../images/Emo20.gifעידכון מכתבתנו בשטח../images/Emo3.gif
טוב, אז המשכתי וכתבתי לאמא שלי מכתב, תחילתו בהודעה הראשונה שכתבתי והנה חלק ב' שלו: פרק ב' זכרונות שעשו היסטוריה ועושים לי רע. 1. ביום הרביעי אחרי הניתוח הקיסרי, אני בעצבים וכאבים איומים. בבית החולים. ביקשתי שאף אחד לא יבוא לבקרני, כי אין לי מצב רוח וכוחות. הבאת את סבתא שושנה- מכרמיאל ועד חיפה- כדי שתראה את הנינה שלה. למרות שביקשתי שלא תביאי אותה. פשוט הופעת, הצצת פנימה, ראית שאני שם והכנסת אותה. מאוחר יותר הסברת לי שהיית חייבת להביא אותה, כי רצית. למרות שאני לא רציתי, "זה בכלל לא העניין, מה את רוצה" אמרת לי מאוחר יותר. "רציתי שסבתא תראה את הנינה ש ל ה . הנכדה ש ל י !"= לא אכפת לך ממני. רק מעצמך. כעסתי עלייך אז ואני עדיין כועסת היום. במצבי הגרוע אז, לרגע לא עצרת וחשבת "איך אדאג שלבת שלי יהיה נעים וטוב?" רק חשבת "מה אעשה כדי שאני, *שרונה, ארגיש טוב?". 2. כשאמרתי לך שקוראים לה ל י ה שתקת. עיקמת את הפרצוף בהעוויה מגעילה. יותר מאוחר אמרת לי שזה שם אגואיסטי, שקראתי לה ליה כי היא שלי ושל אלוהים ולא של אף אחד מלבדי ומלבד גילי ושאנחנו רוצים אותה רק לעצמנו. נכון, היא בתנו הבכורה. אך ליה לא שייכת לאף אחד. היא איננה רכוש. ליה שייכת רק לעצמה. והיא בחרה בנו להיות לה הורים. ולגבי בחירת השם: לי-יה, שכל מי שאומר את שמה מיד מכניס לתוך ליבו אמונה בשם יתברך. שם מלא בקדושה. ועכשיו אני מבינה, שאת אכן מאמינה שהיא לך שייכת. ואני רק מפריעה, אבן נגף, נכון? 3. דפדפת באלבום שלה. במהירות מעליבה ופוגעת. בכלל לא הסתכלת בתמונות, חיפשת רק תמונות שלך איתה, ומשלא מצאת, הודעת לי בפרצוף נזעף שאת לא חלק מהחיים שלנו – עובדה- את לא באלבום. כמה שנעלבתי ממך. מההתייחסות הזו, אוי, שכחתי, את מרכז העולם, ואני רק עומדת בדרכך. סליחה, אני מתקפלת וחוזרת לפינה, קחי בבקשה את הנכדה שלך. נראה לך??? אני לא אפריד בינך לבין בתי. את מפרידה בהתייחסותך העולבת אליי. תתחילי בכך שתתייחסי אליי בכבוד. שתבקשי שאתן לך אותה או שתחכי בסבלנות שאתן לך אותה, ותפסיקי לתלוש אותה מזרועותיי כאילו רכוש היא ולא אדם. כנ"ל כשהיא אצל כל אדם אחר. לשאול רשות, לקבל אותה ואז, ורק אם ליה מסכימה גם, את יכולה להרים אותה. תמשיכי בכך שתקשיבי לי. לא, אל תעלבי ותיסגרי. אל תהנהני או תגידי כן ותעשי מה שאת רוצה. כשאני אומרת לך משהו, תעצרי, תקשיבי, תביני. כשאני מבקשת שתשאירי אותה עליי, אני לא אומרת כדי להעליב אותך. ממש בלי קשר. אני מקווה שתביני שיש לי קצב משלי, ושסופו של דבר אשמח אם תשחקו יחד. עכשיו, וזה הכי חשוב, אני לא מצפה שיהיה לי טוב איתך. אני לא מצפה שתביני אותי. אני גם לא מנסה להבין אותך. חבל על האנרגיות. אני לא מנסה להשלים מ"הברוגז" האינפנטילי השורר בינינו. אני נותנת לך הנחיות