סיכום אובזרבר- הספדים

YossihNew · 26/10/24

אף אחד ב-NWA לא האמין שהקריירה של וילסון לא הצליחה כי סירב לבארנט, כי המוניטין שלו היה של אתלט טוב אבל מתאבק רע ולא כריזמטי. וילסון לא היה מתאבק טוב, והעובדה שאנשים האמינו לבארנט, שגם היה רמאי, אמרה שווילסון היה אויב העסקים. היו אנשים קרובים לפסגה שאמרו שהתערבו על הבתים שלהם שאין כלום בסיפור על ריץ', כי הוא היה לוהט כבר כמה שנים לפני הזכייה והפרומוטרים רצו להביא אותו כאטרקציה למופעים שלהם. החברים של בארנט אמרו שהיה צבעוני, אבל לא התחיל עם מתאבקים, למרות שהיו שערערו על כך, ומתאבק צעיר ב-WWF פנה לברט הארט ורודי פייפר ושאל אותם איך לטפל בטרי גארווין, שרצה להביא גם את בארנט לעניין כדי לתת לבחור פוש. אחרים חשו שבגלל שהיה בצללים, הוא אמנם לא מישהו שתרצה להילחם נגדו, אבל יש עליו המון רכילות. במקצוע כזה, רבים יתרצו שבגלל שהיה הומו לא הצליחו. אבל להגיד שזה לא יכול לקרות בעסק הזה זה נאיביות. ברט הארט, שעבד אצלו בג'ורג'יה וב-WWE, אמר שהיה לו מוניטין רע. מוצ'ניק, שהיה מקורב לבארנט, אבל נאמן לאן גונקל כי היה חבר של ריי, השתגע מהקרב באטלנטה, וחשש שיגישו תביעה נגד מונופולים על ה-NWA, כי החבורה הדרומית ובארנט לא הפסיקו לקחת את הקרב לרמה אחרת, למרות שעמדו לנצח. מישהו שעבד איתו עשורים אמר שבתור הומו נשי וקטן, זה היה נס כמה הצליח בתחום. המון מהכוח שלו היה כי הצליח לשכנע את כולם שהוא מקושר ומולטי מיליונר. הביזנס היה מלא בדעות קדומות, והוא לא היה אתלט או ממשפחה גדולה. זה היה בגלל יכולתו לזהות מתאבקים וחוכמתו.
הוא היה צריך לעבור המון דעות קדומות, כמו המתאבקים השחורים שעשו גימיקים קומיים. הוא פיתח טכניקות הישרדות. רוב הפרומוטרים לא היו בוחרים בו לעשות עסקים, אבל הוא הרוויח להם. קווין סאליבן, שהיה באמצע המצב כשהארגון של קרוקט התמוטט, חש שאלמלא בארנט ששכנע את טרנר לשמור על הארגון בגלל השידורים, לא היה הסכם רכישה. הוא אמר שהוא ידע מי ימשוך קהל ומי לא. הם נפגשו ב-1974, כשבארנט ניהל את פלורידה, והם עבדו ביחד עד לסגירת WCW. אטה ג'ונסון אמרה שבנה, הרוק, נדהם כמוה מהמוות. בשנות ה-70, כשהגיעו דרומה לראשונה מקליפורניה, ג'ים היה הפרומוטר הראשון שלהם. הוא ופול ג'ונס ידעו שהם היו מוכרים בדרום ונתנו להם תחושה נוחה בג'ורג'יה. הוא היה נחמד ונדיב ותמיד וידא שהם בסדר, ושרוק, אז בן 3, התנהג יפה ליד הזירה.
אבל היו פרומוטרים שהחליטו, מכמה סיבות וכי לא אהבו את האלוף, או שרצו שהתואר האזורי שלהם ייחשב לחשוב, לא להשתמש באלוף. בארנט וקולר בשיאם יצרו את תואר ארה"ב לטלוויזיה עם גאנייה ככוכב, ושלטו בשידור החשוב של ה-NWA ולא השתמשו בת'אז, וגאנייה די התחרה בת'אז כשהפרומוטרים המקומיים רצו קרב חשוב. גם נכון שאמנם ג'ורג'יה הייתה עם השידור הכי גדול והרייטינג הכי טוב, אבל הם נכנסו לחובות מהמון סיבות, כולל הבזבוזים שלו וזה שהפסידו כסף באטלנטה, והוא קנה שידור בשווקים חדשים כדי לקדם יותר את המופעים במשייגן, אוהיו ומערב וירג'יניה. הם המשיכו לערוך מופעים בג'ורג'יה ,אבל כשהמתאבקים החשובים נשלחו לצפון, הקהל בג'ורג'יה ירד. כשאנדרסון הדיח את בארנט, אפילו שאיכות המוצר ירדה, והרייטינג גם, אנדרסון חיסל את החוב והרוויח עם מוצר יותר רזה ובלי מתאקים חשובים. בארנט הרס את עצמו כי כדי לוודא שאנדרסון יהיה נאמן לארגון, הוא הציע שיקנה את ה-10% של וואטס. אנדרסון היה נאמן וחיפש למה הארגון הפסיד, וגילה כמה בארנט הוציא. הוא קיבל אישור מכמה בעלי מניות, כולל ג'ק וג'רי בריסקו, והעיף את בארנט. אוטס ובארנט שלטו בהרבה מניות, אבל לא ברוב, ולא הצליחו להציל את בארנט.
בלתי אפשרי לדעת מי המציא את הסרטונים האישיים בהיאבקות, אבל יש שייחסו את זה לבארנט. הם היו די נדירים כשהחליט לעשות אחד על ריק פלייר באמצע שנות ה-70. פלייר בדיוק התאבק קודם באומני, וניסו להוציא אובר את סגנון החיים שלו. בארנט שלח צוות לצלם את פלייר ברולס רויס הלבן של בארנט, כשהנהג שלו לקח אותו לשדה התעופה, למטוס פרטי עם דוגמניות שבארנט שכר, והחברה של פלייר, לימים אשתו בת', שהגיעה לאטלנטה כשהתחילו לצאת. לא ידוע מתי זה קרה, כי פלייר אמר שהוא חי יותר טוב מהנשיא פורד, אז לכל המאוחר זה קרה ב-1976, אבל הוא התחיל לעבוד באטלנטה ב-1977. כוח התחנה והעובדה שהעתיד היה לפניהם, כי הפרומוטרים החלשים כבר לא שלטו בשידור המקומי, היה כזה שבוועידה של ה-NWA ב-1982, פרומוטרים רבים לחצו על בארנט לעוף מהתחנה. אפילו לפני כן, 31 הטריטוריות של ה-NWA ירדו ל-18. האמת הייתה שבעלי הבייסבול כעסו שמשחקי האטלנטה ברייבס בטלוויזיה פגעו בקהל, ודרשו שהכבלים המקומיים יחשיכו את התחנה אם משחק שלהם יהיה מול משחק מקומי. בארנט אמר שייקח מתאבקים גדולים שלהם וישים אותם בתחנה, והכוכבים המקומיים יהפכו לכוכבים גדולים וכולם ינצחו. הרוב עוד לא שמחו, אבל לא יכלו להתלונן כי בארנט שלט באלוף, וזה אמר ששלט בהכנסות שלהם. היה יותר ממספיק לקרוקט ולגרהאם שהמתאבקים שלהם הופיעו בתחנה ובמופעי אומני כי היו קרובים לאטלנטה, ולפריץ ואן אריק, שוורלד קלאס שלו התחילה שידור לאומי בגלל ההפקה שלה, כך שהוותיקים איבדו כוח. אמנם ניסו להוריד מהמחלוקת כלפי בארנט בהיאבקות, אבל אין עשן בלי אש. זה שווילסון טען שבארנט חגג עם אתלטים חשובים בג'קוזי עם אוכל וחשפניות, וקיווה להתחיל איתם, לא כל כך מוזר. בארנט הכחיש הכל, אבל אולי אנדרסון רמז לדפוס באיך שבארנט לקח כסף מהאוס שואוז של ג'ורג'יה עבור מתנות ושוחד לאנשים חשובים, מה שנשמע כמו פרומוטרים אז. הרעיון היה שמנהל הבניין של האומני קיבל שעון זהב, ולמתחרים תהיה בעיה לערוך שם מופעים, וזה מתאים לבארנט. אולי גם אמר שהארגון נתן לבארנט המון כסף למרות שהיה עשיר, ובארנט אמר שיש לו בעיות מזומנים והמשיך את סגנון חייו. הוא מכר מניות לפעמים. מה שמצחיק היה שמתאבק, אולי בובי ג'אגרס, היה בחדר ההלבשה וחיקה את בארנט, מה שהיה נהוג. בארנט היה מאחוריו. בארנט מחא לו כפיים ואמר שהוא מפוטר.
מה שגם מעניין הוא שאחרי שעף מהארגון בסוף 1982 כשאנדרסון המריד נגדו את בעלי המניות, חלקם היו אותם בעלי מניות שבזכות בארנט, בגדו באולי כעבור 16 חודשים. בארנט עבד אצל טיטאן ספורטס, כי היה קשור לווינס האב. הוא עוד היה בוקר של אלוף ה-NWA, ריק פלייר, שהפסיד ביוני 1983 את התואר להארלי רייס. באוגוסט, הוא ווינס באו לוועידת ה-NWA והכריזו על ההתפטרות מהקבוצה. המלחמה התחילה, כי אולי התחיל לערוך מופעים בפנסילבניה שהיא הטריטוריה של וינס, ווינס ערך מופעים בסן חוזה ליד הטריטוריה של גאנייה. בארנט חשב שנקם באנדרסון כשהצליח לקחת ממנו את הארגון ב-1984 והרג את ג'ורג'יה. הוא כבר מכר 18% מהארגון לאוטס עבור 180,000 דולר, אחרי שהלך לווינס. אוטס, ששלט ב-26% כבר, יחד עם ה-19% של האחים בריסקו, ומשפחתו של בוב ג'ונס הסנילי שהחזיק ב-22%, הם תמכו בעסקה של המכירה למקמהן בלי הידע של אנדרסון, עבור 675,000 או 750,000 דולר. בארנט כבר היה השני למקמהן אז, ונשאר קרוב לבריסקוז, אלופי הזוגות של ה-NWA, שדאגו מהעתיד של ג'ורג'יה כי וינס ינצח. וינס צבר אהדה עם האנגל של סינדי לאופר, אבל הפסיד כס, כי התרחב וקנה תוכניות מקומיות. בדיעבד זה נראה כמו החלטה קלה, אבל הם פשוט רצו להשיג כסף מהיאבקות אזורים שעמדה למות. רק אחרי רסלמניה וההסכם עם NBC, והתוכנית המצוירת בבוקר שבת שפתחה קו צעצועים לילדים, דמוגרפיה חדשה, וינס ניצח. ועדיין, המכירה ב-1984 הייתה מזעזעת. לאחר שרכש את הארגון, וינס סגר אותו וה-WWF השתלטו על השידור ב-TBS בקיץ, כי זה מה שרצה. וינס קיבל את השידור הכי טוב להיאבקות- אולי קיבל שידור לארגון החדש שלו עם הפרומוטרים בג'ורג'יה, בשבע בבוקר שבת אצל טרנר, אבל הארגון לא הצליח. לווינס היה שידור טוב ב-TBS וב-USA, וגם ספיישלים ב-MTV לקראת רסלמניה. סינדי לאופר ומיסטר טי עזרו להיאבקות להיחשף, והאלק הוגאן התפרסם. אפילו שה-NWA היו המבוססים ברוב המדינה, ובשווקים רבים הארגונים המבוססים ניצחו את ה-WWF ברייטינג ובקהל, לתקשורת זה לא שינה. וינס קיבל קרדיט על מילוי הגארדן למרות שזה קרה מאז שנות ה-70, ועבור תוכנית כבלים חשובה, למרות שהשיג פחות מג'ורג'יה בשיאה. כמו הסכמים רבים של בארנט, זה השפיע על העסק. וינס הוביל על ה-NWA ועל כולם בתחילת מלחמת ההיאבקות, ויותר מזה, המתחרים לא היו חשובים בתקשורת. וינס עדיין היה מקבל פרסום עצום, כי הוא היה מניו יורק ויותר מודרני, אבל אם הרייטינג שלו היה פחות משל אטלנטה, כמו שהיה, היו מדברים על מלחמה ולא על וינס ששינה את העסק, והתרברב על הגארדן והכבלים.
לג'ו פרקינס מגיע הקרדיט על ההתרחבות של ה-WWF ב-1984-85, אבל בארנט, שהיה חשוב אצל מנהלי תחנות ואחראי תוכן, עזר. גם עזר שגנבו את הזמן המבוסס של הארגונים הקיימים, כי בארנט היה מקושר בטלוויזיה מהימים הראשונים שלה. ההיאבקות הייתה במלחמה הכי מרה בהיסטוריה. עבור וינס מקמהן, זה עדיין "אנחנו נגדם", אבל הם עכשיו זה העולם האמיתי ואפילו המעריצים. זה מה שמניע אותו. בארנט שונה, ונשאר ידידותי עם כולם. אף אחד לא יודע, אבל מאמינים שפוטר ב-1987 כי דיבר עם האנשים הלא נכונים. חברים ותיקים שלו היו אויבים של וינס. אבל בסוף, למרות שלא היה חייב, וינס החתים את בארנט בקיץ 2002, והרשה לו לחיות טוב בסוף ימיו, למרות שלא כמו שחי בעבר. בדיעבד, אם מוציאים את בארנט מההיסטוריה, תמיד בלתי אפשרי להבין מה היה קורה. בארנט לא השיג את השידורים ברשתות, הוא רק עבד אצל פרומוטר שהיה לו. הרשת, כשטלוויזיה הייתה בחיתוליה, הייתה יוצרת כוכבים. ולפי אגרוף ורולר דרבי, הטלוויזיה הייתה מתפשטת ולבסוף היה נמאס לה מהיאבקות מרוב חשיפה. הרעיון לקנות שידורים מקומיים היה קורה לבסוף. בארנט נחשב ליוצר ההיאבקות באולפנים, אבל זה היה מצורך, לא מרעיון מבריק, וכבר קרה במרסיקו, למרות שבארה"ב עוד לא ידעו. הרעיון היה נהדר אז, ומישהו היה ממציא אותו, אבל מי יודע? אם המציא את רעיון הסגמנטים האישיים, האם מישהו יהה ממציא אחר כך? כנראה. פריץ ואן אריק עשה את זה בתחילת שנות ה-80, לפני שה-WWF העתיקו ממנו. יש כמה שאומרים שהמציא את הרעיון הזה, אבל לא ידוע אם זה מדויק. אין ספק שמגיע לו קרדיט על ההצלחה באוסטרליה. בג'ורג'יה, ל-NWA כבר היו יתרונות פוליטיים וכלכליים, ובטווח הארוך הם היו מנצחים. זה היה מזל בלבד שטד טרנר, הבעלים של הברייבס, גם שלט בערוץ 17 המקומי כששודר בלוויין. בעלים אחר אולי היה אגרסיבי בהתרחבות, בטח כשההתרחבות לאוהיו הייתה חזקה. אבל וינס מקמהן, מניו יורק ועם הגארדן, ששלט בלוס אנג'לס ויכול היה להשתלט על המערב התיכון עם הוגאן, מושך הקהל המבוסס, היה משיג את USA נטוורק, שנוצרה מהרשת של MSG ושידרה את המופעים החודשיים שלו תמורת תשלום, והוא היה מנצח. וינס לא היה קונה את ג'ורג'יה, לפחות לא במחיר הזה, בלי בארנט מאחורי הקלעים. אבל הארגון היה שורד עוד כמה שנים, כי כל הטריטוריות ירדו כשהפרומוטרים העשירים, וינס וקרוקט, רכשו את כל המתאבקים. קרוקט, עם הקשרים הגיאוגרפיים והקשר ל-NWA, היה מקבל את השידור, כמו שקיבל בעקיפין. יש תחושה בקרב אלו שהיו מעורבים בכך ששאריות ה-NWA כנראה היו גוססות אלמלא בארנט היה לוחץ על טרנר לרכוש את קרוקט, כי עמד לפשוט רגל. עדיין, זה היה הגיוני על הנייר, למרות שזה היה אסון לבסוף. המקורבים לעניין אומרים שכשאריק בישוף פיטר את בארנט ב-1995, זה היה כי לא רצה שיהיו למישהו קשרים כדי שיוכל לדבר עם אנשים כמו הארווי שילר או טד טרנר. בישוף היה מספיק חזק כדי לעשות את זה, ואפילו בארנט, אם היה בארגון כשעשו טעויות ב-1998-99, לא היה יכול לעצור את זה, גם אם הבין עד כמה הם מפשלים כשנדמה היה שהכל בסדר. באופן רשמי, בישוף אמר שבארנט גרם לבעיות בהנהלה כששחרר אותו, ונתן לו פיצויים יפים.

YossihNew · 26/10/24

ברט הארט זוכר שבתחילת דרכו ב-WWF, כשהארגון שילם על הטיסות בתחילת סיבוב ההופעות, אבל המתאבקים היו צריכים לשלם על הנסיעות הביתה. בגלל ההוצאות לחזור לקלגרי, בתקופה בה לא התאבק בפסגה, ברט בקושי הרוויח. שבוע אחד, אחרי שקיבל 1,100 דולר ועלה לו 1,500 דולר לחזור הביתה, בטח בסוף 1989- ב-1992 הוא גם דיבר עם WCW- הוא הלך לווינס. וינס אמר לו שאם ימצא עבודה טובה במקום אחר, שייקח אותה. ברט דיבר עם בריאן פילמן ב-WCW וריק פלייר, שהיה אז הבוקר, הציע לו 250,000 דולר, והוא רצה לקחת. ג'ים הארד סירב לאשר את זה, כמו עם ארן אנדרסון. פלייר הצליח להביא את ארן, אבל WCW לא רצתה את ברט, ובארנט אמר לברט שכדאי לו להישאר ב-WWF. אפילו בסוף, בארנט היה מקושר, לא כמו קודם. לא היה טרנר שיוכל לדבר איתו, בעיקר כי עבד עם מקמהן בעמדה חסרת חשיבות. חוץ מחברים מהעבר, לפעמים איזה כוכב WCW שה-WWE לא רצו התקשר בייאוש וקיווה שיעשה משהו עבורו. ה-WWE הכירו במותו של בארנט לפני RAW, אבל לא אמרו עליו כלום בתוכנית או באתר. בהלוויה שלו, היו גרי ג'וסטר, חברו הטוב מהתעשייה, אסאסין וסקוט הודסון, וכמה מתאבקים ומנהלים משנות ה-70. פעם, אם אשתו של מישהו הייתה מתה, זאת הייתה כמו הלוויה של מאפיה כשהבוסים מכל המדינה באו לחלוק כבוד.

