©big smile©
New member
[למרות שנראה לי שבקושי זוכרים אותי כאן..]
לא ממש סיימתי את זה... חסרים עוד ארבעה חודשים, אבל זה רק הצבא וזה לא חשוב ולא בא לי לכתוב על זה. [עשיתי סיכום דרך הבלוג] 2007 התחיל בחיוך כתום גדול ובסוגשל אושר בגלל הגשם והקור, והכי בגלל שהלחץ של הבגרויות חורף שממש תקפו אותי מדצמבר ועד אמצע ינואר, עמד סוףסוף להגמר. היתה לי המון מוטיבציה ללמוד, ובעיקר לתת מעצמי את הכל על מנת לסיים עם זה כמה שיותר מהר וכמו שצריך. הייתי בתהליכים של הסיכום של ה3 שנים בבלוג ואני זוכרת את עצמי [בלי שום קשר שכתבתי על זה] יושבת כל יום וכותבת דפים שלמים. לבסוף יצאו משהו כמו 14 דפים, והכל כדי לתעד, להוכיח ולזכור את כל מה שעברתי עד שהגעתי לשינוי ממש משמעותי. באותם הימים הרגשתי את השינוי הזה הכי הרבה, השלמתי עם הדברים, עם חלק מהעבר, עם עצמי... אפילו הייתי גאה בעצמי. ואהבתי את זה. הדבר היחיד שהיה חשוב לי, זה לסיים את כיתה י"ב כמו שצריך. פחדתי מאד מהסוף, מהידיעה ש12 שנים של ביתספר נגמרו, והחיים ממשיכים ואני לא יודעת לאן. רציתי לזכור את ה3 שנים בתיכון כ3 שנים הכי טובות שהיו לי בחיים. כל הזמן הזכרתי לעצמי לא להתייאש, ללמוד כמו שצריך ולהשקיע את כולי. "פשוט לעשות את הכל על הצד הכי טוב, ולהסתכל על הכתום ולא על השחור. על חצי הכוס המלאה". ובכל זאת, תקופות רעות עדיין נשארו. התאכזבתי מעצמי שלמרות כל המטרות והשאיפות, התעודה במחצית א' לא נראתה כמו שציפיתי. הכל נזרק לי לפח בשניות, והמצברוח שלי לא השתפר במשך די הרבה זמן. אחרי שנגמרו הבגרויות חורף, ההקלה מהן לא תרמה לי בכלל. חזרתי אחורה. הבעיות במחול התחילו, אחרי שהשקעתי ונתתי מעצמי כ"כ, אבל כ"כ [!!!] הרבה, קיבלתי ביחד עם כל הבנות את הצרחות והמאיימות והאיומות של המורה לקלאסי, שעד היום מהדהדות לי בראש. וזה השפיע עלי במשך המון המון [המון] זמן, והיה לי מאד קשה "לקום" מזה. הלחץ במגמה לקח ממני את כל הכוחות. הייתי כ"כ מיואשת מזה וכל פעם שהייתי נשברת ממש, הייתי שונאת את עצמי על שהמשכתי. אבל עדיין, לא וויתרתי. ביחד עם זה, הלחץ בלימודים לא הועיל, ורק הוסיף יותר יאוש ותסכול. הוצאתי על זה כ"כ הרבה אנרגיות מיותרות, זה היה כבר כמעט הסוף ולא הפסקתי להתייאש. בסוף פברואר האמונה קצת חזרה, וכבר בתחילת מרץ זה התחיל שוב פעם... אבל דברים השתנו בקצב ממש מהיר, ואחרי שבוע הצלחתי שוב להיות מסוגלת להתגבר, לשים את הכל בפרופורציות ולהמשיך הלאה. ב12.3 עברתי טסט רביעי וזה היה אחד הדברים ששיפרו לי את החיים בטירוף. כל הדברים הרעים התגמדו. כל היום הסתובבתי בהרגשה הכי טובה בעולם ולא הפסקתי לחייך ולקפוץ מאושר. ועד היום, אני לא שוכחת את הרגע הזה, ועד היום ההרגשה של לנהוג, ובעיקר לבד, עושה לי הכי טוב בעולם [כשאני באמת מתעמקת בזה]. בימים האלו, רק חיכיתי שיגיע פסח. לא רק שרציתי חופש מהלימודים, אלא שיומיים לפני תחילת פסח, סיימתי על הבגרויות במחול לנצח. התחלתי את הספירה לאחור כבר מינואר בערק, אבל