מדויקות איך להישאר בתמונה, להישאר בקשר שיאפשר לך ולילדתי להתראות. באם תבחרי לנהוג כך, יישאר משהו. אולי עם הזמן הפצעים יגלידו, אך כמו הצלקות על העץ- הן תמיד יוותרו. יהיו עליות ומורדות, יהיו זמנים יפים (והיו לנו זמנים יפהפיים במיוחד לפני שנסעת להודו) ויהיו זמנים מסריחים (כמו עכשיו). להזכירך, את הזקנה בתמונה הזו, את האישה שאמורה להיות האם הגדולה והמבינה, האם המכילה והחכמה. אני אם צעירה ומתלהבת, בכל רמ"ח איבריי. זהו. הכדור במגרש שלך. אני סיימתי. עינבל. נ.ב. ברור לי, שכמו שליה בחרה להיוולד לי ולגילי, כך בחרתי אני בהוריי. אינני רכוש שלך. רק של עצמי. בחרתי בך כאם לפני הרבה הרבה שנים, ולימדת אותי הרבה ואת עדיין מלמדת. הנה, למדתי לכתוב בכנות. יופי לי. התגובה שקיבלתי ממנה היום מאוד מאוד הכעיסה אותי מחד, ומאידך- הבהירה לי שהיא לא הפנימה כלום ולא קראה את המכתב, אם בכלל. וזוהי תשובתה: אין לי כוח למאבקי כוח ושליטה אם וכאשר תרצי קשר אוהב זורם טבעי חם ופשוט, תתקשרי. (ולא חתמה "אמא" אלא בשמה, מנותקת ממני, מההורות, מהכול) וההבטחה- הקשר הזה שהיא מתארת, כאילו אני זו שאחליט אם יתקיים ואם לאו- והרי זה בכלל לא תלוי בי, ומעולם לא היה. היא איננה מסוגלת לעמוד מאחורי דבריה, להפך, מיד בקריאה שניה אפשר להבין שהאחריות על כך מוטלת עליי. ואני, הפעם, לא לוקחת אחריות. שומרת על שקט נפשי ע"י התרחקות. אם היא באמת תרצה לעשות שינוי- שתעשה.
טוב, אז המשכתי וכתבתי לאמא שלי מכתב, תחילתו בהודעה הראשונה שכתבתי והנה חלק ב' שלו: פרק ב' זכרונות שעשו היסטוריה ועושים לי רע. 1. ביום הרביעי אחרי הניתוח הקיסרי, אני בעצבים וכאבים איומים. בבית החולים. ביקשתי שאף אחד לא יבוא לבקרני, כי אין לי מצב רוח וכוחות. הבאת את סבתא שושנה- מכרמיאל ועד חיפה- כדי שתראה את הנינה שלה. למרות שביקשתי שלא תביאי אותה. פשוט הופעת, הצצת פנימה, ראית שאני שם והכנסת אותה. מאוחר יותר הסברת לי שהיית חייבת להביא אותה, כי רצית. למרות שאני לא רציתי, "זה בכלל לא העניין, מה את רוצה" אמרת לי מאוחר יותר. "רציתי שסבתא תראה את הנינה ש ל ה . הנכדה ש ל י !"= לא אכפת לך ממני. רק מעצמך. כעסתי עלייך אז ואני עדיין כועסת היום. במצבי הגרוע אז, לרגע לא עצרת וחשבת "איך אדאג שלבת שלי יהיה נעים וטוב?" רק חשבת "מה אעשה כדי שאני, *שרונה, ארגיש טוב?". 2. כשאמרתי לך שקוראים לה ל י ה שתקת. עיקמת את הפרצוף בהעוויה מגעילה. יותר מאוחר אמרת לי שזה שם אגואיסטי, שקראתי לה ליה כי היא שלי ושל אלוהים ולא של אף אחד מלבדי ומלבד גילי ושאנחנו רוצים אותה רק לעצמנו. נכון, היא בתנו הבכורה. אך ליה לא שייכת לאף אחד. היא איננה רכוש. ליה שייכת רק לעצמה. והיא בחרה בנו להיות לה הורים. ולגבי בחירת השם: לי-יה, שכל מי שאומר את שמה מיד מכניס לתוך ליבו אמונה בשם יתברך. שם מלא