YossihNew · 27/10/24

הספד לביג בוסמן- 4 באוקטובר, 2004:

לפני שבועיים, ריי טריילור ובראד ארמסטרונג נתקלו אחד בשני לראשונה מזה המון זמן במופע אינדי בג'ורג'יה. הם חברים כבר 19 שנה, אבל בלי היאבקות מאבדים קשר. הם דיברו על זה שעליהם לשמור על קשר, כי חברים טובים שלהם באותו הגיל, קורט הניג, ריק רוד ורוד ווריור הוק, מתו. גם אמא של טריילור מתה לפני חודש. עבורו, זה היה קשה כי בתור ביג בוסמן ב-WWF וב-WCW, החברים שלו היו הניג ורוד. הם אהבו לחגוג ולצחוק. אם יש דבר שכל מי שהכיר את טריילור ידע, זה שהוא בחור כיפי, ואהוב. הוא היה בחור גדול, אבל לא בריון, בניגוד לדמות שלו. למרות שהצליח בהיאבקות, הוא מהיחידים שקיבלו פוש מהיר וזה לא עלה להם לראש. ובאופן נפוץ מדי במקצוע, טריילור היה השלישי בחבורה שמת בגיל צעיר. אשתו אנג'י באה לסלון בביתם, ומצאה אותו על הספה, קר. היא שאלה אם הוא צריך שמיכה, ושמה לב שהוא לא נושם. היא הזמינה אמבולנס והוא הובהל לבית החולים והוכרז כמת. הוא מת מהתקף לב בגיל 42. זה בא משום מקום, כי הוא הרגיש די טוב, ורק הברכיים הטרידו אותו.
סיבת המוות לא תירשם למשך שלושה חודשים בגלל נתיחה אחרי המוות ובדיקת רעלים. זה נשמע דומה מדי למתאבקים בשנות ה-80 וה-90, לטריילור היה לב גדול, אפילו יחסית לגבר במשקל 147 ק"ג. גם היו לו עורקים חסומים. הוא נודע כביג בוסמן, ולפני פציעות הגב והברכיים שהאטו אותו, הוא היה ביגמן ממש טוב, שידע לקחת באמפים. הוא קבע שיאים בערים רבות, בסנט לואיס, שיקגו, סן דייגו ובוסטון ב-1989 בקרבות כלוב מול האלק הוגאן. עד התקופה המודרנית, הוגאן-בוסמן היה מהפיודים הכי מוצלחים בהאוס שואוז. בתוך הזירה, בקרבות שכללו באמפים מפורסמים של הוגאן, סופרפלקס מהכלוב, זה היה מהקרבות הטובים של הוגאן, בעיקר במרץ 1989 במדיסון סקוור גארדן, ובסאטרדיי נייט מיין איבנט ממאי 1989. הקרבות היו הפיוד הכי טוב של הוגאן מאז רנדי סאבאג'. אחרי שעזב את ה-WWF ב-1993, הוא יצא אובר באול ג'פאן, שם עבדו הוורקרים הגדולים אז. ג'ייאנט באבה אהב ביגמנים שידעו לזוז. הספוטים של המכות שלו יצאו אובר והוא מכר נהדר ליפנים. הוא כבר הופיע אצל באבה ב-1988 בתור ביג באבה, השם בו השתמש כששמר על ג'ים קורנט. באבה רצה שיהיה בצמד עם סטיב ויליאמס, כצמד הילי זר, בעיקר אחרי קרבות טובים מול הכוכבים היפניים. זאת הייתה עבודה טובה, אזל WCW החתימו אותו, כי דייבי בוי סמית' שוחרר בסכסוך על חוזה, והם היו צריכים כוכב מול ריק רוד. הוא הגיע כבוס, עם הגימיק מה-WWF כדי שלא יתבעו אותו, אבל ה-WWF טענו שהם מפרים זכויות יוצרים. הם שינו את שמו למלאך השומר, חבורת שיטור שניסתה למנוע פשעים ברחוב אז. המנהיג, שאשתו הייתה מעריצה, אישר את השם, והוא לבש את הגדים שלהם, אבל הגימיק נכשל. בין פציעות וחוסר פוש, הוא היה סתם בחור ב-WCW עד שהחוזה שלו נגמר. חשבו שהקריירה שלו נגמרה, אבל וינס החזיר אותו כבוסמן, שוב פעם היל ראשי. הוא לא היה מה שהיה בשיאו, אבל עבד עם כל הכוכבים הגדולים בארגון לפני שהפסיקו להשתמש בו. הוא נשלח לאמן ב-OVW, אבל זה לא עבד. הוא לא רצה להיות שם, כי חש שיוכל להתאבק בפסגה. הוא הפסיק להגיע לשם. בסוף, אפילו שיכלו לפטר אותו, כי לא היו תוכניות לגביו, וינס שילם לו עד שהחוזה שלו פג כעבור כמה חודשים, כי כיבד אותו על הכסף שהכניס לארגון.
שכנו אמר שהוא היה ענק עדין ותמיד דיבר עם ילדי השכונה. הוא היה נהדר בליל כל הקדושים, ונתן לילדים ממתקים וחתם חתימות. הוא עוד ישב בחצר כמו תמיד. הילדים שלו יתגעגעו אליו. טריילור רץ ביולי לתפקיד יו"ר הוועדה המחוזית והפסיד. הוא עזר לארגן הלוויות ציבוריות 11 ימים לפני מותו לקורבנות אסון התאומים. יום לפני מותו, צילם פרסומת לעסק ציד מקומי. ג'ים קורנט אמר שהוא לא מכיר עוד מישהו שהיה בפסגה כמעט מהרגע שהתחיל. הוא היה זה שהוציא אותו אובר כשומר הראש המסוכן ב-1986. אחרי שקונט חטף כמנג'ר, אמו העשירה שלחה לו את לוחם הרחוב הכי קשוח בלואיביל שיגן עליו, ביג באבה רוג'רס. זה היה חצי שוט כי הוא הצליח לעצבן את הקהל כשהגן על קורנט המעצבן. הגימיק יצא אובר יותר ממה שחשבו, כי אחרי מעט קרבות בשלושה שבועות, הוא ודאסטי רודס היו בקרב כלוב באוגוסט בשארלוט והביאו 9,500 מעריצים ששילמו 96,000 דולר. כעבור חצי שנה, בפברואר, הם התאבקו בקרב באנקהאוס סטמפיד ושברו שיא עם 16,600 איש ו-165,000 דולר. זה היה ענק, כי זה היה בפיטסבורג, עיר של ה-WWF, והם ניצחו אותם.
בדצמבר 1986, התחיל ארגון קרוקט סדרת קרבות באנקהאוס סטמפיד, באטל רויאל עם בגדי רחוב שדאסטי רודס המציא, שאפשר היה להביא נשקים. מי שניצח היה הכי קשוח וקיבל גביע ופרס בכסף. בסוף דצמבר, לפחות בסטוריליין, רודס ובאבה היו בתיקו, וזה קבע את הקרב שלהם. כדי לרדת על חוקי הכלוב של וינס, דאסטי הודיע שהדרך לנצח היא לזרוק את היריב שלך מהכלוב, והוא לא עמד לקחת את הבאמפ. ריי טריילור בא ממשפחה של מעריצי היאבקות. סבו, בשנות ה-50, התלהב לקראת מופע ותקף את פרדי בלאסי עם כיסא. הוא נולד במאי 1962, כמה שנים אחרי שארן אנדרסון נולד באזור. הוא שיחק פוטבול ועבר כסוהר בבית הכלא בקוב קאונטי. הוא פגש את טד אלן שהפך אותו לג'ובר בסוף 1985. יש כמה קלטות שלו כג'ובר לבוש לבן, כולל הפסדים לרוד ווריורס והמידנייט אקספרס. בפברואר 1986, קיבל קרב ב-TBS מול טולי בלאנשארד, ששקל 54 ק"ג פחות ממנו. דאסטי ראה איך חטף את הסלינגשוט סופלקס וחשב שבחור ששוקל 154 ק"ג שיודע לזוז ולקחת באמפים יצליח. הוא הוריד אותו מהג'וברים ואמר לו לחכות עד שישכחו ממנו. במאי, הוא ערך בכורה כשומר הראש של קורנט. למרות שגובהו היה 1.93 מטר, הכריזו עליו כעל 2.03. הוא לבש מגפיים עבים והתנשא מעל כולם, ובחליפה הוא נראה כמו שומר של גנגסטרים. הגימיק שלו היה להיות שלו בכל מצב, וזה לא היה קל. קורנט תמיד היה האיש הכי מצחיק, ואמנם בפרומואים הלאומיים לא עשה את זה, אבל הוא אהב לנסות לגרום לו לצחוק בפרומואים המקומיים. הוא הפתיע אותו עם שורה מצחיקה והוא הסתובב כדי לא לצחוק. פעם הם יצאו ממכונית שכורה, והדלת בטעות נתקעה לטריילור בראש. אסור היה לו למכור.
קורנט תמיד המציא ראיונות מטורפים על כמה שבאבה קשוח, וזה היה בלתי אפשרי לעמוד בזה, כי הוא בקקושי התאבק אז. לילה אחד המידנייט אקספרס התאבקו מול הניו בריד, וכריס צ'מפיון הוריד לבאבה את הכובע. אסור היה לפייסים לגעת בבאבה כי הוא היה בפיוד עם דאסטי. הוא לא ידע מה לעשות, וקורנט אמר לו שלפי הדמות, הוא צריך לכסח אותם. הוא בא וכיסח אותם, והם לא ידעו שזה בא. הם לא יכלו לעשות, כי אם היו מחזירים, רודס היה כועס. קורנט אהב להגיד "ביג באבה: בלי בעיות", כמו פרסומת על מסטיק: ביג באבל. לאחר עשרה שבועות של קידום, הקרב הראשון שלו היה מול וורלורד באוגוסט 1986. המידנייט אקספרס התערבו והם חיסלו את וורלורד. מה שהוציא אותו אובר, והיה זכור בקריירה, היה כשכיסח כמה ג'וברים, ודאסטי בא להתעמת איתו. הם קידמו את הגימיק כל כך עד שהמתח היה מדהים. דאסטי פגע בבאבה עם כיסא, שהיה אמור להתפרק על באבה שלא ימכור, ודאסטי יברח בניגוד גמור לכל מה שעשה כי מדובר במפלצת. אבל לא טיפלו בכיסא. למרות זאת, באבה לא מכר את הכיסא השבור, וקיבל מוניטין של בחור בלתי מנוצח. הוא סידר את הכובע, ודאסטי נדהם מהמפלצת וברח לתדהמת כולם. הפיוד הצליח מיידית ברוב המקומות. הוא התאבק בטלוויזיה, וקורנט קבע לו את הספוטים. הוא לא רצה שיעשה מהלכים רגילים, וניסה להמציא מהלכים של ענק בקרבות רחוב. טריילור המציא את הבאבה סלאם, או הבוסמן סלאם. הוא כיסח עם זה את רנדי מולקי, שעף כל כך מרשים וזה הפך לפינישר שלו. באבה לא ניצח את דאסטי, אבל בסטארקייד 1986 ניצח את רוני גארווין בקרב רחוב. היו לו מעט קרבות אז הוא לא נחשב לוורקר, וזה היה קרב לא חשוב כל כך, אבל באבה היה אובר ואנשים האמינו שגארווין קשוח. זה לא היה חלק, אבל ראית שהוא יהיה שונה מוואן מן גנג או קמאלה. זה היה מעניין כי גארווין היה בחור קשוח ובאמת חיסל אותו, ובאבה לא יכול היה לעשות כלום. מאוחר יותר, הוא היה אמור לתפוס את קורנט שנפל מהפיגום בקרב של הרוד ווריורס-מידנייט אקספרס. קורנט היה תלוי ועזב, ועף דרך ידיו של באבה למזרן, ונפצע בברך. הוא צעק על באבה לסחוב אותו לאחורי הקלעים כי הוא פצוע וזה שוט, אבל באבה חשב שהוא משחק.
למרות שהפיוד עם דאסטי היה הצלחה אדירה, כשהפסיד, הוא החיל להישכח. כמו רוב המפלצות שלא היו מוכשרות, כשהפייס חיסל אותן, הן חוסלו. עם הבנייה הגדולה והניסיון המוגבל, טריילור היה במצב של פלופ ברגע שייחשף. אבל קורנט אמר שבתור מעריץ ותיק, הוא לא נכשל- הוא למד מהר, הבין את הגימיק וזה היה טבעי. רוב המתאבקים של קרוקט היו עם חוזים כדי שלא יעברו ל-WWF, אבל מכיוון שהוא היה יצירה של דאסטי ולא כוכב רציני, לא הציעו לו חוזה. הוא נשלח לקנזס סיטי, טריטוריה התפתחותית סוג ב' של קרוקט. זה נכשל, וקרוקט רכש את ה-UWF מביל וואטס במרץ 1987. בהקלטה הראשונה דאסטי מיד חיסל אותם. באבה ניצח את וואן מן גנג, לימים שותפו ב-WWF, וזכה בתואר ה-UWF באפריל. בראד ארמסטרונג וטים הורנר זכו בתארי הזוגות מסטינג וריק סטיינר. דאסטי הוכיח שמידקארדרים של קרוקט יכלו לזכות בתארים ב-UWF. באבה היה אלוף זמני, כי המתאבק היחיד שרודס רצה לתת לו פוש היה סטיב ויליאמס, הכוכב הגדול שלא זכה בתואר. ויליאמס ניצח את באבה בקרב טוב ביולי 1987. היו להם קרבות חוזרים. באבה היה יריב ענק לבחור שרצו שיהיה שותפו, כי גם בגודל, ויליאמס היה חזק ויכול היה להרים אותו. כשג'יי ג'יי דילון נפצע בוורגיימס המקורי ביולי 1987, טריילור שיתף פעולה עם הפור הורסמן מול דאסטי, ניקיטה קולוף, הרוד ווריורס ופול אלרינג, במיאמי. הוא עבד עם מסכה כוור מאשין, ונכנע ולא השתמש בשם.
טריילור הרוויח לפעמים 700 דולר בלבד לשבוע. מה ששבר את גב הגמל היה כשקיבל תשלום על סטארקייד 1987, כשהתערב בקרב הפיגום של מידנייט-רוק'נרול אקספרס. הוא טיפס על הפיגום ועשה ספוטים עם ניקי מורטון. ארבעת המתאבקים וקורנט קיבלו 10,000 דולר, והוא 5,000. זה, וזה שלא היה לו חוזה, גרם לו להרגיש לא מוערך. ב-1987 נבחר למתאבק הכי משתפר באובזרבר. הוא נשאר קצת, אבל לא שכח, ודיבר עם ה-WWF. אחרי שהיה ביפן באפריל, הוא הגיע לארגון. ה-WWF יצרו דמויות חדשות למתאבקים, גם כאלו מוצלחים. הם שאלו על הרקע שלו, והוא הזכיר שהיה סוהר לפני ההיאבקות, והפך לביג בוסמן, סוהר היל מקוב קאונטי, ג'ורג'יה. קורנט אמר שהוא עדיין היה ילד גדול וכיפי. הוא שגע אותך אבל גרם לך לצחוק. קורנט וטריילור היו חברים טובים, וכשטריילור הרוויח כסף, הוא עבר עם אשתו מג'ורג'יה לשארלוט. קורנט ואשתו דאז, יצאו עם טריילור ואנג'י למועדון סטנדאפ בו הסטנדאפיסט ירד על רדנק בשם באבה. טריילור ישב טוב והקומיקאי שאל אותו מי הוא. הקהל הכיר אותו, וכשהוא אמר שקוראים לו באבה, הקומיקאי פחד.

YossihNew · 27/10/24

הוא עבד בהאוס שואוז לפני הבכורה, ביוני 1988 בקאו פאלאס. הגימיק היה שלאחר שכיסח את הג'ובר, קרא לו זכויות ואזק אותו לחבלים כדי לכסח אותו עם אלה. הקורבן הראשון שלו היה, באופן אירוני, לואי ספיקולי. ה-WWF היו צריכים להציג הילים גדולים, וכולם ידעו שיצא אובר עד לקרב מול הוגאן. הוגאן צילם אז את הסרט נו הולדס בארד, אז הבנייה הייתה איטית. האנגל היה צפוי, הוגאן כוסח בידי האלה בתוכנית. בוסמן והוגאן עבדו יחד חודשים. זה היה ייחודי, להוגאן, כי בדרך כלל הוא משך טוב בסיבוב הראשון בכל עיר בסיום פסילה, ובדרך כלל הפעם השנייה ירדה. עם בוסמן זה היה הפוך- ההתחלה הייתה טובה, אבל בקרבות השניים והשלישיים, קרבות הכלוב, הוא הצליח ממש. הם שברו שיאים בפברואר בסן דייגו ובסנט לואיס- שם השיגו 18,000 איש ששילמו 189,000 דולר, דבר ששבר את השיא של ריק פלייר-ברוזר ברודי, מול אולם מלא, דבר ייחודי פרט לקרבות של ג'ו סטצ'ר-החונק לואיס, באדי רוג'רס-ביל לונגסון, לונגסון-לו ת'אז וריק פלייר-הארלי רייס ודאסטי רודס. הם גם שברו שיאים במרץ בבוסטון ובפברואר בשיקגו, הביאו 17,900 איש ששילמו 213,000 דולר, שני רק לרסלמניה 2, אבל עם הקהל הכי גדול ברוזמונט הורייזון. הם גם מילאו את הגארדן במרץ, אחרי 19,700 איש בנובמבר שם הוגאן ניצח בספירת חוץ ו-14,000 בינואר, שם בוסמן ניצח בפסילה. במילווקי הם מילאו את האולם פעמיים ברצף ושברו שיאים, והיו שניים רק להוגאן-אנדרה. בפעם הראשונה זה היה במיין איבנט בפברואר, שם הוגאן וסאבאג' ניצחו את בוסמן ואקים- וואן מן גנג- מגדלי התאומים. הוגאן וסאבאג' נפרדו לקראת רסלמניה 5. בוסמן היה האיש שסחב 22 דקות של קרב עבור הצמד שלו, והרייטינג של 11.6% היה במקום השלישי להיאבקות בזמן המודרני. הם עשו קרב כלוב במרץ ושוב מילאו את האולם. אחרי שנה כל כך גדולה, ברסלמניה, הוא ואקים היו בקרב השני וניצחו את שון מייקלס ומרטי ג'נטי, הרוקרס. אחרי שהוא ואקים היו עם סליק, והם נשארו חברים אחרי שוואן מן גנג עזב את התחום וחטף התקף לב, ובאופן מפתיע עכשיו עובד כסוהר, בוסמן הפך לפייס אחרי שבובי הינן העליב את אמא שלו. הפיוד הזכור שלו היה מול המאונטי, ז'אק רוז'ו, שוטר מול שוטר. הפיוד הסתיים בסאמרסלאם 1991 בו בוסמן ניצח ושלח את מאונטי ללילה בכלא. הוא גם התאבק מול הניג.
ברט הארט אמר שעבד קשה ותמיד חיבב אותו. הוא היה חלק מהחבורה הדרומית. הוא היה מצחיק, והיה בחור כיפי בחדר ההלבשה וכיפי לנסיעות. ב-1993, כשהדמות שלו לא הלכה לשום מקום, הוא פרש, וביולי עבר לאול ג'פאן. בטורניר הזוגות ב-1993, הוא וסטיב ויליאמס נתנו קרבות חזקים, בעיקר מול טושיאקי קאוואדה ואקירה טאו, והזוכים מיטסוהארו מיסאווה וקנטה קובאשי. הם הגיעו למקום הרביעי, מאחורי סטן האנסן ובאבה. WCW הציעו לו כסף מובטח כדי לחזור לפיוד מול רוד על התואר הבין לאומי, וב-1994, כבוס וכמלאך השומר, הוא עבד עם ויידר. כשהגימיק נכשל, הוא חזר להיות באבה רוג'רס ההיל ואפילו ריי טריילור. הוא היה סתם בחור בקבוצת דאנג'ן אוף דום של קווין סאליבן, ואז ב-nWo. הפציעות תפסו אותו, וב-WCW, הגישה של כולם הייתה שזאת מסיבה שמשלמים עליה. הקרב הכי חשוב שלו היה כשהוגאן בחר בו לקרב אליפות בנייטרו הראשון, ב-4 בספטמבר, 1995 בקניון אמריקה במיניאפוליס. הם עבדו קשה ונתנו קרב סביר. הוגאן יצא מהבאבה סלאם, עשה קאמבק וניצח תוך 7 דקות. זה לא היה כמו לפני שש שנים. אחר כך, הוא נסע מטעם WCW לניו ג'פאן, והיה מעורב בקרבות באירועים גדולים, והפסיד לקייג'י מוטו, והוא וסקוט נורטון הפסידו להאל רייזרס- הוק וקאנסוקה סאסאקי, ולמוטו ולסטינג, אבל הם ניצחו את הוק וסטינג.

