סיפור בדוי הזוי או אמיתי../images/Emo7.gif
משתפת אתכן בפרי המיקלדת שלי: (פרי עטי המקלדתי) מוקדש לכל הבנות כאן שאמא שלהן לא יודעת איך להיות אמא, וגם לי. * * * אתחיל בהיסטוריה. יש הרבה משקעים נגד אמי. גולת הכותרת היא שפשוט לא איכפת לה מאף אחד מלבד טובתה האישית. וכשהיא עושה דברים היא לא באמת מקשיבה. ביום שלישי היא נתנה את ליה לפיליפינית מבלי לשאול את דעתי. הפיליפינית של סבתא שלי, זו שהיא משמיצה כל הזמן באזני, כמה שהיא מטומטמת וטיפשה. כמה שהיא מתגעגעת לילדיה. ישר התחלתי לפחד שהיא תחטוף לי את הילדה. אז לתת לה לטייל לי עם הבת בלי רשותי??? גם כל פעם שהיא לוקחת ממני את ליה, זה לא מלווה בבקשה או באמירה של "תני לי להחזיק את ליה" או "אפשר?" אלא- פשוט לקיחה, תלישה, חטיפה ברוטאלית והנה אני בידיים ריקות ואת מסתובבת כתרנגולת נפוחה וגאה. שתקתי. שתקתי המון המון זמן. שתקתי כל פעם שלקחת לי את בתי מבלי לבקש, כאילו זכותך היא ואני- אבן נגף בדרכך אל נכדתך. שתקתי כל פעם שאת מבקשת שאבוא בכדי לראות את ליה. כל פעם שאת מתקשרת ואינך שואלת אותי מה שלומי, אלא מה שלום ליה. כי אני כבר לא קיימת עבורך, אני בסה"כ זאתי שמפריעה לך לחבק את נכדתך ולעשות בה כשלך. ביום שישי פגשנו אותה ליד התבלינים בקסטרא. ילדתי נלקחה הישר לזרועותיך, והתחלת לטייל איתה בסביבה. עוד משהו שאני לא אוהבת. שאת מתרחקת ממני והיא בזרועותייך. מבלי לומר "אני מטיילת איתה קצת". כאילו אינך חייבת לי דבר. לפתע צצת ובידך מקל קינמון שקצהו רטוב. הבחנתי בכך. שאלת אם מותר לה למצוץ אותו ואמרתי שלא. אבל מתי שאלת? אחרי שהוא כבר היה בפה שלה??? ביום שבת לקחת אותה וטיילת הרחק ממני. נעלמת לי משדה הראיה. אח"כ רצת ודילגת עם בתי בין הסלעים. פחדתי שמא תיפלי, ועימך- בתי. גילי ביקש שתפסיקי לרוץ ככה, ולא הפסקת. את שמה פס גדול, על כל מה שאני אומרת ועליו גם. כמעט נפלת, כמעט נפלה בתי תחתייך. רק אז הפסקת. הבלגתי ושתקתי. לאחר מכן, כשרצינו לנסוע, החזקת אותה. רצית לשים אותה בכיסא באוטו. ביקשתי ממך שתניחי לי לעשות זאת. התעקשת והתחלת בעצמך, תוך הכנסת ראשה, בעדינות אמנם, במשקוף. "אמא! זעמתי עלייך, תני לי!" חטפתי אותה מידייך והנחתיה במקומה. נעלבת. ומה איתי? התרגזתי לי ככה ולא אמרתי כלום. כי הרי לא אכפת לך ממני. אכפת לך רק ממך, ואני אבן נגף בדרך. הבנתי. היום הזמנת שאבוא לים, כי סבתא רוצה לראות את ליה. אני? מי אני ? אה, נכון, זאת שמביאה את ליה לסבתא... באתי. ליה עלי, במנשא. את ניגשת אלי. בלי שלום, בלי חיבוק, בלי מה נשמע. תופסת את ליה ומנסה לקחת אותה אלייך. אני לא משחררת. ליה נשארת עליי. אני מוציאה אותה מהמנשא. את מזעיפה אליי פנים, ניגשת שוב, שולחת ידיים ומנסה לקחת אותה. אני אוחזת, לא מוותרת. את מתעקשת ואני גם. ללא