בקדושה. ועכשיו אני מבינה, שאת אכן מאמינה שהיא לך שייכת. ואני רק מפריעה, אבן נגף, נכון? 3. דפדפת באלבום שלה. במהירות מעליבה ופוגעת. בכלל לא הסתכלת בתמונות, חיפשת רק תמונות שלך איתה, ומשלא מצאת, הודעת לי בפרצוף נזעף שאת לא חלק מהחיים שלנו – עובדה- את לא באלבום. כמה שנעלבתי ממך. מההתייחסות הזו, אוי, שכחתי, את מרכז העולם, ואני רק עומדת בדרכך. סליחה, אני מתקפלת וחוזרת לפינה, קחי בבקשה את הנכדה שלך. נראה לך??? אני לא אפריד בינך לבין בתי. את מפרידה בהתייחסותך העולבת אליי. תתחילי בכך שתתייחסי אליי בכבוד. שתבקשי שאתן לך אותה או שתחכי בסבלנות שאתן לך אותה, ותפסיקי לתלוש אותה מזרועותיי כאילו רכוש היא ולא אדם. כנ"ל כשהיא אצל כל אדם אחר. לשאול רשות, לקבל אותה ואז, ורק אם ליה מסכימה גם, את יכולה להרים אותה. תמשיכי בכך שתקשיבי לי. לא, אל תעלבי ותיסגרי. אל תהנהני או תגידי כן ותעשי מה שאת רוצה. כשאני אומרת לך משהו, תעצרי, תקשיבי, תביני. כשאני מבקשת שתשאירי אותה עליי, אני לא אומרת כדי להעליב אותך. ממש בלי קשר. אני מקווה שתביני שיש לי קצב משלי, ושסופו של דבר אשמח אם תשחקו יחד. עכשיו, וזה הכי חשוב, אני לא מצפה שיהיה לי טוב איתך. אני לא מצפה שתביני אותי. אני גם לא מנסה להבין אותך. חבל על האנרגיות. אני לא מנסה להשלים מ"הברוגז" האינפנטילי השורר בינינו. אני נותנת לך הנחיות מדויקות איך להישאר בתמונה, להישאר בקשר שיאפשר לך ולילדתי להתראות. באם תבחרי לנהוג כך, יישאר משהו. אולי עם הזמן הפצעים יגלידו, אך כמו הצלקות על העץ- הן תמיד יוותרו. יהיו עליות ומורדות, יהיו זמנים יפים (והיו לנו זמנים יפהפיים במיוחד לפני שנסעת להודו) ויהיו זמנים מסריחים (כמו עכשיו). להזכירך, את הזקנה בתמונה הזו, את האישה שאמורה להיות האם הגדולה והמבינה, האם המכילה והחכמה. אני אם צעירה ומתלהבת, בכל רמ"ח איבריי. זהו. הכדור במגרש שלך. אני סיימתי. עינבל. נ.ב. ברור לי, שכמו שליה בחרה להיוולד לי ולגילי, כך בחרתי אני בהוריי. אינני רכוש שלך. רק של עצמי. בחרתי בך כאם לפני הרבה הרבה שנים, ולימדת אותי הרבה ואת עדיין מלמדת. הנה, למדתי לכתוב בכנות. יופי לי. התגובה שקיבלתי ממנה היום מאוד מאוד הכעיסה אותי מחד, ומאידך- הבהירה לי שהיא לא הפנימה כלום ולא קראה את המכתב, אם בכלל. וזוהי תשובתה: אין לי כוח למאבקי כוח ושליטה אם וכאשר תרצי קשר אוהב זורם טבעי חם ופשוט, תתקשרי. (ולא חתמה "אמא" אלא בשמה, מנותקת ממני, מההורות, מהכול) וההבטחה- הקשר הזה שהיא מתארת, כאילו אני זו שאחליט אם יתקיים ואם לאו- והרי זה בכלל לא תלוי בי, ומעולם לא היה. היא איננה מסוגלת לעמוד מאחורי דבריה, להפך, מיד בקריאה שניה אפשר להבין שהאחריות על כך מוטלת עליי. ואני, הפעם, לא לוקחת אחריות. שומרת על שקט נפשי ע"י התרחקות. אם היא באמת תרצה לעשות שינוי- שתעשה.