YossihNew · 8/3/25

מותו של כריס קנדידו- 9 במאי, 2005:

מתאבקים מתים כל כך הרבה, ויש המון דרכים שאתה מצפה לזה. אפשר לצפות לשנים של שימוש בסטרואידים וקוקאין שיובילו להתקף לב לבחור בשנות ה-40 שלו. מנות יתר. בשנות ה-70 היו תאונות דרכים. יש סרטן ובעיות באיברים פנימיים שיכולים לקרות לכולם. יש את ההתאבדויות שנגרמות מסמים ומדיכאון. מיק פולי אמר שהדבר האחרון שהוא ציפה לשמוע היה שמישהו מת מקרסול שבור. ומה שמוזר בנוגע לכריס קנדיטו- שמו האמיתי, קנדידו היה רק לזירה- שלפני שנתיים, מהסיבות שהזכרנו, אף אחד לא היה נדהם. כמו אדי גילברט, בריאן פילמן וקרי ואן אריק, קנדידו ותמי סיטץ'- אי אפשר להזכיר אחד בלי השנייה כי הם היו כל כך קשורים- במשך שנים נראו כמו טרגדיה שחיכתה לקרות. הם היו מכורים בהכחשה. הם נתנו מס שפתיים ודיברו על הבעיות שלהם כאילו זה העבר. אחרי המון נסיגות, חשבו שהם כמו סקוט הול וג'ייק רוברטס, כשהופתעת שהגוף שלהם שרד את כל זה, אפילו אם האיברים הפנימיים שלהם זקנים בעשורים מגילם. אז כשבשנה שעברה קנדידו אמר שהתנקה, הרוב היו סקפטיים. אבל הוא הגיע לאינדיז במשך חודשים, לא אמרו שהיה במצב רע, או לא קוהרנטי, או משהו אחר שהוותיקים רואים כשמישהו בולע כדורים. היה לו מוניטין קשה, אבל הוא עבר אותו. ביוני, הוא בא להקלטה של ה-WWE, דיבר המון עם ג'ים רוס וגם עם וינס מקמהן, ואמר להם שהתנקה. הוא הצליח לדבר על קרב ניסיון, אבל הזמן לא היה טוב. כשעמד להתאבק מול קרלי קולון, וינס מקמהן אמר שהם רוצים שקרלי יהיה היל, ואמר שבגלל שקנדידו לא פייס כזה טוב, הם מעדיפים שפונאקי יחליף אותו. עוד סיבה הייתה שהם רצו לבחון את קולון, ואם קנדידו היה מגיע בלי שיכריזו בצפון מזרח המדינה, היו סיכויים טובים שצעקות "ECW" ימנעו תשומת לב מקולון, והם היו מתקשים להעריך אותו. הוא שמר על קשר עם רוס במשך שנה, אבל ויתר על התקוות כשרוס הוחלף כסגן נשיא ליחסי אנוש בידי ג'ון לורינייטיס, שאמר מיד שלפי המדיניות שהשתנתה מאז, הם רוצים להחתים רק מתאבקים בגובה 1.87 מטר ומשקל 108 ק"ג. באוקטובר, הוא הגיע ל-OVW באוקטובר, רק כדי להתאבק בתוכנית, אבל זה לא יצא טוב. נובה הביא אותו כשותף המסתורי שלו מניו ג'רזי כדי להילחם מול חברי ג'רזי שור לשעבר, דני אינפרנו וארון סטיבנס. קנדידו לא היה טוב כפייס בקרב, קצת איטי ולא בכושר. הוא הודה בזה לאחר הקרב, והמשיך לעבוד באינדיז, וחיפש דרך לחזור לאור הזרקורים שהיה בטוח שיהיה לו שנים כשבתור מתבגר באינדיז של ניו ג'רזי אמרו שהוא כריס בנואה הבא.
הוא התעכב בדרך להיות בנואה הבא. היו לו בעיות בריאות נוראיות בכמה מקרים. הוא קרס ממנות יתר ביותר ממקרה אחד, בבית, בחגיגות אחרי מופעים, אפילו באולם. פעם, הוא הובהל לבית החולים על סף דום לב, והרופאים אמרו לו שזה שילוב של סטרואידים וסמים אחרים לבניית גוף שלקח שנים והגדילו את ליבו, וגם סמי הרגעה שלקח שהאטו את קצב פעימות הלב. סיטץ' נחשבה למתה בעצמה פעם, כשהלבלב שלה נפגע והוא טס הביתה בזמן סיבוב הופעות לניו ג'פאן. בלוטת התריס שלה הפסיקה לתפקד. היא שרדה, אבל עלתה במשקל. היא הפכה למדוכאת מרוב העלייה במשקל, הפסיקה להתאמן, וזה רק החמיר את המצב. רק לאחרונה היא ירדה 22 ק"ג ומצבה השתפר, כשלראשונה מזה שנים היא נראתה כמו האישה מימיה בטלוויזיה, והתכוננה לחזור להתאבק. לראשונה, כנראה מאז שעבדו לאחר גיל ההתבגרות ב-SMW, הם היו בריאים, שמחים, מבוססים כלכלית והוא היה ללא סמים. בהיאבקות, זה נקרא "השיחה". למי שהיה במשך עשורים, זה מישהו שאתה מכיר, הקול שלו נשבר. הם מתחילים לברבר לפני שהם אומרים משהו, ויודעים את זה. מישהו מוכר במקצוע, שהכרת אישית, מת. "השיחה" על קנדידו כמעט קרתה לפני כמה שנים, ולא הייתה מפתיעה. קנדידו אמר שזה היה בינואר 2004, בסן חואן בפורטו ריקו, שם הבין בעצמו שתכף יהיה נושא השיחה, והבין איפה היה. לא נפשית- במציאות. הוא ישב באותו המלון בו חברו אדי גילברט הפך לנושא בגילו, לפני עשור. הוא אמר שאז החליט להתקרר. קנדידו היה מבשר שיחות רבות. באפריל 1999 התקשר לאובזרבר ואמר שאיבדו את ריק רוד. הוא העריץ המון מתאבקים, אבל רוד היה מיוחד, כי תמי העתיקה את הכניסה של רוד, התפשטה, צעדה, רקדה ואמרה לקהל שהיא רוצה שהחזירים יראו איך נראית אישה אמיתית.
סיטץ' אמרה שקנדידו היה נקי הרבה זמן, והיה צריך להפוך לאיש זקן ואפור עם נכדים. הוא היה בחיים שלה מאז גיל 17. היא רצתה לעשות לו יותר. היו לו לב ונשמה טובה, והיא לא יודעת מה לעשות בלעדיו- היא מעולם לא הכירה חיים אחרים חוץ משלו. ועדיין, בתוך העסק, אלו שהעריץ כמו רוד או גילברט, או חבריו הטובים כמו לואי ספיקולי, נפלו כמו זבובים, וכוח ההתמכרות היה כל כך חזק, לא רק בו אלא ברבים ב-ECW, שם עבד כשהמוות התחיל להשתולל, והם תמיד אמרו שזאת שיחת השכמה. אבל כעבור כמה ימים הם לקחו כדורים כמו תמיד. סומס, הסם האהוב באמצע שנות ה-90 ב-WWF, היה החטא הגדול שלו, אבל הנובאין ששניהם לקחו הפך אותם לזומבים ואנשים חששו לחייהם. קנדידו היה עם מוניטין כל כך גרוע, עד שפעם, פרומוטר אינדיז בלי מזומנים ניסה לשלם לו בהרואין, אבל זה לא היה סם שאהב. המורה שלו, והחבר הכי טוב שלו בעסק, דוקטור טום פריצ'רד, חווה לילה נוראי ב-28 באפריל. הוא עבד במופע מול 50 איש בטנסי, בו הכל השתבש. הוא כעס על אנשים וצעק עליהם ועזב, בלי לחכות לתשלום. אז הוא הגיע הביתה וקיבל את השיחה מטומי דרימר.
פריצ'רד אמר שבכה בין חמישי לראשון, זה פגע בו קשה מכולם והוא לא יודע למה. העניין הוא שקנדידו חטף חרא אחרי חרא ושמר על גישה חיובית כי אהב את העסק- היאבקות, לא ספורט בידורי. קווין קלי סיפר לו שנתן לעסק הרבה יותר ממה שהעסק נתן לו, וזה בלשון המעטה. קנדידו שנא את הספורט הבידורי, ופריצ'רד אמר שראה כמה אהב היאבקות כשצפה בו באימפקט המוקלטת ששודרה יום אחרי מותו. קנדידו שבר את השוקית והשוקה, ונקע את הקרסול כשהרגל שלו הסתבכה בסאני סיאקי שנחת עליו לאחר דרופקיק בדקה הראשונה של קרב הפתיחה של לוקדאון.

YossihNew · 8/3/25

הוא הובהל לבית החולים. רצו לנתח אותו למחרת היום, אבל הוא רצה לצאת, כי לא רצה את משככי הכאבים שיציעו לו. אבל לא באמת- הסיבה הייתה כספית, הוא לא רצה לשלם על להישאר שם. קנדידו וסיטץ' אמנם הצליחו כמה שנים, ומספיק כדי לשלם עם רוב הכסף על בית חלומותיהם שאיבדו כשהכל נשבר, אבל הם לא הרוויחו הרבה כבר שנים. איכשהו הם קיבלו מימון לסלון השיזוף שסיטץ' ניהלה ליד הבית שלהם בניו ג'רזי. קנדידו היה עקר בית במהלך השבוע, והתאבק באינדיז בסופ"ש. הכסף היה בעייתי- לקנדידו לא היה חוזה ב-TNA, אבל השתמשו בו די הרבה לאחרונה אחרי שהרשים את דאסטי רודס באינדיז וג'רי ג'ארט הספקן הסכים, לאחר שהכיר את המוניטין שלו. אם זה היה עובד, הוא היה יכול לעבוד בשני מופעי האיחוד של ECW והיה מקבל תשלומים נחמדים, ואז היה חותם ב-TNA. הרעיון היה שבלי חוזה הוא יוכל לעבוד ב-WWE, אבל פוליטית אולי זה לא היה עובד. האמת היא, שכמה שאנשים לא רוצים לשמוע, שבבית החולים הרופאים נדהמו מכמה היה עמיד למשככי הכאבים. הוא שבר את הרגל שלו, ורצה יותר ממה שרצו לתת לו, לפני שעזב. אחרי חצות, בכיסא גלגלים, הוא חתם למעריצים בלובי של המלון באורלנדו.
הוא חזר לבית החולים למחרת היום לניתוח. הוא חזר לעבוד למחרת כמנג'ר של הנאטורלס, אנדי דאגלס וצ'ייס סטיבנס. רבים הניחו שבגלל שידע איך הדברים עבדו בתחום, הוא לא רצה להחמיץ אפילו הקלטה אחת כדי שלא יאבד את המקום שלו, למרות שהבטיחו לו שזה לא יקרה. זה אולי היה חלק מההחלטה, אבל במציאות הוא אהב היאבקות יותר מכולם, וחש לחץ לא להחמיץ יום תשלום. הוא שמח שהפרומוטרים של האינדיז אליהם הגיע אמרו לו שישלמו לו כל עוד יופיע אצלם. הוא גם אמר שהרופאים אמרו לו שיהיה בסדר שיתחיל להתאבק שוב עוד שישה שבועות. אהבתו להיאבקות קשורה ליום אחד. בגיל תשע הוא ראה היאבקות פעם אחת, כשסבו הגיע והדליק את הטלוויזיה, ואמר לו שהוא מכיר את הענק עם האפרו- אנדרה- שהתראיין והבטיח לנקום באיש המוזר ששבר את הקרסול שלו. סבו לקח אותו למדיסון סקוור גארדן כעבור שבוע. אוגוסט 1981. המקום היה מלא ואנשים נאלצו לחזור, אבל הם הגיעו למשרד של ה-WWF ליד מנהרת הולנד במנהטן, ופגשו את ארנולד סקאלנד וגורילה מונסון, שנתנו להם מעבר לאחורי הקלעים, איפה שהיו המתאבקים. סבו, אב אמו החורגת, היה צ'אק "פופאי" ריצ'רדס, שבשנות ה-60 ותחילת ה-70 היה ג'ובר ב-WWWF. פעם, בפברואר 1973, כשריי סטיבנס הבריז מהגארדן, הקארד התארגן מחדש וריצ'רדס נלחם 11 דקות מול טרי פאנק, הקרב הכי זכור בקריירה שלו. קנדידו לא ידע את זה אז, רק שסבא שלו היה בחור שמכר תריסים ונציאנים או מיקרוגלים או מה שעשה אז. הוא לא ידע מי זה טרי פאנק, שהפך לגיבור שלו תוך כמה שנים, כשספג היאבקות כמו ספוג והבין מי באמת בנה את הקרבות. הוא גם לא ידע שקרב ההיאבקות המקצועי הראשון של כוכב היאבקות התיכונים המקומי, לארי וייל, היה מול סבו.
במקום, הוא ראה את הענק עם האפרו שסבו דיבר עליו נלחם מול קילר קאן בקרב עם מונסון ופאט פטרסון כשופטים, ואז מיין איבנט קלאסי, תיקו של שעה בין בוב באקלנד האלוף ודון מוראקו. הוא לא ידע יום קודם מה זאת היאבקות. כשעזב את הגארדן באותו הלילה, הוא ידע שיהיה מתאבק. טרי פאנק, שהתקרב אליו כעבור שנים ואפילו קצת התאבק מולו, אמר שהיה לו ראש טוב לעסק. זה היה קל עבורו כי אהב את זה. הוא עשה את ראיון טרי פאנק הכי טוב שראה, חיקוי נהדר במשך שלוש-חמש דקות, והיה טרי פאנק טוב ממנו. הוא היה ממש מוכשר, וחשבו שיהיה לו מקום בעסקים מאחורי הקלעים. הוא היה חד ממה שחשבו. וטוב ברעיונות ויצירתיות. בלי ספק, הקרב הכי זכור שלהם היה קרב ששניהם בטח לא רצו שיתרחש, ובדיעבד היה דוגמה מושלמת לטירוף שחיסל את WCW. במאי 2000 בת'אנדר, מישהו החליט שפאנק וקנדידו יתקוטטו לתוך אורווה. אף אחד לא חשב מה יקרה. הסוס נבהל ובעט בפאנק, ולמזלו לא בכוח מלא- הסוס הורדם לפני הקרב- או שהייתה עוד טרגדיה. פאנק נזכר ששניהם יכלו למות, בעיטה אחת מהסוס יכלה לגמור הכל.
כעבור כמה שבועות, קנדידו עזב את ההיאבקות הגדולה בצפון אמריקה, כנראה לתמיד. הוא שבר את פרק היד ופוטר מ-WCW בקיצוצים כי הארגון הפסיד כסף. הוא שנא את אריק בישוף על כך. זה קרה קצת אחרי שסיטץ' פוטרה, כי קימברלי פייג' מצאה בקבוק של משכך כאבים להזרקה במלתחות הנשים ואמרה שזה של סיטץ', שטענה שזה לא שלה, אלא של אחת מהדוגמניות מקליפורניה של הארגון. העובדה היא שהם אהבו את משכך הכאבים הספציפי הזה ב-ECW, אבל אמרו שהפסיקו עם זה כשהגיעו. עם המוניטין שלהם בעסקים אז, זה לא היה כל כך ברור. עד אז, בין אם הסמים היו שלה או לא, היא הייתה הרוסה. הם עברו את ה-WWF, את ECW ואת WCW והרסו את המוניטין שלהם בתעשייה. לא נשאר להם כלום חוץ מהאינדיז בארה"ב, ובמציאות, ברגע שהתפרסמת בהיאבקות, תמיד יהיו פרומוטרים מהאינדיז שירצו לתת לך בוקינג. קנדידו קיבל הזדמנות אחרונה בליגות הגדולות, אצל מאסאו האטורי בניו ג'פאן, שנתן לו בוקינג לטורניר הסופר ג'וניורים של 2001. הוא הגיע למקום רביעי משישה מתאבקים בבלוק א', מאחורי ג'ושין לייגר, אל סמוראי וסילבר קינג. העבודה שלו הייתה מספיק טובה כדי לחזור, והוא אהב לעבוד ביפן. אבל בסיבוב ההופעות האחרון שלו, סיטץ' כמעט מתה בגלל בעיות בלבלב, והוא החמיץ תאריכים, וניו ג'פאן לא החזירו אותו. פאנק אמר שלפני כמה חודשים הוא ישב איתו ואמר לו שהוא מוכשר מאוד, וקנדידו אמר שהוא נקי. הוא אהב אותו, זה היה כל כך משמח כשהגיע לחדר ההלבשה, ותמיד הפתיע אותו. ככל שקנדידו הזדקן, הוא נראה יותר כמו אדי גרהאם ורוי שיר, מראה שעבד להם. הוא אמר לקנדידו להפוך ל"פרופסור"- הגימיק של שיר בשנות ה-50- עם כובע בוגרים והכל. קנדידו הסתכל עליו כאילו הוא טיפש. הוא שיחק עם סבא שלו בבית, התאבק, ואז סידר את הזירות לכמה מופעים בניו ג'רזי והכיר המון אנשים בעסק. הוא היה רק בן 14, בלי אימונים פרט לקרבות עם סבא שלו, כשהוא וחברו מכיתה ד'- ג'ון רכנר שהפך לבולס מאהוני- נסעו ברכבת לברלין לצפות במופע, ואז הוא התאבק לראשונה במרתף מתחת לבר בחלק הפורטו ריקני של העיר מול ויקטור מנואל ברחאס בן ה-50. בזמן אחר, הוא היה מיין איבנטר מדהים בשם בלק גורדמן, חלק מאחד מהצמדים הגדולים בכל הזמנים. באותו הזמן חי בברוקלין. הזמן שלו באור הזרקורים נגמר. הריצה האחרונה שלו בארגון גדול הייתה שנה קודם בפורטו ריקו, אבל זה לא יצא לו מהמערכת.

