לפני כן, אמר שיש כאן בעיה גדולה. הריאיון שודר. אחרי ריאיון מטופש, פארודיה על האלק הוגאן, זה המשיך. ג'רי לולר לא היה שם. הוא רץ לזירה בגלל מה שקרה. אואן ירד על פיגום מהתקרה של הקמפר ארינה בקנזס סיטי כדי לעשות פרודיה על סטינג. והרתמה השתחררה והוא נפל עם הראש על הטורנבאקל. הוא שבר את צווארו. רבים חשבו שזה חלק מההצגה. המצלמות התמקדו בקהל ההמום. רוס אמר שמשהו השתבש. זה לא חלק מהבידור במופע, זה הכי אמיתי שאפשר. זה לא סטוריליין. הפרמדיקים ניסו לעסות את לבו, ולא היה לו דופק. הוא שינה צבעים- לבן, אפור, סגול וכחול. הוא מת מיד. ניסו הנשמה, ניסו מסכת חמצן. צילמו את הקהל כל הזמן הזה, ורוס כמעט דמע כששידרו את הפרומו לקרב של ג'ף ג'ארט. היו שחשבו שזה עוד חלק מהאירוע. ג'רי לולר החיוור חזר. לולר היה שונה לחלוטין מהרגיל, ואמר שזה לא נראה טוב. אואן פונה על אלונקה ובמשך שעה לא אמרו לו כלום. הקהל באולם לא שמע כלום בכלל.
ההצגה חייבת להימשך. כולם מתווכחים על זה. ה-WWF נקטלו בתקשורת כעבור כמה ימים בגלל הזלזול בחיים. יש טענות לשני הצדדים, אבל המשך האירוע נראה חלש. אבל הם החליטו על כך בלחץ. הציבור לא היה מוכן לקבל את זה, בעיקר אחרי ההתנצלויות הלא כנות. יש תקדימים. אולימפיאדת מינכן לא בוטלה לאחר רצח הספורטאים הישראלים. ומירוצי מכוניות שהמשיכו לאחר שנהג נהרג. בענפים אחרים זה כמובן לא קורה. פעם שחקן מת במשחק פוטבול והכל בוטל. היה צריך להחזיר כסף לצופים. אבל היאבקות זה שונה. אנשים מתאמנים לאולימפיאדה לא משנה מה, אבל דברים אחרים אפשר להפסיק. נכון, יש המון כסף מושקע, ופול היימן אמר שהוא היה מוכן להמשיך. גם אריק בישוף אמר אצל לארי קינג שהוא לא יכול לעצור את המופע. פול היימן הוא דג קטן, ואריק בישוף שונה מווינס. בזמנו, לאחר האירוע בסופה ב-1996, פשוט עשו את הקרבות שוב כעבור יומיים. הם חטפו על זה, אבל בעיקר בגלל שהם לא עשו קרב מיין איבנט חוזר. אבל מי היה מתלונן עם האירוע היה מבוטל ונקבע שוב כעבור יומיים? הם לא ביטלו את המופע ביום שלישי. ולמה לא הכריזו על המוות לקהל בבניין? ולמה לא הזכירו את שמו, מצבו או משהו לגבי אואן בשאר המופע? לפני שכל זה התרחש, ג'ים רוס אמר שלא רצו להדגיש את מה שקרה והוא צודק. מאחורי הקלעים, וינס מקמהן "פונה באלונקה" לבית החולים. האמבולנס נסע, ומיד אחר כך ברוס פריצ'ארד צרח שצריך את האמבולנס. גם האנגל לא היה בטעם רע, זה היה בתסריט והם כנראה לא עמדו לסטות ממנו.