באמצע מרץ כש"נשארו לי 11 ימים, רק 11 ימים כדי לסיים עם מחול", זה היה נראה אחרת, והרבה יותר טוב. הגישה של בלי לחץ, לאט לאט והחיוך עזרה לי להתמודד. וזהו, ה23.3 הגיע וסיימתי עם מחול. עברתי כ"כ הרבה בשביל להגיע ליום הזה. היה לי ממש קשה לעכל את זה שזה הגיע, אבל ההרגשה היתה מעולה. אחרי שנתיים ממש קשות בעסק, בכיתה י"ב החלטתי להכנס למגמה עם גישה קצת שונה, עם כוונות אחרות. ולמרות שהיו המון קשיים ונפילות וייאוש שלא נגמר, הצלחתי לעמוד מאחורי ההחלטות שלי, והחלטתי שאני לא מוותרת ואני מסיימת עם זה כמו שצריך – וזה מה שעשיתי, והייתי הכי גאה בעולם. סיימתי עם ציונים מעולים ובכיתי דמעות של אושר וגם קצת עצב. ועובדה, עד עכשיו אני מתגעגעת לימים האלה, למרות שהיה קשה בטירוף. לא רציתי שחופש פסח יגמר, אבל למרות החזרה לביתספר, ההרגשה הטובה עדיין ליוותה אותי. [זו היתה תקופה כ"כ טובה...]. השמחה היתה כ"כ אמיתית, חייכתי פשוט כל הזמן. שום דבר קטן רע שקרה לא עניין אותי, רציתי רק לחייך ולהנות מהרגעים שהיו לי. כ"כ שמחתי שהתחלתי לשנות את הגישה לדברים ובאמת ליישם את כל מה ש"למדתי". היה כ"כ כיף לראות את כל החברים שמים לב לזה ולהרגיש הרבה יותר טוב להיות בסביבת אנשים במצברוח טוב. זה פשוט שינה את הכל. קירב אותי ליעל, למשל, שזה דבר שמאד הפריע לי בכיתה י"ב. אפשר להגיד שהייתי די מופתית מהמצב הזה שהייתי בו, כי אמנם הרבה פעמים הרגשתי טוב, אבל תקופה כזאת כמו שהייתה מתחילת פסח ועד משהו כמו אמצע מאי, לא היתה המון זמן. ב16.4 היתה הפעם הראשונה שכתבתי על אהבה בבלוג. אף פעם לא חשבתי שאני מסוגלת לייחס חשיבות למושג הזה, ובכלל – להרגיש משהו כזה. אחרי פוסט חפירה קצרה על כמה, למה ואיך הכרתי את יותם, המשפט שאיתו סיימתי היה – "יש לי חבר". הייתי סוגשל בעננים במשך הרבה זמן, וכבר התחלתי להתבלבל. "כ"כ הרבה אושר בחיים לא הרגשתי". אבל זה היה טוב, עד כדי כך שהלחץ בלימודים לא הזיז לי. עם נפילות קטנות וקצת חזרה לעבר [במיוחד בגלל התקופה עם יותם], החלטתי לעשות חשבון נפש קטן ולהמשיך הלאה, בהבטחה שהחודשיים הבאים יהיו טובים בדיוק כמו התקופה שעברתי אז. בתחילת מאי נותרו לי רק 9 שעות במערכת ולא ממש רציתי להשלים עם זה. הייתי עצבנית על שהייתי באה לשעות בודדות לביתספר ולא עושה כלום, העדפתי להשאר בבית ולישון. ואז כבר החלטתי שאחרי שיגמרו הבגרויות בתחילת יוני, אני מגיעה לביתספר רק בשביל המבחנים. בסופו של דבר, לא היתה ברירה אלא להשלים עם זה ונראה לי שדי נהנתי בסוף. במאי 2005 כתבתי רשימה של מטרות, על מנת לסמן עליה V באחד הימים. אחרי שנתיים הצלחתי למחוק כל מטרה ומטרה בה, כולל את "תהיי מאושרת". באותם הימים זאת היתה ההשלמה הכי גדולה שעשיתי עם הדברים, עם העבר ועם עצמי. כ"כ אהבתי את התקופה הזאת... "כי עכשיו, אחרי שעברתי כ"כ הרבה, ואחרי שאני יכולה למחוק את כל המטרות שלי, אני יודעת שבאמת אפשר אחרת, שבאמת השתנתי, ואני לא אשנא את השינוי הזה, ולא אתגעגע לפעם. כי טוב לי".