YossihNew · ביום שני ב- 23:56

מותו של שיניה האשימוטו- 18 ביולי, 2005:

שיניה האשימוטו, שהיה כוכב בארגון היאבקות הכי מוצלח בעולם לפני עשור, מת באופן מפתיע ב-11 ביולי כשהובהל לבית החולים ביוקהאמה סיטי. אם שון מייקלס או האלק הוגאן הם מלכי רסלמניה, וברונו סאמארטינו הוא מלך ההיאבקות במדיסון סקוור גארדן, האשימוטו הוא המלך של אולם ההיאבקות הכי מלא במופעים בעולם, הטוקיו דום. הקריירה שלו וההיאבקות שלו בבניין קשורות זו לזו. הוא הוביל יותר אירועים מוצלחים בבניין מכל מתאבק בהיסטוריה. הפריצה המרכזית הראשונה שלו באה בגיל 23, באפריל 1989, באירוע ההיאבקות הראשון באולם החדש. הוא היה בטורניר על תואר IWGP הפנוי, וניצח ניצחון ששם אותו על המפה ככוכב עתידי, כשהצמיד את ריקי צ'ושו, הכוכב של הארגון, בסיבוב הראשון. הוא הפסיד בגמר לביג ואן ויידר. זה לא היה הקרב שלו שמשך את הקהל, אבל בגיל 24, הוא היה במיין איבנט של הפעם הראשונה שניו ג'פאן מילאה את האולם בפברואר 1990. הוא ומאסאהירו צ'ונו הפסידו לאנטוניו אינוקי וסייג'י סאקאגוצ'י, כשלו ת'אז שפט. זה היה אירוע ההיאבקות הראשון שהשיג יותר מ-3 מיליון דולר בהכנסות- רסלמניה 6 כעבור חודש הייתה השנייה. בשיא באמצע שנות ה-90 של ניו ג'פאן בבניין, הוא היה המיין איבנטר הכי גדול שם, ומילא אותו יותר מכל אחד אחר בפסגה, לקרבות מול צ'ושו, נאויה אוגאווה, צ'ונו, נובוהיקו טאקאדה, קאנסוקה סאסאקי וקייג'י מוטו.
וכשאינוקי שינה את הסוף של הקרב שלו, הקריירה שלו בניו ג'פאן נגמרה, וגם שיא ההיאבקות באולם. האשימוטו נשאר אגדה בזירו-1 במשך ארבע שנים, אבל גם העסקים נגמרו, והטוקיו דום הוחלף בסאיטאמה סופר ארינה כאולם המרכזי למופעים גדולים, ו-PRIDE, עם קשוחים שנלחמים על אמת, החליפה את ניו ג'פאן, כשקשוחים עשו גרסה אלימה יותר של מה שניו ג'פאן עשתה. האשימוטו, שמונה ימים לפני יום הולדתו ה-40, התמוטט בביתה של קאורי פויוקי, אלמנתו של הירומיצ'י "קודו" פויוקי, חמש דקות לפני תשע בבוקר. פויוקי התקשרה למשטרה והוא הובהל לבית החולים. כשטיפלו במה שחשבו שהיה מפרצת, ליבו וריאותיו הפסיקו לעבוד, והוא מת ב-11. השתיקו המון ממה שהוביל למותו, כי גר עם האלמנה של פויוקי קצת זמן ביוקוהאמה, ואשתו וילדיו לא היו שם. הוא התגרש רשמית במרץ, אבל מעטים מהציבור ידעו. היה המון כעס בתחום על היחסים שלו עם פויוקי. לקראת ההלוויה, אחותו, מאקי האשימוטו, ולא אשתו או המאהבת הייתה המארגנת כי אשתו ופויוקי לא רצו להופיע באופן ציבורי. הוא הופיע בציבור עם קאורי פויוקי בבכורה היפנית ל"מלחמת העולמות".
זה גם הוסתר מהציבור שהוא אושפז ב-3 ביולי בגלל כאבי חזה. למען האמת, היו לו מספיק בעיות לב עד שהרופא המליץ על ניתוח, אבל הוא לא רצה את זה, כי רצה לחזור להתאבק בניו ג'פאן ב-8 באוקטובר בטוקיו דום. גם היה לו לחץ דם גבוה המון זמן. הוא היה מאוד דומה לג'ים קורנט, והתעצבן בקרבות, בעיקר בקרבות ארוכים, ודימם מהאף והוסיף אמינות לקרבות. אחרים קושרים בין מותו הפתאומי ובעיות הלב שלו לפני בעיית המוח ללחץ כי היה צריך לשלם את החובות שצבר בארגון שלו. ציבורית, כל מהדורות החדשות כיסו את מותו, וכל עיתון חשוב במדינה דיבר על כך. זה היה נושא חשוב בחדשות באותו היום. תוכנית החדשות בפריים טיים ב-TV אסאהי הייתה הראשונה ששאלה אם ההיאבקות הובילה למותו. מי שמנחה את התוכנית הוא איצ'ירו פורוטאצ'י, הפרשן של ניו ג'פאן בשנות ה-80, שעזב כדי להיות שדר חדשות. פורוטאצ'י אמר ששיעור הפציעות של המתאבקים בעשור האחרון הרקיע שחקים, ושאל אם המפרצת הייתה בגלל כל הקרבות האלימים שעבר. אחרים אמרו שאמו של האשימוטו, שלא התאבקה, מתה גם ממפרצת בגיל 50. אבל האשימוטו חי את חייו כמו שרצה, אפילו עם הסוף שלהם. הוא בא מרקע עני. אביו עזב אותו כשהיה צעיר. אמו נישאה מחדש, ומתה כשהיה בתיכון. אחרי שהפך לסלבריטאי, TV אסאהי השתמשו בו לתוכנית בה איחדו אנשים עם קרוביהם האבודים. הם מצאו את אביו הביולוגי. הוא היה מאוד קריר, ואמר לאביו לבקר את הקבר של אמו, וזה כל מה שרצה ממנו.
כשהתחיל לקבל את הפוש בגיל 23, הוא אמר לחבריו שיעדיף לחיות קצת כאיש עשיר, ויאכל מה שירצה, מאשר חיים ארוכים כמישהו שתמיד ידאג לגבי המשקל. כשהיה צעיר, למרות גודלו, הוא היה ממש זריז. אבל המשקל שלו לפעמים התעלה על 140 ק"ג, וההופעה שלו החלה להאט, והיכולת והסיבולת נעלמו. פעם, הוא ירד 27 ק"ג, אבל המשקל חזר אחר כך. כשהחל לקבל את הפוש, חשב שירוויח מספיק כסף כדי לקנות בית גדול תוך שלוש שנים. הוא גילה שלא הרוויח מספיק מהר כמו שחשב, אבל לא עבר הרבה זמן לפני שקנה בית במקום עשיר בקוואסאקי, במרחק קטן מג'מבו צורוטה, ונסע בעיר במרצדס גדולה. האשימוטו היה פצוע עשרה חודשים, אחרי שדחה ניתוח בכתף, כי ניסה לשמור על זירו-1 חיה. הארגון הפסיד המון כסף. האשימוטו, היחיד שמשך שם קהל, ידע שאם הוא יעבור ניתוח, הארגון יקרוס במהלך ההחלמה שלו. אבל ניסיונותיו למנוע ניתוח רק פגעו לו בכתף עוד יותר ואיימו לו על הקריירה. היה כואב לראות אותו מתאבק בסוף. לבסוף, באוגוסט, האשימוטו ויושיאקי פוג'יווארה הפסידו את תארי הזוגות הבין יבשתיים של ה-NWA לשינג'ירו אוטאני וטאקאו אומורי. האשימוטו היה צריך לעבור ניתוח, אבל רופא אחד אחרי השני אמר לו שהנזק היה כל כך גדול עד שיזדקק להחלמה של שנה וחצי. הוא דחה את הניתוח עד נובמבר. כשהארגון חייב 1.2 מיליון דולר, זירו-1 נסגרה. המתאבקים האשימו את האשימוטו שהשתמש בכספים לצרכים אישיים. הוא לא הגיע להאוס שואו באותו הערב בקורקואן הול, שם ציפו שיגיד למעריצים מה קרה. זירו-1 מקס נוצר מזירו-1 כעבור כמה שבועות. האשימוטו דיבר לעיתונות ולקח אחריות על מה שקרה. כדי שיבינו כמה היה כוכב, ב-1999, כשהתמודד לראשונה על מקום בהיכל התהילה של האובזרבר, היה חסר לו קול אחד. בשנת 2000 נבחר, והשיג 78% מהקולות, קצת יותר מה-77% של סטיב אוסטין. הוא היה שם ידוע ביפן אצל אנשים מחוץ לתחום, והפנים שלו היו על ארוחה מוכנה עם חזיר.
באמצע שנות ה-90, האשימוטו היה אלוף העולם הכי מוצלח בעסק, אלוף IWGP בניו ג'פאן שלוש פעמים, פעמיים יותר משנה, כשהם היו ארגון ההיאבקות הכי לוהט בעולם. חשוב מכך, הוא הוביל יותר אירועים מוצלחים מכל מתאבק בהיסטוריה, כולל האלק הוגאן. 13 מופעים כשהקרב שלו הביא את הקהל הביאו יותר מ-40,000 איש. השיא הייחודי שלו היה בגלל שהיה הבחור הכי אמין במיין איבנט משלושת האנשים שהניעו את ניו ג'פאן בתור הזהב שלה. ועם הכיוון הנוכחי של ההיאבקות, השיא שלו בטוח לשארית הדור. עם מוטו וצ'ונו, הם היו שלושת המוסקטרים. הכוכבים השולטים אז, שהחלו באותו מחנה אימונים ויצאו אובר בגדול כשניצחו את ריקי צ'ושו בטורניר ה-G-1 ב-1991. מוטו היה הנוצץ, שהשתמש במונסולט ובמרפק בעמידת ידיים, והכי אהוד. הוא היה כוכב ענק. כל השלושה הלכו לצפון אמריקה בתחילת הקריירה. האשימוטו עבד במפפיס ובקלגרי בתור האשיף קאן, וצ'ונו היה אלוף בסנטרל סטייטס. אבל מוטו היה כוכב ענק בארה"ב ב-WCW ב-1989, עם פיודים מול סטינג וריק פלייר, וחזר עם יתרון גדול. צ'ונו לבש שחור, כאנטי גיבור, והתמקד במזרן. האשימוטו, בגלל האש והבעיטות, יצא אובר כקשוח, שקיבל כהונות ארוכות כי הקהל האמין שהיה מהקשוחים בעולם.
השאלה מי היה הקשוח לפני הימים ש-MMA וואלה טודו היו אהודים הייתה קשורה לפנטזיה. האשימוטו ממש לא נראה כמו מי שאמריקנים יקנו כלוחם לגיטימי, בגובה 1.76 מטר ובמשקל של לפחות 127 ק"ג, הוא נראה כמו כדור באולינג. אבל היה לו רקע בג'ודו ובעיטות קשות לחזה שנתנו לו אמינות. ביפן, שם עוד סגדו ללוחמי סומו, מבנה גוף לא היה חשוב בנושא הקשיחות כמו עובי והיכולת להפעיל כוח בתזוזה. הוא היה טוב בג'ודו בתיכון, והומלץ שיהיה מתאבק סומו מקצועי בגלל גודלו והיכולת האתלטית שלו. אבל הגיבור שלו היה אינוקי, ואחרי שגמר את התיכון, הוא התגבר על כל הסיכויים כדי להיבחר לדוג'ו של ניו ג'פאן ב-1984, לצד מוטו, צ'ונו, אקירה נוגאמי ומאסאהרו פונאקי- לימים מאסאקאטסו מפאנקרייס, שנשר במהלך כיתה י', עבר את האודישן ולמד היאבקות יותר מהר מכולם, כולל שלושה מתאבקים מדהימים. הוא היה חשוב בהיאבקות בעשרים השנים הבאות, עם הסרט הלבן, מוזיקת הכניסה, המכנסיים השחורים הארוכים, הבטן הגדולה, המכירה והקאמבק המלא באש בו בעט חזק לחזה של יריבו ונתן לו צ'ופים בכתף, כמו ריקידוזאן. זה שנחשב לאמיתי גרם לזה שהיה ביותר מיין איבנטים מאשר מוטו וצ'ונו, כשניו ג'פאן מילאה את הטוקיו דום והביאה את הקהל הגדול ביותר בעולם. אולי התקופה הכי חזקה שלו הייתה בכהונה האחרונה שלו עם תואר IWGP. זה התחיל כשנקם את תבוסת מוטו וזכה בתואר מנובוהיקו טאקאדה מ-UWFi הגוסס, מול טוקיו דום מלא באפריל 1996 כשניצח את מומחה ההכנעות בארמבר. הקרב הביא בערך 55,000 איש ששילמו 5.7 מיליון דולר, מהגדולים בהיסטוריה. זה היה מהקרבות החשובים בתולדות ההיאבקות, כי אריק בישוף היה שם, וראה את ההיט לקרב וגילה מה הסיבה להיט ולקהל. זה הוביל אותו ליצירת ה-nWo, כדי להעתיק את הפיוד הגדול של ניו ג'פאן ו-UWFi, והפיוד הזה הניע מחדש את עסקי ההיאבקות בארה"ב. בישוף כבר החתים את קווין נאש וסקוט הול, וחזר מיפן עם הרעיון שיהיו מתאבקים פולשים מארגון אחר, מה שהיה ידוע ביפן אבל זר בארה"ב.
האשימוטו שמר על התואר עד אוגוסט 1997, כשהפסיד לקאנסוקה סאסאקי ביוקוהאמה. זאת הייתה הריצה הארוכה ביותר עם התואר מאז תחילת ימי האליפות ואינוקי. האמינות של האשימוטו כקשוח נפגעה כי אינוקי ניסה ליצור כוכב חדש- נאויה אוגאווה. אחד מהקרבות הכי מדוברים בהיאבקות מודרנית קרה ב-4 בינואר 1999. זה לא היה המיין איבנט, אבל זה היה כמו סרבייבור סירייס 1997, כשהסקרנות לאחר הקרב התעלתה על הקרב עצמו. בניגוד לקרב הזה, הם המשיכו את הפיוד, ובניגוד לזה, אמנם חשבו שמדובר בבגידה בהאשימוטו, אבל השוט לא היה בגידה. אוגאווה התאמן בקיקבוקסינג והאשימוטו אמנם היה קשוח, אבל אינוקי ידע שאוגאווה קשוח יותר עם אימונים אמיתיים ובכושר טוב יותר. הוא אמר לאוגאווה להשתולל. האשימוטו לא נבגד, כמו שחשבו, כי אמרו לו מראש שזה יהיה שוט עם סיום שנקבע מראש, ואם יהיה בצרות, הוא ירביץ לשופט והקרב יסתיים ללא תוצאה. אבל אף אחד אחר לא ידע, והמתאבקים נלחצו כשזה קרה. זה נמשך שבע דקות בלבד, ואוגאווה פשוט כיסח את האשימוטו באופן חד צדדי, יותר אלים מקרבות MMA כי הוא תקף לו את עמוד השדרה ובעט לו בפנים לפני שהאשימוטו סיים את זה ותקף את השופט. אוגאווה הפך לכוכב מידי כי הציבור האמין שזה אמיתי, וזה היה חד צדדי. הרעיון היה שנו ג'פאן תבנה אותו לקרב מול ריקסון גרייסי, קרב מכניס במיוחד, ויקוו שאוגאווה הגדול השתפר ויוכל לנצח. אבל הרעיון הזה לא התממש. אבל זה הכין את הקרקע לרייטינג הגבוה שאוגאווה הביא במשך שש שנים, ולאנגל שיצר את תקופת הפריחה של מאנדיי נייטרו וההיאבקות האמריקנית. ביפן, זה הוביל לקרבות יותר מציאותיים, שלצערנו נשחקו ונעשו יותר מדי, ועדיין קובעים אותם אחרי שהם כבר לא חשובים, כי הם עבדו טוב בהתחלה ומקווים לשחזר את ההצלחה. האשימוטו-אוגאווה היה לוהט אז, והקרב הוביל לקרב שהיה הכי נצפה בטלוויזיה בכל העולם מזה יותר מעשור.