אחרי שבע דקות, ג'ף ג'ארט ודברה, שעבדו עם אואן, עמדו לעלות. ג'ארט הפנה את גבו למצלמה וראו שהוא במצב רע. הקהל הבין שהכל רע, ודברה בכתה. הקרב המשיך. לא משנה שהוא לא היה טוב- הקהל היה בהלם. לאחר מכן הראו את וינס מפונה באמבולנס. דייב לא ראה את שלושת הקרבות הבאים מרוב שיחות שקיבל. אנשים רצו לדעת. לדייב לא היה ספק, אבל המתאבקים ספקנים מטבעם. אואן הובהל לבית החולים והוכרז שהוא מת. דייב התקשר לבית החולים שאמר שיודיעו בתשע בערב, ושאואן נפצע מאוד. דייב חשש שמדובר בשיתוק, כי לא רצה לחשוב על זה. ב-8:40 דייב התקשר למישהו ממשפחת הארט, ואמר שג'ים רוס יכריז שאואן מת. הוא מרגיש שזה הרגע הכי נוראי שצפה בו. כשווינס הכריז על בריאן פילמן, זה היה שוק, אבל אחר. עברו לסרטון של רוק בתוך ארון קבורה והאנטר מפוצץ אותו עם פטיש, ורוק יוצא מכוסה בדם. דייב לא ראה כלום. עוד שיחה, ממישהו שנדהם מזה. אנשים נדהמו שהאירוע לא עצר. דייב חושב שכולם עשו החלטה בלחץ, או שאולי זה עסק קר. הארגון עומד לחטוף על זה. ההיאבקות במיינסטרים, והטרגדיה הגיעה לעמוד הראשי. זה חשוב יותר מהיבחרו של ג'סי ונטורה. היאבקות הפכה לשיחת היום בתכניות ספורט. איך זה קרה? למה? מסתבר שאואן לחץ בטעות על לחצן השחרור שהיה ברתמה, ונפל. אי אפשר לדעת אם זה קרה. אף אחד לא יגיד שטעה בקשירה שלו. החבל לא נשבר. היחיד שיודע הכל מת. ואנחנו לא נדע, אלא אם תהיה איזו הקלטה. אבל זה ממש לא יקרה. אנדרטייקר זכה בתואר ה-WWF מסטיב אוסטין, ואפילו ה-WWF התעלמו מזה למחרת היום. אף אחד לא היה מוכן לאנגלים.
איזה קשר להיאבקות יש לירידה מהתקרה? היאבקות היא מה שהמעריצים רוצים. זה יכול להיות הארדקור, אתלטיות, מפתחי גוף, שמנים וכו'. מעריצי היאבקות חטפו בימים האחרונים והסטריאוטיפ עוד קיים. אולי האהדה לא תיפגע, והמעריצים דווקא יתאחדו. אבל זה פגע ביכולת של ההיאבקות להתקבל. היא מיינסטרים, היא אהודה, אבל כולם רואים את זה כמשהו מטומטם ולא כמשהו לא מזיק. הקהל הפך למטורף צמא דם שרוצה פעלולים. לצערנו זה הופך גם לנכון, למרות שבזמן האחרון התפיסה הזאת השתנתה. חשבו שיכבדו את כולם. אבל עכשיו רואים שהמערכת מכוערת וחסרת תנאים. המתאבקים התראיינו ונראו עצובים. הכיסוי החדשותי היה חסר תקדים. הנתיחה של אואן חשפה שמת מטראומה לחזה. חוקרים את התאונה.
אם יש משהו ברור- זה הזעם המשפחתי בגלל המוות שלו. הכעס שלהם ברור מאוד. אלי, אשתו של ג'ים ניידהארט, אמרה שהם חשבו שיעצרו את האירוע אם משהו כזה רציני קרה. היא אומרת שאואן היה רוצה להמשיך, אבל היה צריך לעצור את זה. אחרים אמרו שמלחמות הרייטינג גרמו לכך. ברוס אמר שהוא זעם מתכנית המחווה, חוץ מזה שמיק פולי וג'ף ג'ארט היו כנים. וינס ניסה להרגיע את מצפונו וזה היה נוראי. גם כעסו מאיך שווינס התייחס לסטו. הטענה הייתה שלא הכריזו על המוות כי ניסו להגיע לכל בני המשפחה. ברוס אמר שרק שעתיים לאחר האירוע התקשרו לסטו- קארל דמרקו, נשיא WWF קנדה. מרת'ה קיבלה שיחה מיד. סטו כעס שווינס לא התקשר בעצמו ווינס התקשר שעה וחצי לאחר מכן ודיבר על היותם משפחה, מה שהכעיס את ברוס. ברוס אמר שהעסק הפך למסחטת רייטינג ווינס מקמהן ווינס רוסו אשמים בזה.