לא ממש סיימתי את זה... חסרים עוד ארבעה חודשים, אבל זה רק הצבא וזה לא חשוב ולא בא לי לכתוב על זה. [עשיתי סיכום דרך הבלוג] 2007 התחיל בחיוך כתום גדול ובסוגשל אושר בגלל הגשם והקור, והכי בגלל שהלחץ של הבגרויות חורף שממש תקפו אותי מדצמבר ועד אמצע ינואר, עמד סוףסוף להגמר. היתה לי המון מוטיבציה ללמוד, ובעיקר לתת מעצמי את הכל על מנת לסיים עם זה כמה שיותר מהר וכמו שצריך. הייתי בתהליכים של הסיכום של ה3 שנים בבלוג ואני זוכרת את עצמי [בלי שום קשר שכתבתי על זה] יושבת כל יום וכותבת דפים שלמים. לבסוף יצאו משהו כמו 14 דפים, והכל כדי לתעד, להוכיח ולזכור את כל מה שעברתי עד שהגעתי לשינוי ממש משמעותי. באותם הימים הרגשתי את השינוי הזה הכי הרבה, השלמתי עם הדברים, עם חלק מהעבר, עם עצמי... אפילו הייתי גאה בעצמי. ואהבתי את זה. הדבר היחיד שהיה חשוב לי, זה לסיים את כיתה י"ב כמו שצריך. פחדתי מאד מהסוף, מהידיעה ש12 שנים של ביתספר נגמרו, והחיים ממשיכים ואני לא יודעת לאן. רציתי לזכור את ה3 שנים בתיכון כ3 שנים הכי טובות שהיו לי בחיים. כל הזמן הזכרתי לעצמי לא להתייאש, ללמוד כמו שצריך ולהשקיע את כולי. "פשוט לעשות את הכל על הצד הכי טוב, ולהסתכל על הכתום ולא על השחור. על חצי הכוס המלאה". ובכל זאת, תקופות רעות עדיין נשארו. התאכזבתי מעצמי שלמרות כל המטרות והשאיפות, התעודה במחצית א' לא נראתה כמו שציפיתי. הכל נזרק לי לפח בשניות, והמצברוח שלי לא השתפר במשך די הרבה זמן. אחרי שנגמרו הבגרויות חורף, ההקלה מהן לא תרמה לי בכלל. חזרתי אחורה. הבעיות במחול התחילו, אחרי שהשקעתי ונתתי מעצמי כ"כ, אבל כ"כ [!!!] הרבה, קיבלתי ביחד עם כל הבנות את הצרחות והמאיימות והאיומות של המורה לקלאסי, שעד היום מהדהדות לי בראש. וזה השפיע עלי במשך המון המון [המון] זמן, והיה לי מאד קשה "לקום" מזה. הלחץ במגמה לקח ממני את כל הכוחות. הייתי כ"כ מיואשת מזה וכל פעם שהייתי נשברת ממש, הייתי שונאת את עצמי על שהמשכתי. אבל עדיין, לא וויתרתי. ביחד עם זה, הלחץ בלימודים לא הועיל, ורק הוסיף יותר יאוש ותסכול. הוצאתי על זה כ"כ הרבה אנרגיות מיותרות, זה היה כבר כמעט הסוף ולא הפסקתי להתייאש. בסוף פברואר האמונה קצת חזרה, וכבר בתחילת מרץ זה התחיל שוב פעם... אבל דברים השתנו בקצב ממש מהיר, ואחרי שבוע הצלחתי שוב להיות מסוגלת להתגבר, לשים את הכל בפרופורציות ולהמשיך הלאה. ב12.3 עברתי טסט רביעי וזה היה אחד הדברים ששיפרו לי את החיים בטירוף. כל הדברים הרעים התגמדו. כל היום הסתובבתי בהרגשה הכי טובה בעולם ולא הפסקתי לחייך ולקפוץ מאושר. ועד היום, אני לא שוכחת את הרגע הזה, ועד היום ההרגשה של לנהוג, ובעיקר לבד, עושה לי הכי טוב בעולם [כשאני באמת מתעמקת בזה]. בימים האלו, רק חיכיתי שיגיע פסח. לא רק שרציתי חופש מהלימודים, אלא שיומיים לפני תחילת פסח, סיימתי על הבגרויות במחול לנצח. התחלתי את הספירה לאחור כבר מינואר בערק, אבל באמצע מרץ כש"נשארו לי 11 ימים, רק 