YossihNew · ביום שני ב- 23:57

הגולם קם על יוצרו, כי אוגאווה ניתק קשר עם אינוקי, וגם עם ניו ג'פאן כי סירב להיות מקצועי בקרב זוגות עם ריקי צ'ושו. האשימוטו ואוגאווה נתנו עוד שלושה קרבות זכורים בפיוד הכי לוהט אז ביפן. צריך לזכור שהאשימוטו ואוגאווה עשו חמישה קרבות בדום. הפיוד שלהם התחיל באפריל 1997. ניו ג'פאן קבעה מופע מיוחד לאחר שקן שאמרוק הסכים להגיע, לאחר שבדיוק סיים ריצה מוצלחת ב-UFC. ההסכם היה שיעבוד בארבעה מופעים וישיג 300,000 דולר על הדום. בקרב הראשון שלו, כשהוא עוד היה הכוכב הכי גדול ב-UFC ומוכר ביפן מימיו בפאנקרייס, הוא יפסיד להאשימוטו בקרב אליפות. אחר כך הוא ינצח אותו ויהפוך לאמריקני השלישי אחרי האלק הוגאן וויידר שזכה בתואר. אבל ה-WWE הציעו יותר משאמרוק עזב אותם כשניו ג'פאן קבעה מופע באולם ענק בתאריך חשוב בלי מיין איבנט. אוגאווה, נציג יפן בג'ודו במשקל כבד מאוד באולימפיאדות 1992 ו-1996, ומדליית כסף ב-1992, עמד לערוך בכורה במופע. ניו ג'פאן הייתה צריכה משהו עם אימפקט, אז אוגאווה, בבכורה שלו, נלחם בקרב ג'ודו מול היאבקות, ויצא כלוחם ג'ודו בלבוש וניצח את אלוף IWGP נקי בקרב לא על התואר מול 60,500 איש. במאי, באוסאקה דום, עם 43,000 איש, האשימוטו שמר מולו על התואר וההיאבקות נקמה בג'ודו. ניו ג'פאן יצרה את האשליה שהתואר שלה הוא החזק בספורט. האשימוטו וניו ג'פאן היו אז בשיאם, והאשימוטו הוביל את ניו ג'פאן לניצחונות על לוחמת השוט של טאקאדה והג'ודו, מה שמראה כמה עולם ההיאבקות השתנה בשמונה שנים. בקרב החוזר באוקטובר 1999, מול 58,000 איש כפי שנטען, אוגאווה שמר על תואר ה-NWA העולמי בקרב שלא הזכיר את הסגנון הקלאסי. זה היה קרב סטיפי בסגנון MMA, עם מכות. זה לא היה מאוזן כמו היאבקות רוב הזמן, אבל האשימוטו הצליח לתת קאמבק אחרי המכות. במקרה אחר, האשימוטו הוריד את הכפפות והתחיל להרביץ בידיים חשופות. אוגאווה ביצע STO, והרביץ ובעט בהאשימוטו עד שאינוקי עצר את הקרב. הסוף היה כמו קרב מפורסם של אנדרה הענק ואקירה מאדה שהפך לשוט, ואינוקי קפץ לזירה לעצור אותו. הקהל באולם שנא את הסיום, כי ה-MMA לא הייתה ידועה עוד, והקהל רצה הצמדה או הכנעה נקיות, ולא עצירה כי בחור לא הגן על עצמו וחטף.
השניים מילאו את הטוקיו דום ב-4 בינואר, 2000. למרות שזה לא היה המיין איבנט, זה מה שמשך באירוע, עוד קרב בסגנון שוט, אז לא קלישאה, והעיפו את הגג- האשימוטו וטאקאשי איזוקה ניצחו את אוגאווה וקאזונארי מוראקאמי. הקרב גם התחיל לא בשליטה, מוראקאמי הוריד את איזוקה למזרן והרביץ לו עד שהתעלף. זאת הייתה קטטה שנגמרה בלי תוצאה תוך שתי דקות וחצי. אינוקי יצא וצעק עליהם שהתקוטטו במקום קרב נקי. איזוקה חנק את מוראקאמי וניצח אחרי תשע דקות, כשאוגאווה והאשימוטו לא ישבו כלום.האשימוטו אתגר את אוגאווה לעוד קרב בספיישל בטוקיו דום באפריל 2000, באופן נדיר בשידור חי. זה היה מצחיק, כי מבחינה חיה, זה לא הביא המון קהל לטוקיו דום. היו בערך 40,000 איש שם, אבל זה קודם יותר כספיישל בשידור חי בליל שישי. הקידום היה החזרה של ההיאבקות בלילות שישי, כמו בשנות ה-80, והאשימוטו נשבע לפרוש אם לא ינקום באוגאווה. 34 מיליון צופים, 24% רייטינג, צפו. היום זה לא נשמע מרשים, כש-PRIDE ו-K-1 עם יותר, אבל אז זה היה קרב ההיאבקות הכי נצפה בעולם- אפילו הוגאן ואנדרה ב-NBC ב-1988 הביאו קצת פחות צופים ושום דבר מודרני לא הגיע לשליש מזה- מאז אנטוניו אינוקי-ליאון ספינקס ב-1986. הבעיה הייתה שהבנייה הייתה שהאשימוטו ינצח. והקהל ידע. בספיישל ערכו סקר טלפוני עם מיליון מתקשרים, ושני שליש ציפו לניצחון. הציבור הכללי ידע שההיאבקות היא וורק, כי אוגאווה חיסל את האשימוטו, אבל הם ציפו שאם הוא נשבע לפרוש אז הוא ינצח כשתורו יגיע. כשאינוקי הגיע לטוקיו דום, הוא שינה את הסיום. ההיגיון לא היה כי אנשים ציפו שהאשימוטו ינצח, אלא כי אוגאווה עקף את האשימוטו ככוכב טלוויזיוני והיה צריך להגן עליו כי עמד להכניס המון כסף במקום האשימוטו. אינוקי ייצג את אוגאווה, וסייג'י סאקאגוצ'י, נשיא ניו ג'פאן, ייצג את האשימוטו, וזה היה קרב זריקות מול ג'ודו, ואוגאווה ניצח בנוקאאוט עם STO.
אוגאווה הדומע אמר, קצת אחרי מותו של האשימוטו, שהיה רוצה לראות את פניו שוב. הוא אמר שהוא בקושי יכול לדבר, הוא דיבר איתו לפני חודשיים, כמה ימים לפני המופע של האסטל בסאפורו. הוא ביקש ממנו להגיע. ניו ג'פאן אמרו שהם רוצים שיחזור לטוקיו דום, והוא אמר שהוא חייב לקחת כמה חודשי חופשה לפני שיחזור. זאת הייתה הפעם האחרונה שדיברו, אוגאווה רצה שהאשימוטו יגיע להאסטל השבוע. בדיעבד, גם לפני שהשניים הפכו לשותפים וחברים בזירו-1, אוגאווה פקפק בהחלטה של אינוקי ורצה להפסיד, והיה מוכן להפסיד להאשימוטו. אבל בזירו-1, האשימוטו רצה שיהיו בצמד, או-גאן, כמו הצמד האגדי בסוף שנות ה-60 של ג'ייאנט באבה ואינוקי. האשימוטו נדפק. הוא היה חייב למכור את הפרישה. הוא חזר באוקטובר, בקרב פתיחה בדום. סאסאקי החליף אותו כנציג ניו ג'פאן מול הפולשים, והאולם היה מלא לקרב החלומות של הכוכב של ניו ג'פאן מול טושיאקי קאוואדה, כוכב אול ג'פאן, לראשונה בהיסטוריה.
בנובמבר 2000, הוא פוטר מניו ג'פאן לאחר סכסוך עם הבוקר ריקי צ'ושו. אחר כך, זה הוביל לקרב גדול ביניהם בטוקיו דום כשצ'ושו חזר מהפרישה. ביפן, כשזה קרה בשנת 2000, זה נחשב לאחד משלושת הפיטורין הגדולים בתולדות המדינה, לצד הפיטורין של אינוקי מ-JWP ב-1971 כשלא הצליח להשתלט על הארגון, והפיטורין של אקירה מאדה ב-1988 מניו ג'פאן לאחר שסירב לעונש לאחר שבעט לריקי צ'ושו בפנים לפני כמה חודשים, כי היה לו כסף להקמת ארגון חדש. היה כעס בקרב הארגון שהאשימוטו הרוויח 400,000 דולר לשנה ובקושי התאבק, כי הוא היה חייב לשבת בבית בגלל הפרישה, וגם הוא עשה אנגל בו הוא לא נסע כדי להגדיל את הקרבות של אוגאווה. הוא עבד רק בשלושה קרבות באותה השנה בארגון, וכולם בדום. צ'ושו כעס שהאשימוטו סירב להוציא אובר את מאנאבו נאקאנישי ויוג'י נאגאטה, שרצה לתת להם פוש. צ'ושו רצה שנקאנישי ינצח את האשימוטו כשזה יחזור מקרב הפרישה, אבל טאטסומי פוג'ינאמי התנדב להפסיד להאשימוטו, כי חשש שעוד הפסד יהרוס אותו. בפגישת בוקינג בת ארבע שעות בנובמבר, צ'ושו, סאסאקי, צ'ונו, שירו קושינאקה וקאטסוג'י נאגאשימה החליטו לפטר אותו, וסאסאקי הכי תמך בזה. פוג'ינאמי, הקרוב אליו ביותר אחרי שהתנדב לעשות את הג'וב חודש קודם, זעם שהיה היחיד שרצה להשאיר אותו. האשימוטו דיבר עם מיטסוהארו מיסאווה חמישה חודשים, וכולם ידעו את זה, וחשו שיעזוב ממילא כשהחוזה שלו ייגמר. האשימוטו השיג תומך כספי ופתח את מכון זירו-1, ועמד לערוך מופעים משלו. אחרי שפוטר, זה הפך לארגון רגיל. חלק מזה הפך לאנגל, כי ניו ג'פאן שמחו שהשכר הגבוה שלו התפנה לאחר שהאמינו שאינוקי הרס את הגימיק הקשוח שלו, אבל ידעו שאם ינהל ארגון נפרד, הם יוכלו לערוך מופעים בין ארגוניים בהמשך, ואת זה ניו ג'פאן אהבו.
למרות שהקרב של טאקאדה היה זה שהוביל לתהילה שלו, למען האמת, כשמת, כולם זכרו את אוגאווה. יותר אנשים הגיעו לקרב של טאקאדה, אבל הקרבות מול אוגאווה היו יותר נצפים בטלוויזיה וגדולים בציבור, כי אוגאווה היה כוכב גדול יותר. בנוסף, אנגל הפרישה היה ממש חזק עד ששלחו עצומות לתחנות שידור כי רצו שיחזור. בין מעריצי ההיאבקות, הקרבות הגדולים שלו היו הזכייה בתואר IWGP וההפסד בגמר ה-G-1 ב-1995 לקייג'י מוטו, כיוון שכל אוגוסט מראים את הקרב הזה לקראת הטורניר, כי הוא היה אחד מהגמרים הגדולים בתולדות הארגון. בעצם, המון מהקרבות הטובים שלו היו בזוגות, כי היה נהדר בהוט טאג. הוא פתח את זירו-1, ואחר כך לכד את אליפות הטריפל קראון ואליפות ה-NWA העולמית למשקל כבד, היחיד שהחזיק בהן ובתואר IWGP. יום אחרי מותו, הכריז צ'ונו שהוא, מוטו ואוגאווה, היריבים הגדולים של האשימוטו, יערכו מופע לזכרו, שיהיה בשיתוף ניו ג'פאן, אול ג'פאן והאסטל. TV אסאהי הכריזו שבשבוע הבא יערכו ספיישל של חצי שעה עליו במקום השידור של ניו ג'פאן. הדבר הגדול האחרון שהאשימוטו יעשה ביפן יהיה באביב 2006, כשהסרט הקוריאני על ריקידוזאן יצא. בסרט, האשימוטו משחק את אזאמופוג'י, אלוף סומו אגדי, שלאחר פרישתו הפך למתאבק והיה מהשותפים הראשונים והמפורסמים של ריקידוזאן בפיוד מול מייק ובן שארפ ששם את ההיאבקות היפנית על המפה ב-1954.
סמואה ג'ו, שהתאבק כמה פעמים בזירו-1 בעבר, אמר שכששמע בטלפון שהאשימוטו מת, הוא נהיה עצוב יותר מהצפוי. כשהתחיל לראשונה ביפן, הידע שלו על האשימוטו היה יחסית מוגבל. רק כשהתאבק עם האיש הבין מה זה להיות כוכב. האשימוטו הצליח לא בזכות הגימיקים, חידושים או קוליות כמו חבריו המוסקטרים צ'ונו ומוטו. האשימוטו חשב שכל הטקסים בהיאבקות היו הגזמה, ומה שהיה חשוב היה כמו בדוג'ו שנוצר בו, תרבות הלוחם שלו. האשימוטו הדגים רוח לחימה. ג'ו סיפר איך באימונים, הוא לקח מתאבקים זרים חדשים ושאל אותם על מה שהכי חשוב בתחום. הם דיברו על טכניקה ופסיכולוגיה, אבל הוא הצביע לעיניו ואמר "האש". רוח הלחימה שלא נכבית למרות האתגרים. עם המבט הכי קשוח שראה, ג'ו הבין את כל זה והנהן. הוא סיפר שלילה אחד, כשהיה אמור לצאת ולשתות עם יושיוקי נאקאמורה, מנכ"ל זירו-1כדי להעביר את הזמן, הוא ספר כרטיסים והאשימוטו הודה בפניו כי גם בא לעזור לעסקים. כעבור שבוע, הוא שמע שלג'ו יש דייט, ושלח את הנהג שלו להסיע את ג'ו ושילם על זה.
ג'ו אמר שזאת מחווה חריגה במקומות עבודה אחרים, אבל את זה הוא תמיד יזכור. האשימוטו דיבר על האש שיש למתאבק, ואז אמר שאם מרגישים את האש במכנסיים צריך ללכת לבית החולים. NOAH כיבדה אותו במופע האחרון, וניו ג'פאן, האסטל ואול ג'פאן גם. נפרט על זה בשבוע הבא.

YossihNew · ביום חמישי ב- 00:06

הספד למיגל פרז- 25 ביולי, 2005:

חוזה מיגל פרז, חצי מהצמד הכי מושך קהל במה שנודע כיום כ-WWE, ואולי בתולדות ההיאבקות האמריקנית, מת מהתקף לב ב-16 ביולי, כשהתקלח בבוקר בביתו בסן חואן, פורטו ריקו. הוא היה בן 68. הוא נודע כמיגל פרז (המתאבק מ-IWA שעבד בכל העולם וגם כבוריקוואה ב-WWF הוא בנו, מיגל ג'וניור) והייתה לו קריירה ייחודית. הוא היה ב-30 מיין איבנטים במדיסון סקוור גארדן, ו-27 מהם לפני גיל 23. אף מתאבק צעיר לא התקרב להצלחה שלו בבניין. רק חמישה מתאבקים- ברונו סאמארטינו, האלק הוגאן, בוב באקלנד, פדרו מוראלס ושותפו של פרז, אנטונינו "ארגנטינה" רוקה, התאבקו ביותר מיין איבנטים בבניין. אבל הוא מעולם לא היה בקרב יחידים, ואחרי גיל 24, מעולם לא הוביל ב-MSG, או בכל אולם גדול אחר בארה"ב. והוא לא ייזכר כמו יריביו שמשכו קהל בתולדות הארגון, או יריביו המפורסמים.
מותו בא משום מקום. יום קודם לכן, הוא היה במשרדים של IWA, וצחק עם הצעירים כמו ריקי בנדרס שצפו קלטות, ואמר שהם רוצים להיות בכושר טוב כמוהו כשיגיעו לגיל 68. לא הייתה לו היסטוריה של בעיות לב, והוא התאמן. הייתה לו דלקת פרקים, בעיקר בידיים, שהחמירה בשנים האחרונות. אבל היה לו סדר יום קבוע בו לקח את בתו בת ה-19 לעבוד בבוקר ואז נסע למכון הכושר, שלוש-ארבע פעמים בשבוע, והתאמן שעה-שעתיים. הוא גם אימן מתאבקים. הוא שמר על הקשרים בהיאבקות כיועץ ל-IWA. הוא בקושי נכח במופעים החיים, אולי רק במופעים הגדולים של השנה, אבל בימי שני, הוא הלך למשרדים וצפה בקלטות של מה שצולם שם, כדי שיוכל לדעת את כל הסטוריליינים. הוא הגיע למשרד כמה פעמים בשבוע לשעה-שעתיים כדי לבלות עם החבר'ה, לספר סיפורים ולצפות בקלטות. לפעמים הוא עשה יחסי ציבור, והלך לערים אחרות כדי להיפגש עם הכתבים שגדלו עליו, ודיבר איתם כשפרסם את האירועים, ובדרך כלל הוא לקח 500 עלונים לעיר וחילק בקניון המקומי. באותו היום, הוא העיר את בתו כדי לקחת אותה לעבודה והלך להתקלח. בתשע בבוקר, היא דאגה כי עמדה לאחר לעבודה. היא הלכה לחדרו וראתה את הבגדים על המיטה, ואמרה לו לצאת מהמקלחת או שתאחר לעבודה. הוא לא הגיב. היא פתחה את הדלת וראתה שמת. האגדה מספרת שרוקה ופרז לא הפסידו כצמד, לא רק במדיסון סקוור גארדן, אלא בכלל בארה"ב. כצמד, אומרים שברחבי העולם (והם היו יחד בקובה, מקסיקו, גרמניה, צרפת, פורטו ריקו, ספרד, ארגנטינה, איטליה, אנגליה, ברזיל, הודו, ונצואלה והרפובליקה הדומיניקנית) הפסידו רק קרב אחד בקריירה, יותר מעשור לאחר שיאם כשעבדו באנגל בפורטו ריקו. מבחינת משיכת קהל, אפשר לטעון שהיו הצמד הכי גדול בארה"ב. אי אפשר לטעון על אף צמד שהוביל עליהם בתולדות ה-WWWF (שלמען האמת נוצרו אחרי שיאם, אבל זאת הייתה הטריטוריה שלהם). אין צמד, בכל מקום בעולם, בשום מצב בהיסטוריה, בשום עיר, שמשתווה למשיכת הקהל לטווח ארוך שלהם במדיסון סקוור גארדן בין 1957-60. הרוד ווריורס משכו קהל ביותר ערים בגלל החשיפה הטלוויזיונית בשיאם, שלרוקה ופרז לא הייתה כי ההקלטות של וינס מקמהן האב היו בצפון מזרח המדינה. הם מילאו את רוב הערים באותו האזור, ובעיקר בפילדלפיה. אבל אם צריך להגיד את הצמד הכי מושך קהל בארה"ב, כנראה שרוקה ופרז מובילים על כולם.
זה לא אומר כלום בעסקים מבוימים, פרט לזה שהפרומוטרים חששו שיפסידו מחשש למהומות (והייתה יותר מאחת בצפון מזרח גם כשניצחו), הם היו ממש אהודים, ואף צמד בהיסטוריה לא היה בולט וניצח כמוהם. במציאות, הם היו יותר הגימיק הנכון בזמן הנכון מאשר אחד מהצמדים הגדולים בהיסטוריה. רוקה, או אנטונינו ביאסטון, היה אחד משני המתאבקים הכי מפורסמים בארה"ב כשבתחילת שנות ה-50 שידרו היאבקות בפריים טיים ברשתות. הוא היה האיש שהחזיר את ההיאבקות בגארדן למפה, אחרי שגססה במהלך השפל. לאחר תקופת הצמיחה הקצרה של גורג'ס ג'ורג', רוקה היה הכוכב הכי גדול בארה"ב. הוא נודע יותר מכל מתאבק, עד אנדרה הענק והאלק הוגאן כעבור כמה עשורים. ההיסטוריה תתעד את לו ת'אז ובאדי רוג'רס ככוכבים גדולים, כי הם היו מתאבקים טובים יותר וכוכבים גדולים יותר במערב התיכון והחוף המערבי ונלחמו על תואר העולם שרוקה בכלל לא התמודד עליו. חשבו שאין לו אמינות של מתאבק אמיתי, או היכולת לגרום ליריב להיראות טוב (המוניטין היה שקשה לעבוד איתו ושצריך לגרום לו להיראות טוב) כדי להיות אלוף מטייל. וגם, הוא נשלט בידי ההנהלה בשיקגו ואז בניו יורק, שלא עמדו לתת לו לנסוע כמו שאלוף היה צריך. הוא נודע כשגרם ליריבים שלו להיראות טיפשים כי הם היו צריכים לחטוף ממהלכים שהקהל אהב, אבל נטען שלא היו מציאותיים. הוא היה שם רציני בתרבות האמריקנית אז, שם שעבר את ההיאבקות וכולם במדינה ידעו מי הוא. אם אמרת היאבקות למי שלא הכיר בשנות ה-50, ברוב המקרים השם שעלה היה ג'ורג' או רוקה. הוא היה מקביל להאלק הוגאן, אבל לא גדול כמוהו, ות'אז היה ריק פלייר, כשרוג'רס- שג'ורג' סקוט רצה שפלייר יעתיק אותו ופלייר אמר שיותר העתיק את ריי סטיבנס- היה רודי פייפר או רנדי סאבאג', אבל מושך קהל גדול מהם. הטלוויזיה רק נוצרה אז וההיאבקות הייתה תוכנית פריים טיים ברשתות בסוף שנות ה-40 ותחילת ה-50.
רוקה התפרסם במהלכים המעופפים שלו כי היה אקרובט בקרקס. הוא הדהים את הציבור בדרופקיקס המהירים ומהלכים מעופפים אחרים עם הרגליים. הוא התאבק יחף בתפקיד של מהגר. כשמתאבק יגיד שמעופפים לא מושכים קהל בארה"ב או בצפון מזרח המדינה, רוקה הוא הדוגמה לכך שהם לא יודעים על מה הם מדברים. רוקה היה מושך הקהל הגדול ביותר בחלק הזה במדינה בין 1949-61, לפני שהחליטו לבנות סביב רוג'רס, שבער ועמד לנצח את פאט או'קונור על אליפות ה-NWA העולמית. רוקה, שהיה קטן יחסית, ובעצם ג'וניור אבל במבנה אתלטי שבלט, משך מאוד את האיטלקים בניו יורק ושאר צפון מזרח המדינה, שתמכו בו. בגלל שמשפחתו עברה לבואנוס איירס בארגנטינה, שם גדל, וידע לדבר ספרדית כשפה שנייה, והקהל הפורטו ריקני, שמילא את הגארדן והפך אותו לאולם מאוד מסוכן באותו הזמן, גם אימץ אותו, והוא היה זהב בקופות. הוא היה מלך הגארדן, ובמשך כמה שנים היה האטרקציה הכי גדולה והכוכב הכי גדול בטלוויזיה בארה"ב. פרד קולר, ששלט בתוכנית ההיאבקות הלאומית ברשת דומונט משיקגו בתחילת שנות ה-50, החתים את רוקה לחוזה מובטח של 80,000 דולר לשנה בתחילת שנות ה-50 (ואמרו שעם אחוזים מההכנסות, הוא הרוויח יותר מכל אתלט אמריקני אז ושש ספרות). רק ההבטחה, ויש תיעוד שזה היה סכום אמיתי, הפכה אותו לאחד מהאתלטים הכי מתוגמלים במדינה. ג'ו דימגיו, אגדת בייסבול, הרוויח 100,000 לשנה והיה בפסגה. אבל רבים- קולר עצמו והסוכן של רוקה קולה קוואריאני, ששלט ברוקה ורכש חלק מהטריטוריה הצפון מזרחית- לקחו חלקים מרוקה עד שהרוויח רק 500 דולר לשבוע, בזמנו עדיין הכנסה טובה. רוקה שמע שהכסף שלא קיבל היה לקניית מניות בהנהלה, אבל במציאות כנראה רימו אותו. כשהבין את זה, הוא ניסה להתחרות בווינס האב אחרי שהוחלט שלא יהיה הכוכב הראשי, אבל הארגון שלו לא הצליח להשיג שידור או כוכב מוכר למעריצים באזור, וחוסל במהירות. על התחרות, הממסד התנכר אליו, ומהר מאוד מחקו אותו מהקיום. כשימי התהילה שלו נגמרו, לא היה לו כסף, וכשנגמרה תקופת ההיאבקות, הוא עבד כשומר לילה בחנות צעצועים עד שווינס האב התפייס איתו בשנות ה-70 ונתן לו משרה חלקית כפרשן צבע, יחד עם בנו וינס ג'וניור בתוכניות הרכש, למרות שרוקה, שהיה קשה להבין אותו, לא התאים לתפקיד. כדי להבין את התהילה שלו, צריך להבין שההיאבקות עזבה את הגארדן ב-1938 כי הפסיקה למשוך קהל. ניסיון להחיות אותה ב-1949 אחרי הטלוויזיה, עם גורג'ס ג'ורג', נכשל ממש- רק 4,197 איש באו.
ג'ורג' נחשב לבחור מהוליווד, והניו יורקרים האמינו שהם מתוחכמים מדי בשביל התנהגותו הנשית ולא קנו כרטיסים. באותו הזמן, רוקה הגיע מדרום אמריקה לטקסס בגיל 20, בקיץ 1948, ומיד הלהיב. הוא הפך למושך הקהל הגדול בטקסס, עוד לפני הטלוויזיה. כשההיאבקות הטקסנית הגיעה לשידור בשנה הבאה, המקום התפוצץ. טכנית, הקרבות האמריקניים הראשונים שלו היו בפלורידה, אבל קארל "דוק" סרפוליס, אז הבוקר ביוסטון, ופול בוטץ' דיברו עם הפרומוטר מוריס סיגל, כדי להביא את הניירת, כששמעו שהאיש יכול לעשות דברים שלא ראו מבחור עם קשרים לטקסס. רוקה התאבק בטקסס כמה חודשים, ועבד כמידקארדר בסנט לואיס, ואז נתקל בקוואריאני, שפגש אותו כמה שנים קודם בארגנטינה. קוואריאני שכנע את טוטס מונדט, ששלט בצפון מזרח המדינה, שרוקה יהיה המושיע של העסקים. בטיול אחר לסנט לואיס, קוואריאני לקח את רוקה והביא אותו לניו יורק. ה-NWA החרימו את רוקה כי עזב את טקסס בזמן שהיו לו מיין איבנטים שנקבעו לו. עם כמה שמשך קהל, לא השתמשו בו ברוב המדינה. אבל זה לא היה חשוב, כי מונדט רצה שישאר בצפון מזרח בכל מקרה. עד מותם, בוטץ' לא סלח לרוקה, ולא התעייף לספר שקוואריאני גנב אותו מסיגל, שנתן לו את הפריצה שלו, בלי פרידה.
עשרה חודשים אחרי שג'ורג' נכשל בגארדן, ניסו שוב להחיות את העסקים עם רוקה-ג'ין סטנלי, והגיעו 17,854 איש. רוקה הוביל כל מופע בשלוש השנים הבאות בבניין. אחרי קהל רע נגד ת'אז (אלוף העולם, אבל הוועדה האתלטית סירבה לקרבות אליפות בגארדן כי הקרבות לא היו אמיתיים, ות'אז האלוף הטלוויזיוני לא קודם כאלוף באולמות, ולא משך קהל בניו יורק), ההיאבקות נסגרה. פרד קולר וג'ים בארנט באו כפרומוטרים לאחר כמה חודשים, וניסו לתת פוש לכוכב הגדול שלהם, ורן גאנייה, כמיין איבנטר, אבל רוקה היה מושך הקהל, וכשלא היה בפסגה, הקהל ירד. רוקה נשאר מושך הקהל הגדול בבניין, בעיקר כמתאבק יחידים, עד 1957. ההיסטוריה אמרה שרוקה התחיל לאבד את משיכת הקהל, אז נאלצו להחיות אותו בצמד. האמת היא ששני המיין איבנטים של רוקה בגארדן לפני פרז מילאו את האולם. הוא לא איבד את היכולת, אלא שהיה רעיון להפוך אותו לגדול מתמיד בגלל שפורטו ריקנים רבים עברו לצפון מזרח המדינה. הרעיון מאחורי הצמד היה פשוט- פרז היה מתאבק פורטו ריקני צעיר שעמד לחגוג יום הולדת 20 כשהגיע לראשונה לגארדן. הוא הגיע כהיל לכמה שבועות עד שרוקה לקח אותו תחת חסותו, והפך ליותר גדול אצל הפורטו ריקנים. פרז לא היה מתאבק נהדר- יותר שחקן. ההילים הגדולים בעולם הגיעו לגארדן. בקרבות, הם התעללו בפרז הצעיר. פרז היה ידוע בזה שלא משנה כמה חטף, לא ויתר, ובסוף לא הפסיד. לבסוף הוא הכניס את רוקה שהציל את היום, עם מהלכים אקרובטיים שניצחו. בקרבות היה דפוס- אם הם ניצחו בשתי הכרעות ברצף, פרז היה זוכה בראשונה ורוקה בשנייה. אם היו שלוש הכרעות, פרז והכוכב הגדול מהיריבים ניצחו. רוקה לא התבקש להפסיד, ותמיד ניצח בסוף.