YossihNew · 23/5/23

למרות שהתכנית למחרת זכתה לשבחים, דווקא בתוך הביזנס לא אהבו אותה. ברוס אמר שכולם נגעלו, ושזאת הייתה בקרת נזקים כשדי שווינס לא יתמודד עם זה שרצח מישהו. כמו עם בריאן פילמן. הם ניסו להפוך את זה לחגיגה ולשטוף מוח למארקים. הם גם מנסים להאשים את אואן. ג'ים רוס מאוד כעס אבל ב-RAW היה יותר מפויס. וינס מקמהן הציג קרבות מהירים בלי אנגלים, בלי התערבויות ושיחות על אואן. רבים בכו והיו כנים. בילי גאן והרוק קצת יצאו גרועים. מתאבק אחד אמר שמזויף שאנשים שלא אהבו אותו אמרו שהם אוהבים אותו. דיברו על המתיחות שלו, על הצחוקים שלו, על החסכנות שלו. דאסטין רודס היה בתור עצמו, ג'ף ג'ארט דיבר על החיים שלו, מנקיינד דיבר על ילדיו ומארק הנרי קרא שיר. שיין מקמהן דיבר בשם הארגון. אוסטין ורוק הופיעו בסוף, ואנדרטייקר לא הופיע מחוץ לדמות. כולם לבשו סרטים שחורים. כריס בנואה ורודי פייפר גם לבשו כאלו בנייטרו. העובדה שרוק ואוסטין היו רק בסוף היה ניסיון להעלות רייטינג, וידעו שהרייטינג יישבר לא משנה מה. היו רבים שכעסו כי אוסטין לא דיבר עם אואן מאז 1997 ועשה את המחווה בסוף. הרייטינג היה 7.14%, שיא חדש, לעומת 3.77%. זה שיא קהל שלא היה מאז סאטרדיי נייט'ס מיין איבנט. נייטרו התייחסה קצת לאואן הארט אבל לא ממש. הם היו אמורים לקדם קרב של קווין נאש וברט הארט. ברט היה בדרך ללוס אנג'לס מקנדה, בלי טלפון, ורק כמה שעות לאחר מכן שמע על כך מבישוף בנמל התעופה. הכל בוטל, וג'יי לנו איחל תנחומים לברט ולמשפחתו. קרייג קילברון אמר ב-CBS שבלו בלייזר מת אבל הצווארון הלבן חי. ה-WWF דחו אירועים חיים לאחר ההקלטה של יום שלישי, ויחזרו רק בתחילת יוני. וינס אמר שהם יטוסו להלוויה, בניגוד למה שקרה עם בריאן פילמן.
המשפחה התארחה בהמון תכניות ונראתה עצובה. מרת'ה וברט דיברו ואמרו שהם מקווים שזאת שיחת השכמה. רק הזמן יספר. מרת'ה הייתה אמורה לציין עשור לנישואיה עם אואן והם בנו בית בקנדה אליו עמדו לעבור. אלי אמרה שאואן עמד לבלות עם משפחתו כי חסך לכך. אלי אמרה שהיא מאמינה שאואן הוקרב עבור הרייטינג. משפחות ואן אריק והארט נחשבו למשפחות הכי מפורסמות. בדומה לוואן אריקים, עם המוות במשפחה, גם למשפחת הארט היה מזל רע. יום לפני סרבייבור סירייס 1990, דין הארט מת ממחלת כליות. יש את הדפיקה במונטריאול. ביולי 1996, מאט אניס, הבן של ג'ורג'יה, מת מחיידק טורף.
דייב סטאבס, שופט לשעבר ועורך מדור הספורט בעיתון במונטריאול, אמר שהמשך האירוע הראה שהמכונה גדולה מסכום חלקיה. עובד חשוב מאוד מת שם, והאירוע ממשיך. זה היה מעורר בחילה. הקריירה הפכה לאלימה ומסוכנת. רבים תהו מה יעצור את זה. אז מוות גם לא הספיק. הם יתאבלו עליו כמה ימים, ואז הם שוב יחזרו לעצמם. המוות של אואן היה יכול להימנע, והעסק לא ילמד כלום. וזאת הטרגדיה האמיתית.

סיכום אובזרבר- הספדים

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member