11 ימים כדי לסיים עם מחול", זה היה נראה אחרת, והרבה יותר טוב. הגישה של בלי לחץ, לאט לאט והחיוך עזרה לי להתמודד. וזהו, ה23.3 הגיע וסיימתי עם מחול. עברתי כ"כ הרבה בשביל להגיע ליום הזה. היה לי ממש קשה לעכל את זה שזה הגיע, אבל ההרגשה היתה מעולה. אחרי שנתיים ממש קשות בעסק, בכיתה י"ב החלטתי להכנס למגמה עם גישה קצת שונה, עם כוונות אחרות. ולמרות שהיו המון קשיים ונפילות וייאוש שלא נגמר, הצלחתי לעמוד מאחורי ההחלטות שלי, והחלטתי שאני לא מוותרת ואני מסיימת עם זה כמו שצריך – וזה מה שעשיתי, והייתי הכי גאה בעולם. סיימתי עם ציונים מעולים ובכיתי דמעות של אושר וגם קצת עצב. ועובדה, עד עכשיו אני מתגעגעת לימים האלה, למרות שהיה קשה בטירוף. לא רציתי שחופש פסח יגמר, אבל למרות החזרה לביתספר, ההרגשה הטובה עדיין ליוותה אותי. [זו היתה תקופה כ"כ טובה...]. השמחה היתה כ"כ אמיתית, חייכתי פשוט כל הזמן. שום דבר קטן רע שקרה לא עניין אותי, רציתי רק לחייך ולהנות מהרגעים שהיו לי. כ"כ שמחתי שהתחלתי לשנות את הגישה לדברים ובאמת ליישם את כל מה ש"למדתי". היה כ"כ כיף לראות את כל החברים שמים לב לזה ולהרגיש הרבה יותר טוב להיות בסביבת אנשים במצברוח טוב. זה פשוט שינה את הכל. קירב אותי ליעל, למשל, שזה דבר שמאד הפריע לי בכיתה י"ב. אפשר להגיד שהייתי די מופתית מהמצב הזה שהייתי בו, כי אמנם הרבה פעמים הרגשתי טוב, אבל תקופה כזאת כמו שהייתה מתחילת פסח ועד משהו כמו אמצע מאי, לא היתה המון זמן. ב16.4 היתה הפעם הראשונה שכתבתי על אהבה בבלוג. אף פעם לא חשבתי שאני מסוגלת לייחס חשיבות למושג הזה, ובכלל – להרגיש משהו כזה. אחרי פוסט חפירה קצרה על כמה, למה ואיך הכרתי את יותם, המשפט שאיתו סיימתי היה – "יש לי חבר". הייתי סוגשל בעננים במשך הרבה זמן, וכבר התחלתי להתבלבל. "כ"כ הרבה אושר בחיים לא הרגשתי". אבל זה היה טוב, עד כדי כך שהלחץ בלימודים לא הזיז לי. עם נפילות קטנות וקצת חזרה לעבר [במיוחד בגלל התקופה עם יותם], החלטתי לעשות חשבון נפש קטן ולהמשיך הלאה, בהבטחה שהחודשיים הבאים יהיו טובים בדיוק כמו התקופה שעברתי אז. בתחילת מאי נותרו לי רק 9 שעות במערכת ולא ממש רציתי להשלים עם זה. הייתי עצבנית על שהייתי באה לשעות בודדות לביתספר ולא עושה כלום, העדפתי להשאר בבית ולישון. ואז כבר החלטתי שאחרי שיגמרו הבגרויות בתחילת יוני, אני מגיעה לביתספר רק בשביל המבחנים. בסופו של דבר, לא היתה ברירה אלא להשלים עם זה ונראה לי שדי נהנתי בסוף. במאי 2005 כתבתי רשימה של מטרות, על מנת לסמן עליה V באחד הימים. אחרי שנתיים הצלחתי למחוק כל מטרה ומטרה בה, כולל את "תהיי מאושרת". באותם הימים זאת היתה ההשלמה הכי גדולה שעשיתי עם הדברים, עם העבר ועם עצמי. כ"כ אהבתי את התקופה הזאת... "כי עכשיו, אחרי שעברתי כ"כ הרבה, ואחרי שאני יכולה למחוק את כל המטרות שלי, אני יודעת שבאמת אפשר אחרת, שבאמת השתנתי, ואני לא אשנא את השינוי הזה, ולא אתגעגע לפעם. כי טוב לי".