YossihNew · ביום חמישי ב- 00:07

רוקה, אז בתחילת שנות ה-30 שלו, עשה ספוטים גדולים ונשאר חזק בלי שייחשף מדי. יותר מכך- זה חיזק את מעמדו אצל הפורטו ריקנים, שהיו חשובים לעסקים בצפון מזרח המדינה. הקרב הראשון שלהם יחד בגארדן היה במרץ 1957, והם הביאו 20,125 איש ששילמו יותר מ-60,000 דולר, כשניצחו בשתי הכרעות משלוש את מי שהוכרזו כאלופי הזוגות- ג'קי פרגו ודון סטיבנס, לימים פרגו. אבל מכיוון שהוועדה האתלטית של ניו יורק לא אהבה את רעיון התארים, למרות שהם לא הפסידו מעולם בקרב, התארים נשכחו, אבל לכמה קרבות גדולים, אפילו כעבור שנים בגארדן, וכעבור עשור בפורטו ריקו, הם הגיעו עם התארים. בשנה הבאה, מקמהן האב יצר את תארי ארה"ב לזוגות למארק לווין ודון קרטיס, שהגנו עליהם בשאר הטריטוריות, והתארים האלו, עם כמה שינויי שמות, הפכו לתארי הזוגות. הם הובילו כמעט כל מופע עד אוקטובר 1959, כשווינס מקמהן האב וטוטס מונדט הבינו שהנוסחה התעייפה אחרי שני מופעים רצופים שלא התקרבו לקהל מלא. בשיאם בתחילת השנה, בינואר, כשניצחו בשתי הכרעות רצופות את ג'רי ואדי גרהאם, היריבים הגדולים שלהם, הם מילאו והכניסו 63,896 דולר, שיא של 40 שנה. אחר כך, רוקה חזר להיות מתאבק יחידים וההכנסות עלו.
רוקה, אז בתחילת שנות ה-30 שלו, עשה ספוטים גדולים ונשאר חזק בלי שייחשף מדי. יותר מכך- זה חיזק את מעמדו אצל הפורטו ריקנים, שהיו חשובים לעסקים בצפון מזרח המדינה. הקרב הראשון שלהם יחד בגארדן היה במרץ 1957, והביאו 20,125 איש ששילמו יותר מ-60,000 דולר, כשניצחו בשתי הכרעות משלוש את מי שהוכרזו כאלופי הזוגות- ג'קי פרגו ודון סטיבנס, לימים פרגו. אבל מכיוון שהוועדה האתלטית של ניו יורק לא אהבה את רעיון התארים, למרות שהם לא הפסידו מעולם בקרב, התארים נשכחו, אבל לכמה קרבות גדולים, אפילו כעבור שנים בגארדן, וכעבור עשור בפורטו ריקו, הם הגיעו עם התארים. בשנה הבאה, מקמהן האב יצר את תארי ארה"ב לזוגות למארק לווין ודון קרטיס, שהגנו עליהם בשאר הטריטוריות, והתארים האלו, עם כמה שינויי שמות, הפכו לתארי הזוגות. הם הובילו כמעט כל מופע עד אוקטובר 1959, כשווינס מקמהן האב וטוטס מונדט הבינו שהנוסחה התעייפה אחרי שני מופעים רצופים שלא התקרבו לקהל מלא. בשיאם בתחילת השנה, בינואר, כשניצחו בשתי הכרעות רצופות את ג'רי ואדי גרהאם, היריבים הגדולים שלהם, הם מילאו והכניסו 63,896 דולר, שיא של 40 שנה. אחר כך, רוקה חזר להיות מתאבק יחידים וההכנסות עלו.
הקרבות שלהם, בעיקר עם משפחות פרגו, גרהאם והקנגרוז היו אגדיים, אבל הקרב הכי מפורסם שלהם היה קרב בו פרז בכלל לא היה. בנובמבר 1957, הייתה מהומה גדולה במדיסון סקוור גארדן. מסיבות לא ברורות, פרז היה לפני המיין איבנט וניצח את דני מקשיין, והשותף של רוקה היה אדוארד קרפנטייה, מול דיק דה ברוזר וג'רי גרהאם שהחליף את קילר קוואלסקי- אז היריב של קרפנטייה. מסיבות ברורות, אצל כולם זה היה זכור כקרב של רוקה ופרז מול ברוזר וגרהאם. המהומה החלה כשרוקה דימם, ואז עשה קאמבק, וריסק את הראש של גרהאם לעמוד הזירה לאחר שהקרב הסתיים כבר בניצחון בפסילה לפייסים. הם זרקו כיסאות אחד על השני. הייתה מהומה ורבו בכל הגארדן. הכתבים טענו שהדם של רוקה גרם לכך שהוא התעצבן וזרק באמת את גרהאם לעמוד. מעריץ נכנס לזירה, שני הביא כיסא וגם נכנס לזירה והחזיק ברגל כמו מקל. ירד גשם אז מעריצים השתמשו במטריות נגד ברוזר ואז גם נגד גרהאם. ברוזר תקף את כל המעריצים. מעריץ אחד אחרי השני נכנס לזירה, וברוזר הרים אותם וזרק אותם כשהתקרבו. אמרו שברוזר זרק שניים כל פעם. זרקו כיסאות ובקבוקים והבעירו אש עם התוכניות. רוקה וגרהאם, שעוד רבו, נדהמו מהכוח של ברוזר, ועצרו לצפות. לפני שזה נגמר, בין 30 ל-67 שוטרים באו לעזור ל-101 הסדרנים שניסו להרגיע הכל. רוקה הצליח יותר מכולם, וכשדברים יצאו משליטה, הוא תפס את המיקרופון ודיבר בספרדית כדי להרגיע את הקהל, והמשטרה הצליחה לקחת את ברוזר וגרהאם לחדר ההלבשה והאלימות נרגעה. הקהל סחב את רוקה על כתפיהם כגיבור המנצח. 300 כיסאות נהרסו, החלוק של גרהאם נגנב, שני שוטרים נפצעו, אחד דימם אחרי שחטף בראש בקבוק והשני נפצע בגב ופונה באלונקה לבית החולים. שלושה מעצרים נעשו. השופט יוליוס הלפנד, יו"ר הוועדה האתלטית של ניו יורק, אסר על היאבקות בגארדן, קנס את הארבעה, ובעיקר את רוקה שלטענתו עודד את הכל ואת גרהאם (1,000 דולר), שהקטטות שלו גרמו לקהל לזעום (קרפנטייה נקנס ב-100 דולר וברוזר ב-500 כי הגן על עצמו), והוא איים לאסור על היאבקות במדינה אם יהיו בעיות במופע אחר כעבור כמה ימים. עם הכסף שההיאבקות הכניסה, זאת הייתה רברבנות כי התקרית הובילה לכיסוי תקשורתי עצום, וההיאבקות חזרה לגארדן אחרי כמה ימים.
רוקה ופרז התאחדו בפברואר 1960, מול פרגו וסטיבנס יריביהם המקוריים, וכמעט מילאו את האולם. אבל הארגון צדק במה שחשב: אמנם האיחוד הביא קהל, אבל תור הזהב נגמר. במרץ 1960, מול ג'וני ולנטיין ואדי גרהאם, הם הביאו 8,912 איש. כעבור כמה שבועות, בגלל שחזרו אחרי 12 ימים, קרב טינה שלהם מול היריבים הגדולים, אדי וג'רי גרהאם, הביא רק 6,450, והבינו שהגימיק נגמר. במופע הבא, באדי רוג'רס בא והחייה את הגארדן, והוא ורוקה הביאו 18,000 איש. לבד, פרז לא היה כוכב גדול, ובמופע הזה הוא ניצח בקרב השני. איחוד אחרון הוביל באוקטובר 1960, כשניצחו בשתי הכרעות רצופות את פמפרו פירפו ורבל מול 10,000 איש. רוקה מצא שותפים חדשים, כמו ריקי סטאר וברונו סאמארטינו, והביא יותר קהל, ואז הפך לשותף הקבוע של ג'וני ולנטיין. פרז לפעמים עבד בתחתית, אבל לא מול בחורים חשובים ולא הפסיד. עוד איחוד היה באוקטובר 1961, כשניצחו את רוג'רס ובוב אורטון האב מול 12,511 איש. הפעם הראשונה בה פרז הפסיד בגארדן הייתה במרץ 1962, כשהפסיד עם בילי דרנל לפביולוס קנגרוז. פרז היה כל כך קבור ועשה קרבות של מגבלת זמן בקרב השני באירוע, והוא ורוקה התאחדו בפעם האחרונה בגארדן באוגוסט 1962, וניצחו את ג'ייאנט באבה וגרייט טוגו, ולראשונה בהיסטוריה זה לא היה המיין איבנט. בובו ברזיל ואדוארד קרפנטייה-רוג'רס וג'וני ברנרד היו מי שהביאו 17,022 איש. במופע הבא, פרז ניצח בקרב פתיחה את אנג'לו סבולדי. ב-1963-64, הוא יצר צמד מידקארד עם מי שכעבור שמונה שנים ישלוט בגארדן, פדרו מוראלס, והם ניצחו והפסידו מול צמדים חשובים כמו האחים טולוס, הקנגרוז, ג'רי ולוק גרהאם (אדי עזב לפלורידה ובנה מורשת) וברוט ברנרד וסקאל מרפי. הוא נשאר עד 1968. כמתאבק יחידים, בגארדן, הוא עשה קרבות של מגבלת זמן מול פייסים אחרים כמו רד בסטיאן וטוני מרינו, אבל לא הפסיד. בטלוויזיה, הוא הפך למתאבק שלכל טריטוריה היה- כוכב לשעבר שלא קיבל פוש, שההיל הראשי ניצח בסקוואש אחרי סקוואש, לפני המיין איבנט, כדי להיראות כמו איום לפייסים הגדולים. הוא היה מידקארדר בגארדן בכל מופע, וגם אימן כמה מתאבקים בבית הספר בברוקלין. הוא הפסיד לבחורים הגדולים ביותר, אבל לא בגארדן, עד להפסד לטרזן טיילר בנובמבר 1965. ב-1966, נשאר חשוב, אבל אז התחיל להפסיד. הוא וקרפנטייה ניצחו את הקנגרוז באוגוסט 1967, ובהופעה האחרונה שלו בגארדן במרץ 1968, ניצח את לוק גרהאם תוך 18 שניות. אז, פיט סנצ'ז וקרלוס קולון הגיעו להפוך לפייסים במידקארד עבור הפורטו ריקנים, וויקטור ריברה הגיע ככוכב, לפני שמוראלס בא להחליף את סאמארטינו כאלוף ב-1971. פרז לא חזר ל-WWWF, אבל התאבק בצפון מזרח המדינה ב-1975 עבור ה-IWA של אדי איינהורן שהתחרתה בווינס מקמהן האב ובהמון ארגונים מבוססים. הוא עבד במידקארד בארגון גדול, בדרך כלל כשותף של קרלוס קולון מול ריפ הוק ולארס אנדרסון.