מילים. עד שנמאס לי ואני מרפה ואומרת "אמא אל תקחי אותה ממני"!. את מופתעת, נפגעת, מתרחקת לעבר הים. סבתא שושנה אומרת "אני מעולם לא לקחתי אותך מאמא שלך, לא תלשתי אותך בלי רשות, זה לא יפה מה שאמא שלך עושה!" את חוזרת, ליה מבחינה במבטייך המאיימים לאכל אותי באש. אני מסיטה ראשי ומבטי. ליה משוחררת על השמיכה, על החול. היא מחפשת אל מי לזחול. בוהה בך, בוהה בסבתא שושנה וזוחלת אליה. אחרי כמה דקות ליה מושיטה אלי זרועות ומתפתלת, מנסה לרדת אליי. סבתא שושנה מניחה אותה על החול, אני מושיטה ידיים לתפוס את ליה ומהצד את מגיעה נותנת לליה אצבעות ולוקחת אותה, שוב, לא אומרת לי מילה. אני לא פרמטר בסיפור, מבחינתך. אני אומרת לך "אמא! תני לי!" ולוקחת את ליה אלי. ליה מחייכת, מרוצה. את זורה בי מבט מלא חימה. אין חילופי דברים בינך לביני. בסוף אני מנסה להסביר לך ואת יורה עלי צרורות של כעס, שנאה, קנאה ועלבון. את אומרת לי שאני לא נותנת לאף אחד להחזיק את בתי וזהו שקר. אני לא נותנת לך לקחת אותה מבלי לבקש. את אומרת שאני פוגעת בכל אלו שסביבי וזהו שקר. את פוגעת בי ופגעת בי בלי הרף. אבל אני מבליגה. הבלגתי. אבל לא עוד. נמאס לי להיות הבוגרת בכל הסיפור, להתרפס בכדי שתחייכי. יאללה, תתחילי להיות אמא שלי,תתחילי להיות בוגרת ולחשוב, תתחילי להיות אחראית ולתת לי דין וחשבון כשאת לוקחת את ליה. כי ליה אולי הנכדה שלך אבל קודם כל הבת שלי.
משתפת אתכן בפרי המיקלדת שלי: (פרי עטי המקלדתי) מוקדש לכל הבנות כאן שאמא שלהן לא יודעת איך להיות אמא, וגם לי. * * * אתחיל בהיסטוריה. יש הרבה משקעים נגד אמי. גולת הכותרת היא שפשוט לא איכפת לה מאף אחד מלבד טובתה האישית. וכשהיא עושה דברים היא לא באמת מקשיבה. ביום שלישי היא נתנה את ליה לפיליפינית מבלי לשאול את דעתי. הפיליפינית של סבתא שלי, זו שהיא משמיצה כל הזמן באזני, כמה שהיא מטומטמת וטיפשה. כמה שהיא מתגעגעת לילדיה. ישר התחלתי לפחד שהיא תחטוף לי את הילדה. אז לתת לה לטייל לי עם הבת בלי רשותי??? גם כל פעם שהיא לוקחת ממני את ליה, זה לא מלווה בבקשה או באמירה של "תני לי להחזיק את ליה" או "אפשר?" אלא- פשוט לקיחה, תלישה, חטיפה ברוטאלית והנה אני בידיים ריקות ואת מסתובבת כתרנגולת נפוחה וגאה. שתקתי. שתקתי המון המון זמן. שתקתי כל פעם שלקחת לי את בתי מבלי לבקש, כאילו זכותך היא ואני- אבן נגף בדרכך אל נכדתך. שתקתי כל פעם שאת מבקשת שאבוא בכדי לראות את ליה. כל פעם שאת מתקשרת ואינך שואלת אותי מה שלומי, אלא מה שלום ליה. כי אני כבר לא קיימת עבורך, אני בסה"כ זאתי שמפריעה לך לחבק את נכדתך ולעשות בה כשלך. ביום שישי פגשנו אותה ליד התבלינים בקסטרא. ילדתי נלקחה הישר לזרועותיך, והתחלת לטייל איתה בסביבה. עוד משהו שאני לא אוהבת. שאת מתרחקת ממני והיא בזרועותייך. מבלי