YossihNew · ביום חמישי ב- 00:08

חוזה מיגל פרז נולד בסן חואן באפריל 1937. הטלוויזיה לא הגיעה לפורטו ריקו עד 1954, וההיאבקות הפכה מיד ללהיט בערוץ 2. בהתחלה, פרז רצה להיות שומר ראש והתאמן עם מר פורטו ריקו לשעבר, רוברטו סנטנה. אחרי שראה את רוקה בטלוויזיה, והוא היה כוכב ענק בפורטו ריקו, החל להתאמן כמתאבק. באותם הימים, זה אמר שהתאמן ממש. ב-1955, פרומוטר מקנדה רצה להקים ארגון בפורטו ריקו ובחן מתאבקים במכוני כושר, ופרז, בגלל המראה האתלטי, נבחר. הוא עבר לניו יורק ב-1956, ורצה להצליח כמתאבק, אבל לא ידע איפה להתחיל. הוא נתקל כמנואל רודריגז, בעל טור בעיתון ספרדי בעיר, שהכיר את קוואריאני. הם סידרו פגישה במשרד היאבקות במלון הולנד. לא היה אז מתאבק פורטו ריקני שקיבל פוש בצפון מזרח המדינה, וקוואריאני סיפר לרוקה את הרעיון שלו, כדי להפוך את רוקה לגיבור גדול עוד יותר בקהילה. רוקה הסכים לרעיון, והתחיל להתאמן עם פרז כהכנה לפוש הגדול. כשהיה כוכב גדול בניו יורק, הפרומוטרים הילדה ריברו הלכה לניו יורק כדי להביא אותו לומפעים באצטדיון סיקסטו אסקובר בסן חואן. כפורטו ריקני הראשון שהפך לכוכב בארה"ב, הוא תמיד נקרא להוביל כשארגונים שונים ניסו לערוך מופעים שונים על האי, ברמות הצלחה משתנות. הנוסחה הייתה להביא מתאבקים שונים מולם עבד בניו יורק. אדי גרהאם שלח את הקלטות שלו מפלורידה לפורטו ריקו, ובא פעם או פעמיים בשנה למופעים הגדולים, כהיל מול פרז במיין איבנט. בין יריביו היו גם עבדאללה הקצב וג'וני ולנטיין. רוקה ופרז, עוד אלופי הזוגות, היו גם צמד, עם הנוסחה בה קיבלו בוקינג מול הצמדים בשנות ה-50 בניו יורק.
לפני הקמת WWC ב-1974, פרז תמיד היה הפייס המוביל באי, ושיחק את התפקיד של קרלוס קולון בשנים הבאות, כשחיסל את הזרים שהגיעו. הוא היה האלוף הפורטו ריקני הנצחי למשקל כבד, והחזיק בתואר שנים. ב-1968, כשהתקופה שלו ב-WWWF נגמרה, הוא חזר במשרה מלאה, ועבד בכמה ארגונים שעלו וירדו, ככוכב הגדול שלהם. במרץ 2000, אחרי שפרש, הוא קיבל את פרס המילניום מוועדת ההיאבקות הפורטו ריקנית ככוכב הפורטו ריקני הגדול במאה ה-20, יותר ממוראלס וקולון. בנובמבר 2000, הוא נבחר להיכל התהילה המקומי, בעיר בה נולד. כשנבחנו מושכי הקהל הגדולים בתולדות ה-WWE והארגונים הקודמים לה בגארדן עד שווינס מקמהן האב לקח את הקרבות באולם ב-1956, הוא הגיע למקום ה-14 בכל הזמנים, אחרי ברונו, הוגאן, באקלנד, סטיב אוסטין, טריפל אייץ', רוק, אנדרטייקר, רוקה, מוראלס, סופרסטאר בילי גרהאם, ברט הארט, שון מייקלס ורנדי סאבאג'. ה-WWC, שהפכו לארגון היציב הראשון באי, ערכו בכורה בינואר 1974. קרלוס קולון וויקטור ג'וביקה הקימו את הארגון כטריטוריה מלאה. הם פנו לפרז, שהיה הכוכב הכי גדול באי, שיהיה הכוכב הגדול. הוא הוביל את המופע הראשון, והגן על התואר הפורטו ריקני שלו מול גיל הייז, היל שבא מסטמפיד. חצי השנה הראשונה בארגון הייתה קשה, כי קולון וג'וביקה רק הפסידו, וגם עם פרז הם לא הביאו הרבה כי לקח זמן עד שהרעיון של היאבקות פורטו ריקנית תפס תאוצה.
האנגל שהציל הכל היה כשאל ראיו דה באיאמון (חיקוי של אל ראיו דה חליסקו המקסיקני), שהפך לברברס, המורה של קרלוס קולון, והיל אגדי באי, בגד בפרז והפך להיל הפורטו ריקני הראשון. הוא גם ניצח את פרז לראשונה אי פעם ולקח לו את התואר הפורטו ריקני. זאת הייתה הגרסה הפורטו ריקנית לטרי גורדי טורק את דלת הכלוב על קרי ואן אריק בדאלאס. הקרב החוזר ביוני 1974, בו פרז סיכן את השיער נגד התואר, הביא 12,000 איש, וגיל הייז מול דוב גם משך קהל. הטריטוריה עלתה מאז אותו היום, והפכה לאחת מהטריטוריות הלוהטות ביותר בעולם, עם 14 שנה של עסקים די טובים עד נהדרים, לפני שהרצח של ברוזר ברודי הוריד אותה והיא לא התאוששה. הוא גם החליף את התואר עם דוקטור קלודייד (כנראה קלונדייק ביל) ומדליסט הכסף בהרמת משקולות מ-1948, וכוכב הקולנוע, "אודג'וב" טוש טוגו (הרולד סאקאטה) בסוף 1975. פרז גם היה אחד מאלופי הזוגות הראשונים, האלופים הצפון אמריקניים, עם קולון. הרעיון מההתחלה היה להעביר את המיקוד מפרז לקולון ככוכב. התואר הגדול, שקודם כתואר מרכזי למרות שבשנה הראשונה התואר הפורטו ריקני של פרז היה החשוב, היה התואר הצפון אמריקני שקולון זכה בו מהייז ואז הוא התחיל פיודים עם כוכבים כמו ארני לאד, קאובוי בוב אליס, עבדאללה הקצב וגורילה מונסון שהגיעו. אף אחד לא שמע שפרז, שכבר היה מבוגר, עשה בעיות בפינוי המקום לקולון, שהיה צעיר ב-11 שנה. פרז וקולון הסתכסכו בשנות ה-90, כשפרז חש שהגיע הזמן שקולון יזוז הצידה, כמוהו, ויתן פוש לבנו מיגל ג'וניור, שהפך אז לוורקר המוביל באי, ולחואן ריברה הכריזמטי, אז TNT, היום סאביו ווגה. פרז ג'וניור שכנע את ויקטור קוויניונס, שרכש חלק מ-WWC מגורילה מונסון שהביא את האמריקנים, להקים ארגון חדש ולקדם את החדשים.
הקרב האחרון של רוקה ופרז כצמד היה ב-1976. רוקה כבר פרש כמה שנים. פרז וחוזה ריברה היו בפיוד על תארי הזוגות הצפון אמריקניים מול האינפרנוז- ג'יפסי ג'ו ובני רמירז. לאחר שפרז וריברה לא זכו בתארים, פרז הביא את רוקה כדי להחיות את הצמד האגדי. הם ניצחו את האינפרנוז על תארי הזוגות בספטמבר 1976. ההפסד היחיד שלהם כצמד היה כשהפסידו אותם כעבור חודש לגורדון נלסון- אביו של סטיב נלסון, מהתאבק לשעבר ולוחם השוט- והייגו האמאגוצ'י- היום סלבריטאי ביפן ואביה של קיוקו האמאגוצ'י, אלופת החובבים. הם המשיכו להיות צמד עד שרוקה אושפז ומת בגיל 49 במרץ 1977, כנראה מהתקף לב. הפעם היחידה של פרז ביפן הייתה כג'ובר באול ג'פאן באביב 1979, בסיבוב הופעות אליו הגיעו הארלי רייס, ג'ין קיניסקי, דיק מורדוק, מייק שארפ ג'וניור, מאד דוג מרטין ולארי ליין. הוא המשיך להתאבק עד אמצע שנות ה-80, אבל כבר לא הוביל ממש. הוא הביא את בנו מיגליטו ב-1984. הפיוד האחרון שלו היה בסוף שנות ה-80 מול אריק אמברי. בנו נבנה לקראת קרב עם אמברי, וכשבנו התאבק ביפן, הוא היה ליד הזירה והצטלם. אמברי תקף אותו, מה שהוביל לקרב יחידים אחרון. ב-1986, לאחר שהשיפהארדרס תקפו את בנו, היה לו פיוד גדול בו ביקש מקרלוס קולון להיות השותף שלו לנקמה. הוא הכריז על פרישה ב-1988, בטענה שהוא רצה שבנו יצליח לבד, ושלא יתמודד עם הצל שלו. הקרב האחרון שלו, בגיל 55, היה ב-1992, כשסיכן את השיער שלו מול המסכה של אל פרופה וניצח. הוא עבד ב-IWA בהקמת הארגון החדש, עם בנו מיגל ג'וניור, בן 38 ומתאבק במשרה חלקית והתפספס ככוכב הגדול בפורטו ריקו, הבעלים ויקטור קוויניונס, וסאביו ווגה, בשנת 2000. הוא תמיד היה במופעים בהתחלה אבל סירב לאנגלים, בטענה שפרש ב-1992 ושמר על המילה שלו. אפילו שמת כמה שעות קודם לכן, ה-IWA, שעורכת תוכניות באמצע השבוע, הבהילה את הפרשנים לאולפן כדי שיכריזו שפרז מת.

YossihNew · היום ב- 00:10

הספד ללורד אלפרד הייז- 1 באוגוסט, 2004:

לורד אלפרד הייז, שעבד 40 שנה בהיאבקות כוורקר טוב ודברן מעולה, ובאופן אירוני נודע כפרשן הקומי ב-WWF בשנות ה-80, מת בבוקר ה-21 ביולי לאחר סדרת התקפי שבץ. הוא היה בן 77. הייז היה מתאבק טוב מאנגליה, שבא לארצות הברית ב-1972 כשהיה באמצע שנות ה-40 שלו, אחרי שהיה מיין איבנטר במדינתו כמעט עשרים שנה. הוא היה כוכב סביר, ועבד עם השמות הגדולים בצפון אמריקה, עד שפציעות הברך גרמו לפרישתו בתחילת שנות ה-50 שלו כשעוד היה כוכב. בעיות ברכיים ודלקת פרקים פגעו בו בשארית חייו, אבל הוא עדיין עבד כמנג'ר היל, בגלל קולו הנודע והפרומואים החזקים שלו, עד שהחל לעבוד ב-WWF ב-1984 כפרשן.
הוא היה מנג'ר היל טוב ב-AWA, פלורידה, קרוליינה וקוויבק. בקוויבק, בגלל הקשר עם פאט פטרסון, הגיע לעבוד כשה-WWF התרחבו. הייז היה חבר טוב של פטרסון ושל לואי דונדרו. באותו הזמן, הוא שיחק דמות אחרת- פייס שהיה מאוד מלומד וכולם צחקו עליו. בעולם הסטריאוטיפים, הוא היה האנגלי הדברן אך הקצת חנון הסטריאוטיפי, אפילו אם מה שעשה כל חייו היה שונה. הוא היה הבדיחה בסאטרדיי נייט'ס מיין איבנט, כולל סגמנט בו השתכר ויצא מהדמות. הוא היה דמות בסגנון אד מקמהן שעזרה לווינס להנחות את טיוזדיי נייט טייטנס, תוכנית קומית שגם שידרה היאבקות בין 1984-85, וגם היה פרשן צבע עם וינס, גורילה מונסון, ג'סי ונטורה ואחרים בתקופת הפריחה הראשונה, שם התפרסם. הוא הפך מדמות חזקה כמתאבק לדמות קצת טיפשית כפרשן קומי ב-WWF, אבל חברים שלו אמרו ששמח מהעבודה. הוא היה עובד קשה מאחורי הקלעים, ונשאר בארגון עד הסכסוך עם וינס מקמהן במרץ 1995. ג'יי ג'יי דילון הכיר את הייז לפני שהגיע לארה"ב. הוא התכתב עם זברה קיד, כוכב גדול באנגליה, וידע שג'ודו אל הייז היה מהכוכבים הגדולים אז באירופה. הוא זכר את היום האחרון של הייז ב-WWF.
זה היה יום שישי, ווינס מקמהן נפגש עם כמה עובדים. הוא אמר שהארגון הפסיד 5 מיליון דולר בשנה החולפת בגלל עלויות משפט הסטרואידים. הוא אמר שזה היה חד פעמי, שחזר לעניינים כדי להפוך את הארגון, אבל הארגון הפסיד המון כסף וצריך לעבור קיצוצים משמעותיים. זה היה כל כך נורא עד שמכונות הקפה, הקולרים וגם מאבטחים נעלמו. בין עשרה לשנים עשר אנשי היאבקות, דילון, פטרסון, ג'ראלד בריסקו, האוורד פינקל, הייז וג'ים רוס, שמעו שיקצצו להם בסביבות 25%-40% מהשכר. וינס נתן לכולם מכתב ואמר שזה יקרה ביום שני ומי שלא מסכים יפוטר. הקיצוצים לא היו אחידים אצל עובדי ההנהלה או המתאבקים, שלא היה להם חוזה מובטח ועבדו על אחוזים מההאוס שואוז הכושלים והאירועים שהיו רק סבירים, אז הם נפגעו אבל ככה זה תמיד היה. וינס הבטיח למתאבקים שעבדו בהנהלה שירוויחו שכר ויוכלו לשמור עליו, וכולם חיו ברמת התשלום שלהם לפני חרב הקיצוצים. אלו שבאו מעולם הטלוויזיה, וגם וינס, לא עברו קיצוץ, למרות שאפשר לטעון שווינס שילם 5 מיליון מכספו כבעלים לעלויות המשפטיות. התחושה הייתה שאנשי הטלוויזיה, שהיו חשובים בהפקה, יתפטרו וישיגו עבודה חדשה, ואנשי ההיאבקות רגילים שדופקים אותם ואין להם אופציות. ברוב המקרים, וינס צדק, אבל הייז, בלי אופציות, עדיין התפטר ולא חזר.
דילון אמר שאם וינס היה מבקש מכולם לעבור קיצוץ של חמישה אחוזים לחצי שנה עד שנה, אז לא הייתה בעיה, אבל הוא קיצץ המון למלא אנשי היאבקות, ולכן הייז התפטר. גם דילון רצה, אבל הייתה לו משפחה והילדים של הייז כבר גדלו, אבל דילון ידע שאחרי שימכור את הבית שלו, הוא לא יוכל לעבוד אצל וינס. דילון מאוד כיבד את הייז על מה שעשה. הייז חזר לדאלאס, שם גרה בתו, ולא חזר לתחום.
רד בסטיאן אמר שהיו לו ביצים, הוא ביקר אותו המון כי שניהם גרו בדאלאס. אבל הבריאות של הייז כבר הייתה במצב רע מדלקת הפראקים שלו, והפך לנכה. ב-2002 מצבו החמיר, הוא נפצע בבוהן ופיתח זיהום, וזה הוביל לנמק. באותו הזמן קטעו לו את שתי הבהונות. כעבור שבועות, הנמק חזר ובהתחלה קטעו לו את כף הרגל, ואחר כך עד מתחת לברך. הוא קיבל פרוטזה ועשה תרפיה בניסיון לקום מכיסא הגלגלים שלו וללכת. ועדיין, הוא הצליח לנסוע לבד לפני שנתיים לטקס מועדון אוזני הכרובית ובילה עם חברו הטוב ותלמידו, סרג'נט סלוטר ודיבר על ללכת גם השנה, אבל לא יכול היה. הוא גר בבית אבות מאז שלא יכול היה לטפל בעצמו, והיה מרותק לכיסא גלגלים.
בסטיאן, השופט המקומי לארי דוייר, וקילר קארל קוקס, שגם גרו בדאלאס, ביקרו אותו לעתים קרובות. הוא שנא את סוף ימיו כי היה איש גאה שלא אהב שלא הצליח לטפל בעצמו, ונכנס ויצא מבתי חולים ובתי אבות. בשבוע שעבר, נפל ממיטתו בבית האבות, וחטף סדרת התקפי שבץ, ולצד כמה בעיות בריאות, זה הוביל לפטירתו. בסטיאן אמר שהם התראו כשהיה בדאלאס, ולפני שבועיים עזב. בפעם האחרונה שהתראו, הייז היה קוהרנטי. היה לו זיכרון נהדר והוא שנא שנאלץ לגור שם ורצה לצאת. הוא קיווה שיוכל לחזור הביתה אבל זה לא קרה.
טרי פאנק דיבר איתו חמישה ימים לפני כן. הוא לא ידע כשדיבר איתו, אבל דלקת הפרקים שלו החמירה כל כך עד שבקושי הצליח להחזיק את הטלפון לבד. להייז הייתה קריירה לפני שהגיע לארה"ב: הוא התאבק מתחילת שנות ה-50 עד 1972 באנגליה ובאירופה, בשם אלברט הייז וג'ודו אל הייז, מווסטמינסטר, אנגליה, ורבע עשיר של לונדון. הוא שיחק סנוב עשיר באנגליה, והדגיש את המבטא הנעלה שלו. ב-1957, זכה באליפות למשקל כבד של איגוד ההיאבקות הבריטי. הוא היה אלוף דרום בריטניה למשקל כבד פעמיים, והחזיק בתואר רוב ארבע השנים הבאות, והפסיד רק כי עזב את המדינה. הוא היה כוכב גדול אז, וכמעט תמיד עבד במיין איבנטים או במקום השני, מול כוכבים גדולים אז כמו קנדו נגסאקי, הרוזן ברטלי, אלברט וול, ג'וף פורץ ובילי רובינסון. הוא אפילו הגיע לצרפת באמצע שנות ה-60 כשאנדרה הענק החל את הקריירה בשם הענק פייר, על שם ענק צרפתי מסיפור אגדה. הייז ניצח את ברונו אלריגטון בגמר טורניר בנובמבר 1967 בלונדון על אליפות דרום בריטניה למשקל כבד, והחזיק בה שנתיים לפני שהפסיד לטוני צ'ארלס, וורקר אנדרייטד בעצמו בשנות ה-70 וה-80 בארה"ב, בדצמבר 1969. הייז זכה בתואר ב-1970 שוב לשנתיים לפני שהפסיד בינואר 1972 באנגליה לארלינגטון, ואז הגיע לצפון אמריקה.
הבכורה הבין לאומית שלו לא הייתה באמרילו, אלא ב-IWE ביפן כמה שנים קודם לכן. הוא הגיע לארגון של איסאו יושיהארה, שאז התמקד בכוכבים אירופאים כזרים הגדולים, כי ה-NWA, ששלטה ברוב הסצנה בצפון אמריקה, הייתה עם JWP אז. יושיהארה היה זה שאחראי על ההצלחה הבינלאומית הראשונית של אנשים כמו בילי רובינסון ופיטר מאיביה. הייז בא לסיבוב הופעות עם ג'ורג' גורדינקו, קנדי שהתאבק רוב הקריירה ככוכב באירופה, קנדי נגסאקי וריי האנטר, לצד הכוכב מהוואי, ג'ים היידי. הקרב הגדול שלו היה באוקטובר 1968, כשהוא והאנטר הפסידו לת'אנדר סוגיאמה וטויונובורי על אליפות הזוגות. הייז גם הגיע בקיץ 1976 לאול ג'פאן יחד עם אלוף ה-NWA טרי פאנק, בוב גייגל, דיק מורדוק, קוזרו ואזירי לפני שהיה האיירון שיק, האחים וליאנט והורסט הופמן. הוא בא לארה"ב לאחר שהפסיד את התואר, וערך בכורה באמרילו של משפחת פאנק. הוא הפך ללורד אלפרז הייז מאנגליה, אריסטוקרט בריטי שחצן. גימיק הלורד היה כי לפני שנים פאט פטרסון הצליח שם כלורד פטריק פטרסון. דורי פאנק האב רצה אנגלי אמיתי שיבוא כלורד אנגלי, ושמע מגורדון נלסון, כוכב אנגלי משנות ה-60 שגר באמרילו ועבד בטריטוריה, שהייז, עם המבטא והיכולת שלו, היה אחד מהמתאבקים הבריטים שהכי התאימו לתפקיד. פאנק האב השיג לו ויזה וניירות והוא הגיע. דורי פאנק ג'וניור סיפר על היום בו בא לאולפנים להתראיין ולפגוש את אביו, והיה ברור שידע לתקשר. היה לו הומור, ויכולת להביא כסף.
הם קידמו אותו, והוא היה וורקר טוב. הוא היה מתאבק די טוב, שהיה חזק מהג'ודו והצליח לשמור על עצמו. הוא ופאנק היו חברים. הוא היה אתלט טוב והם שיחקו טניס יחד עם אשתו דאז, סוניה. הוא גם היה מצחיק. בגלל אשתו הצעירה וכמה שהיה בכושר, רוב המתאבקים חשבו שהיה צעיר יותר מגיל 43. הוא נחשב לבן דורם של כוכבים אחרים כמו הפאנקים, ג'ק בריסקו והארלי רייס, בגיל 29 כשהגיע לטקסס. הוא היה יותר קרוב לוותיקים המזדקנים כמו ורן גאנייה, ג'ין קיניסקי וקראשר ששלטו כבר עשרים שנה בארה"ב. טרי פאנק אמר שכולם טעו לגביו. גורדון נלסון קידם אותו ואמר שזה בחור טוב שעושה עבודה טובה. הוא היה טוב מזה. הוא ומי שבאו מאנגליה, בילי רובינסון, לס ת'ורנטון וטוני צ'ארלס, הביאו סגנון חדש ושינו את העסק. הסגנון היה נפלא. הם הביאו את האפרקאט, את המהלכים, ודאבל ארם סופלקס. ולא הרגשת כלום כשהתאבקת מולו.
לאחר שהייז ואשתו התגרשו, הוא היה ידוע, גם בקרב המתאבקים, כרודף נשים. בסטיאן אמר שהצליח בזה. דילון אמר שהפאנקים, בעיקר דורי ג'וניור, אהבו אותו. הוא בא לטריטוריה אחר כך. הייז היה מתאבק שכולם נהנו מהראיונות שלו ואהב לשתות וויסקי. הוא היה בחור כיפי. שם הוא הפך לכוכב צפון אמריקני, בגלל היכולת שלו להיות שחצן, והשנאה של המעריצים מטקסס שהנקבה הבריטית יכולה להתאבק, מה שהכעיס כשניצח את הגיבורים שלהם. בנוסף, תשע שנים לפני רודי פייפר שהתחיל עם הגימיק, הוא הצליח כי דורי האב שם אותו עם סטיב סטאק בטלוויזיה כפרשן. אחר כך, כשהשיג את הכבוד של הקהל, הוא הצליח כפייס, מה שאומר הרבה לבחור שבא כלורד בריטי מנופח בטקסס. הוא היה אלוף מדינות המערב למשקל כבד בשני מקרים. הוא ניצח את ציקלון נגרו כשהגיע בתחילת 1972 והחזיק בתואר חצי שנה עד שהפסיד לו ביוני באמרילו. כעבור כמה שבועות שוב זכה לריצה קצרה. הוא היה בצמד עם ריקי סטאר, כוכב לשעבר שהיה בסוף הקריירה שלו, והם ניצחו את דיק מורדוק ובובי דאנקם על תארי הזוגות של מדינות המערב באוגוסט. הם החזיקו בתארים שלושה חודשים לפני שהפסידו למוס מורוסקי וניק קוזאק.

YossihNew · היום ב- 00:11

היו לו כמה מיין איבנטים מול משפחת פאנק, כולל דורי ג'וניור, אז אלוף ה-NWA. הקרב שלהם ביוני 1972 באמרילו מאוד מעניין. התוצאה של הקרב לא בספק- הייז ניצח את דורי בפסילה בקרב אליפות. זה התפרסם כי המגזינים כתבו על הסיום ואמרו שהייז ניצח את פאנק וזכה בתואר העולם. כתבו שלאחר הקרב, דורי האב הרביץ לשופט, שפסל את דורי ג'וניור, אבל עם הפסילה לאחר סוף הקרב, זה הציל את התואר שלו. זה היה סטוריליין במגזין כדי להוציא אובר את הפאנקים כהילים, כמו שהיו ברוב המדינה, והייז יצא אובר ככוכב חדש בפני הקוראים כי הפך לאלוף העולם הצודק. אבל הסיום לא הגיוני בכלל כי הפאנקים היו הפייסים באמרילו והייז ההיל. אחרים אמרו שהייז הצמיד לא חוקית, והקרב התחיל מחדש ואז הייתה פסילה. סיומות של מגזינים אז הפכו להיסטוריה, אבל המגזינים האלו יצרו סטוריליינים משל עצמם אז כנראה שהסיום שהמגזין המציא לא קרה. אם היה מקור מדויק לסיום הזה אז במגזין אחר, ואולי הוא יענה על השאלה.
דורי אמר שהוא מכיר את הסיפור שנכתב על סוף הקרב, והוא זוכר אותו כי האולם היה מלא, אבל לא זוכר את הסיום. אבל הוא בספק, כי לעשות משהו כזה היה צריך לקבל את האישור של סם מוצ'ניק. קשה להאמין שב-1972 מוצ'ניק היה מאשר סיום כזה בקרב אליפות העולם, כי לא הרשה לפרומוטרים המקומיים לפגוע באלוף. אם מוצ'ניק היה מאשר את זה, פרומוטרים אזוריים היו משתמשים באותו הסיום להוציא אובר את הפייסים המקומיים שלהם ואומרים שהם האלופים הלא מוכתרים. הסיפור האהוב של טרי פאנק על הייז היה מחוץ לזירה. הם ערכו מופע שבועי באודסה, והשופט קן פרבר הביא את הפיטבול שלו וקשר אותו לכיסא כששפט. הכלב תמיד היה שקט כשפרבר היה שם, אבל כשעזב, הוא נבח וכולם השתגעו. הייז התחנן בפניו לעשות משהו עם הכלב, אבל זה המשיך לקרות. יום אחד, פרבר חזר מחדר ההלבשה והייז כעס עליו וצרח שהכלב שלו חרבן. פרבר כעס על הכלב והרביץ לו באף, אבל הייז היה זה שחרבן על הרצפה.
משם עבר הייז לקנזס סיטי כהיל, ב-1973, ורוב הזמן בצמד. הוא היה אלוף סנטרל סטייטס לזוגות עם רוג'ר קירבי ובולדוג בוב בראון. הוא לפעמים עבד באנדרקארד בסנט לואיס ב-1973 בלי פוש. מוצ'ניק השתמש בו בהמלצת דורי פאנק האב, אבל לא עשה איתו כלום והבין מהר שזאת טעות. הוא הפסיק להשתמש בו כמה חודשים והתחיל מחדש. ב-1974 חזר עם פוש כהיל, ובצמד מאוד מוזר, הוא לווה בידי בובי הינן. הבוקר פאט או'קונור אהב את הינן כמנג'ר, והם לא השתמשו במתאבקים שלו בסנט לואיס. אבל לשים אותו עם הייז היה לא הגיוני כי הייז לא היה צריך שידברו בשבילו, והם היו באותו הגודל. זה לא היה חלק, כי הסגנון של הינן בפינה ושל הייז בזירה התנגשו. רוב הקרבות שלו מאותה התקופה היו במקום שני, עם הכוכבים הגדולים. הוא היה בתפקיד שהצליח בו, כי השתמשו בו לעתים קרובות במשך שבע שנים, והוא טס מכל טריטוריה שעבד בה. הוא היה הבחור שעבד בקרבות זוגות במקום השני, וזה שהפסיד לאנשים שטופחו לקרב אליפות העולם. היו לו כמה מיין איבנטים, מול השמות הגדולים, והנושא היה שמעולם לא ניצח כוכב בקרב יחידים. היו לו חמישה מיין איבנטים, שהיו הקרבות הגדולים שלו בקריירה בצפון אמריקה. הראשון היה באפריל 1974 מול אלוף ה-WWWF ברונו סאמארטינו, מתחת לקרב של הארלי רייס-פאט או'קונור. כדי להראות כמה היה כוכב, הוא הפסיד בפסילה ולא הוצמד, כי זרק את השופט אל ברונו. המופע הביא 10,854 איש, אבל מה שמשך היה הבאטל רויאל עם אנדרה הענק. המיין איבנט השני היה במאי, עם הינן בהפסד לדיק דה ברוזר מול 7,408 איש. זה היה המיין איבנט מעל הארלי רייס-קאובוי בוב אליס בקרב על תואר מיזורי. השלישי היה באוגוסט, מול דורי פאנק על תואר מיזורי, כשהפסיד בשתי הכרעות נקי מול 7,666 איש. הייתה דאגה, כי האנדרקארד לא היה טוב, ושאלו אם הייז, שלא ניצח בחור חשוב ביחידים, ימשוך מול פאנק, כי אנשים יחשבו שהוא מקפצה לקראת האתגר של פאנק מול אלוף ה-NWA, ג'ק בריסקו. הקהל היה ממוצע ונחשב להצלחה. במרץ 1976, היה באחד המיין איבנטים כשהפסיד לרייס בקרב על תואר מיזורי מול 9,608 איש, והמיין איבנט היה באטל רויאל עם אנדרה שמשך את הקהל. במאי הוא הביא 4,680 איש בלבד, כשהפסיד לבוב באקלנד בקרב על תואר מיזורי. זה לא עבד כי הייז מעולם לא ניצח בקרבות גדולים, ובאקלנד קיבל פוש כי הוא אתלט, ולא כי משך קהל.
רצף הקרבות שלו במקום השני החל במרץ 1974, כשהוא וטרי פאנק עשו תיקו עם או'קונור ואליס. באפריל, מתחת לקרב של ג'ק בריסקו-דורי פאנק, הוא ורייס נספרו בחוץ עם או'קונור ובובו ברזיל. במאי, הוא ומורדוק עשו תיקו עם ברזיל ואו'קונור. ביוני, הוא, רייס וקירבי הפסידו לא'וקונור, ברזיל ורופוס ג'ונס. באוגוסט, הוא וביל מילר ניצחו את אליס וברזיך. בהמשך החודש עשה תיקו עם או'קונור. בספטמבר, הוא והוגו באביץ'- שהחליף את לארס אנדרסון שעזב כי סירב להפסיד לברזיל, ואף אחד לא עזב בגלל ג'וב שמוצ'ניק ביקש- הפסידו לאו'קונור וברזיל. באוקטובר, הפסיד בפסילה לברזיל. בנובמבר, הוא ומילר הפסידו לאו'קונור ואדוארד קרפנטייה. כעבור שבועיים, הוא, מילר ומורדוק ניצחו את ברוזר, או'קונור וג'רי בריסקו. בינואר 1975, הוא ורייס הפסידו לדורי פאנק וברזיל, והייז הפסיד מתחת לבריסקו-ברוזר. כעבור שבועיים הפסיד בפסילה לג'ונס, מתחת לדורי-קילר קוואלסקי. הוא ורייס ניצחו את או'קונור וברזיל בפברואר מתחת לבריסקו-דורי. כבור שבועיים הוא וצ'אק או'קונור- ג'ון סטאד- הפסידו לג'וני ולנטיין וסיילור ארט תומאס מתחת לרייס-דורי. במרץ, הוא, מורדוק ומילר הפסידו לברוזר, או'קונור וקרפנטייה מתחת לרייס-ג'וני ולנטיין. באפריל, הוא וסטן סטזיאק הפסידו לדורי פאנק ואו'קונור. לארי מטיסיק, הפרשן של סנט לואיס, אמר ששיחק טניס נהדר והיה מצחיק. הוא לא גרם לצרות ותמיד שמעו אותו בגלל קולו הגדול. בחור מקצועי.
הוא היה דומה לדיק מורדוק, שהצחיק את כולם, אבל הפוך ממנו באישיות, כי מורדוק היה גס, וולגרי וסיפר בדיחות גזעניות. הייז לא קילל. הוא עבד בעוד מקומות בשנים הבאות, כשהיה כוכב, אבל לא ממש כוכב, כולל עוד ריצה בטקסס. בגלל בעיות ברכיים, ורן גאנייה שכנע אותו לבוא וללוות את סופר דיסטרוייר- הספוילר, דון ג'רדין- ב-1977. הוא לא רצה, אבל כשגילה, בגלל הינן, שהמנג'רים ב-AWA קיבלו כמו המתאבקים שליוו, וגאנייה אמר לו שילווה מיין איבנטרים, הוא הסכים. הייז והינן עבדו כמנג'רים, עד שהינן עזב לג'ורג'יה של ג'ים בארנט ואולי אנדרסון.
הייז גם התלבש בטוקסידו ושיחק אריסטוקרט עשיר שמזלזל במעריצים הפועלים בקהל והמתאבקים הפועלים, ובעיקר בפדרו מוראלס, לא קרא פורקי, וקראשר, שייצג את מי שתיעב ושתה בירה. הוא הלך לטלוויזיה ואיים לקרוא לפייר טרודו ולמלכה אליזבת' אחרי קרבות שסופר דיסטרוייר הפסיד בהם. זה בנה לקרב טוקסידו מול קראשר, וקראשר קרע לו את הטוקסידו. כשג'רדין עזב את הטריטוריה, הייז הביא את סופר דיסטרוייר מארק 2- בוב רמוס, לימים סרג'נט סלוטר. אחר כך הביא את סופר דיסטרוייר מארק 3- ניל "האנגמן" גאיי, שהתאבק בממפיס כז'אן לואי, שותף של ג'וז לאדו, כשותף של השני. אנג'לו מוסקה היה השותף של השני גם. כשהינן חזר לאחר שאולי פיטר אותו מג'ורג'יה, הוא גנב את מארק 2 מהייז שהפך לפייס. היו כמה קרבות של מארק 3 והייז מול מארק 2 והינן, ואפילו קרבות בין הינן להייז. אפילו בנו לזה שהייז הלך לאויבו הוותיק, קראשר, שיעזור לו מול מארק 2 והינן. אחרי שהפיוד נגמר, הייז עזב לפלורידה. הוא וסלוטר הגיעו יחד למופע בוויניפג והפכו לחברים טובים, ואפילו גרו יחד כמה שנים בסטנפורד כשעבדו ב-WWF. סלוטר אמר שתמיד כאב לו, והוקל לו שחברו כבר לא יסבול.
סלוטר אמר לאתר של WWE שכאב לו כשקם בבוקר. כל כך כאב לו עד שהוא אפילו לא יכול היה לקום מהמיטה לשירותים. לפעמים הוא היה זה שהביא לו קפה. אלפרד היה חשוב לו כחבר והיה נהדר. הוא אהב אותו מאוד ותמיד יהיה לו מקום חם בלב, ובנשמה. הוא היה אבא וסבא נפלא שאהב את ילדיו ונכדיו. סלוטר ראה איך התנהג למשפחתו, חבריו, המעריצים וכולם. הוא מקווה שלמד ממנו. הוא היה אנגלי מושלם- עם שפה מושלמת ולא מקלל. לפעמים הם שיחקו בגולף והוא החמיץ. במקום לקלל, הוא הרים את הכדור ואמר לו להיכנס לחור. הוא היה גאה שלא ביקש כלום. הוא יודע שאלפרד נלחם עד הסוף וסירב לעזרה, וכשעזב את העולם, רצה שראשו יהיה מורם בעולם החדש.
בתו של פיטר מאיביה, אטה, הכירה את הייז מאנגליה בשנות ה-60, אביה והייז היו שני הכוכבים הגדולים אז. כעבור שנים הם נפגשו שוב בטקסס והייתה לו אישה יפה ובלונדינית, עם שני ילדים קטנים בני 4-5, בגיל של רוק. הם התחברו המון, ואנדרה ורד בסטיאן גם היו, שם בדאלאס. היה נחמד כשכולם חיו בטריטוריה יחד, והיה קל לחגוג. כעבור שנים, הם שוב נפגשו בקונטיקט ב-WWE, שם עדיין היה חיוני ואנגלי. הוא היה ג'נטלמן, עם חוש הומור נהדר ואהב את כולם. אף אחד לא אמר עליו משהו שלילי. ב-1996, כשרוק נכנס לעסק, הם נפגשו בביתו של פאט פטרסון. הוא היה כמו שלד. הוא איבד כל כך הרבה משקל. הפעם האחרונה שהתראו הייתה באולם, לפני שלוש או ארבע שנים. הוא היה בכיסא גלגלים והיא רכנה לנשקו. הוא לחש שהיא גאה ברוק, והיא הנהנה וחיבקה אותו. לאחר ה-AWA, עבר לפלורידה כמנג'ר היל, והיה האיש שהפך את סר אוליבר האמפרדניק מהיל לפייס. באנגל הזה האמפרדינק הפסיד בקרב בו יצטרך ללוות את דאסטי רודס לחודש. לאחר מכן הוא נתן את בית האמפרדינק לחברו הטוב מבריטניה- האמפרדינק שיחק בריטי אבל היה ממינסוטה ובלי מבטא- הייז. לאחר חודש הוא רצה את הקבוצה, והייז סירב ותקף אותו, והפך אותו לפייס. הייז המשיך להתאבק לפעמים, בעיקר כהיל שיוציא אובר פייסים צעירים בהאוס שואוז.
האמפרדינק כתב בפורום שהייז היה בחור נפלא וגם וורקר מוכשר. הם נפגשו אצל ורן גאנייה כשליווה את סלוטר. כעבור שנים, הם עבדו בפלורידה באנגל. הם נלחמו קצת באותו הזמן וזה היה כיף. הוא לא יודע לגביו. בפעם האחרונה הם התראו לפני שלוש שנים במועדון אוזני הכרובית. הוא היה חולה וממש לא נהנה, והמוות שלו לפחות עצר את הסבל. הוא לא רצה לחיות את חייו ככה. הוא היה נדיב, אדיב, מצחיק ובחור טוב. הוא הגיע לקרוליינה, כאחד מהפרשנים ההילים הראשונים. הוא התחיל שם כפרשן צבע לאחר שרודי פייפר היה קצת פרשן היל והתפרסם יותר בג'ורג'יה. הוא התחיל רגיל, אבל נהיה קצת יותר היל כשאמר בציניות את שמו של ג'וני ווייבר, הפייס הוותיק שאז היה מידקארדר שעבר זמנו. זה לא היה חשוב, הפיוד היה שהייז ליווה את כריס מרקוף וניקולאי וולקוף מול ווייבר ושותפיו, כמו מר רסלינג 2 וג'יי יאנגבלוד. הייז ליווה קצת את ג'ימי ואליאנט כהיל בשם המלך ג'יימס. ואליאנט היה מגולח, ועמד מאחורי הייז עם כתר. זה היה רעיון רע, ואליאנט לא ידע להתאבק ובתפקיד הזה לא דיבר. זה לא נמשך הרבה זמן, והוא עזב וחזר כבוגי ווגי מן, הגימיק שהפך אותו לכוכב בטריטוריה. הריצה האחרונה של הייז הייתה ללוות את בילי רובינסון והכוכב במסכה במונטריאול ב-1982-83. אפילו כשמצבו הפיזי מנע ממנו להיות מיין איבנטר והוא עזב את קנזס סיטי, סם מוצ'ניק הטיס אותו מכל טריטוריה בה עבד ושמר עליו חזק. באפריל 1977 הוא הפסיד שוב מול ג'ק בריסקו על תואר מיזורי, מתחת לקרב אליפות NWA של רייס-ארני לאד שהביא 8,125. הוא עבד פה ושם, ואפילו היה אמין מספיק בעיר בסוף 1980 כדי שמתאבקים צעירים ינצחו אותו לפני קרב אליפות עולם. בקרבות הגדולים האחרונים שלו, היה במקום השני בפברואר 1980 והפסיד לדיוויד ואן אריק, שהיה צעיר ממנו ב-31 שנה, מתחת לקרב של הארלי רייס-קווין ואן אריק על תואר העולם שהביא 8,681 איש. הוא גם הפסיד לרוקי ג'ונסון באפריל 1980, והקרב הגדול האחרון שלו בעיר היה קרב תואר WWF בו הפסיד לבאקלנד ביוני 1980, מתחת לרייס-ג'ונסון על תואר ה-NWA.

סיכום אובזרבר- הספדים

YossihNew

Well-known member

YossihNew

Well-known member

YossihNew

Well-known member

YossihNew

Well-known member

YossihNew

Well-known member

YossihNew

Well-known member

YossihNew

Well-known member

YossihNew

Well-known member

YossihNew

Well-known member

YossihNew

Well-known member

YossihNew

Well-known member

YossihNew

Well-known member

YossihNew

Well-known member