לומר "אני מטיילת איתה קצת". כאילו אינך חייבת לי דבר. לפתע צצת ובידך מקל קינמון שקצהו רטוב. הבחנתי בכך. שאלת אם מותר לה למצוץ אותו ואמרתי שלא. אבל מתי שאלת? אחרי שהוא כבר היה בפה שלה??? ביום שבת לקחת אותה וטיילת הרחק ממני. נעלמת לי משדה הראיה. אח"כ רצת ודילגת עם בתי בין הסלעים. פחדתי שמא תיפלי, ועימך- בתי. גילי ביקש שתפסיקי לרוץ ככה, ולא הפסקת. את שמה פס גדול, על כל מה שאני אומרת ועליו גם. כמעט נפלת, כמעט נפלה בתי תחתייך. רק אז הפסקת. הבלגתי ושתקתי. לאחר מכן, כשרצינו לנסוע, החזקת אותה. רצית לשים אותה בכיסא באוטו. ביקשתי ממך שתניחי לי לעשות זאת. התעקשת והתחלת בעצמך, תוך הכנסת ראשה, בעדינות אמנם, במשקוף. "אמא! זעמתי עלייך, תני לי!" חטפתי אותה מידייך והנחתיה במקומה. נעלבת. ומה איתי? התרגזתי לי ככה ולא אמרתי כלום. כי הרי לא אכפת לך ממני. אכפת לך רק ממך, ואני אבן נגף בדרך. הבנתי. היום הזמנת שאבוא לים, כי סבתא רוצה לראות את ליה. אני? מי אני ? אה, נכון, זאת שמביאה את ליה לסבתא... באתי. ליה עלי, במנשא. את ניגשת אלי. בלי שלום, בלי חיבוק, בלי מה נשמע. תופסת את ליה ומנסה לקחת אותה אלייך. אני לא משחררת. ליה נשארת עליי. אני מוציאה אותה מהמנשא. את מזעיפה אליי פנים, ניגשת שוב, שולחת ידיים ומנסה לקחת אותה. אני אוחזת, לא מוותרת. את מתעקשת ואני גם. ללא מילים. עד שנמאס לי ואני מרפה ואומרת "אמא אל תקחי אותה ממני"!. את מופתעת, נפגעת, מתרחקת לעבר הים. סבתא שושנה אומרת "אני מעולם לא לקחתי אותך מאמא שלך, לא תלשתי אותך בלי רשות, זה לא יפה מה שאמא שלך עושה!" את חוזרת, ליה מבחינה במבטייך המאיימים לאכל אותי באש. אני מסיטה ראשי ומבטי. ליה משוחררת על השמיכה, על החול. היא מחפשת אל מי לזחול. בוהה בך, בוהה בסבתא שושנה וזוחלת אליה. אחרי כמה דקות ליה מושיטה אלי זרועות ומתפתלת, מנסה לרדת אליי. סבתא שושנה מניחה אותה על החול, אני מושיטה ידיים לתפוס את ליה ומהצד את מגיעה נותנת לליה אצבעות ולוקחת אותה, שוב, לא אומרת לי מילה. אני לא פרמטר בסיפור, מבחינתך. אני אומרת לך "אמא! תני לי!" ולוקחת את ליה אלי. ליה מחייכת, מרוצה. את זורה בי מבט מלא חימה. אין חילופי דברים בינך לביני. בסוף אני מנסה להסביר לך ואת יורה עלי צרורות של כעס, שנאה, קנאה ועלבון. את אומרת לי שאני לא נותנת לאף אחד להחזיק את בתי וזהו שקר. אני לא נותנת לך לקחת אותה מבלי לבקש. את אומרת שאני פוגעת בכל אלו שסביבי וזהו שקר. את פוגעת בי ופגעת בי בלי הרף. אבל אני מבליגה. הבלגתי. אבל לא עוד. נמאס לי להיות הבוגרת בכל הסיפור, להתרפס בכדי שתחייכי. יאללה, תתחילי להיות אמא שלי,תתחילי להיות בוגרת ולחשוב, תתחילי להיות אחראית ולתת לי דין וחשבון כשאת לוקחת את ליה. כי ליה אולי הנכדה שלך אבל קודם כל הבת שלי.
