סיפור בהמשכים....

[ב ן ח ו ר י ן]

תרגול סיפור משותף לכל משתתפי הפורום

אני רוצה לבצע תרגול של כתיבה עם כל משתתפי הפורום. כל אחד יכתוב מספר שורות של סיפור שפשוט ממשיך מאותו מקום שבו נפסק הסיפור של זה שלפניו. כל אחד יכול לקחת את הסיפור לכל מקום שהוא רוצה (והכי טוב שזה יהיה כמובן מקום שקשור אליו).אני אתחיל את הסיפור מתחת להודעה זו.

 

[ב ן ח ו ר י ן]

תחילת הסיפור.....

נראה מי הראשון שמצליח/ה להמשיך את הסיפור הזה דמדומי שינה...יש את השניות הללו לפני שנרדמים, כשלא יודעים אם אתה ישן או ער...דמדומי שינה קראתי להם. היא תמיד היתה מופיעה מולי באותם שניות מעטות של דמדומי שינה. מבטה החודר מחדיר לתוכי עוד רגע של תיאור מזעזע מילדותה, מבית הוריה אפילו מבלי לדבר. הייתי נרדם לתוך סיפורי ההשפלות שהשפילו אותה, אז, בבית הוריה...

 

[Michallllllllll]

לתוך שתיקותיה כשהבכי יוצא באמבטיה

כשרעש המיים שותף אותם.. הסימנים האדומים שנהפכים לכחולים.. בבוקר התלבטה איזו חולצה הכי תסתיר.. עד שהוציאו אותה להמון מקומות שמכולם ברחה כי רצתה דבר אחד...

 

[נטולת כאב]

היא רצתה אותו.....

למרות שהוא הכאיב ולקח לה את התמימות.... אבל הוא הראשון שנגע בה כל כך עמוק, במקומות שלאף אחד היא לא הירשתה להגיע.... מאז היא מחפשת להגיע לשם, למקום הפגוע....

 

[ויש רגעים]

ומחפשת את הפגיעות הזו בכל פינה.

מחפשת בשירים נוגעים, מחפשת בתינוקות תמימים, מחפשת בעצמה... היא רק לא מבינה שדווקא כשמחפשים- הכי קשה למצוא. לא מבינה, שאם תלמד להניח לכאב ההוא, שנגע בנקודה הכי עמוקה שלה, משהו אחר יגע בנקודה הזו, והמשהו האחר הזה כבר לא יכאב...

 

[אמא של שירה היחידה]

אבל לרוב,היא מעמידה פנים

שהכל לגמריי בסדר... היא צוחקת ומחייכת דווקא עם אותם אלה,שעלולים לדעת שם. וכשהיא חוזרת ללבד שלה,היא שואלת את עצמה-בעבור מה המסיכה המחייכת הזו.

 

[אמא של שירה היחידה]

לדעת= לגעת.

 

[Michallllllllll]

היא רוצה ליהיות כמו ילדת הים האופטי

מית וזה לא כל כך מצליח לה מצד שני אנשים מתרחקים מאנשים עצובים.. בשביל האנשים המסכה.. היא מחליטה. אבל אולי זה נותן גם לה משהו..לא להתמודד באמת אולי.. וכשזה צף לפנות להרס עצמי שיעסיק אותה..

 

[ויש רגעים]

אז היא התנהלה כך במשך

תקופה. צוחקת מבחוץ, בוכה מבפנים. האמת המרה היא שהיא השאירה אנשים מבולבלים. עד שיום אחד הגיע ההוא שראה מבעד למסכה, ולא נבהל. ראה את נקודת הפגיעות, ובנה אותה.

 

[ויש רגעים]

שיפוץ...

האמת המרה היא, שלא רק אנשים אחרים היא השאירה מבולבלים, אלא גם את עצמה.

 

[ב ן ח ו ר י ן]

וכך הייתי לאט לאט נרדם....

חושב על כל הדברים שהיא סיפרה לי. לפעמים הייתי שוקל להתקשר אליה שוב, למרות שפגעתי בה, למרות שאהבתי אותה והיום אני כבר לא אוהב. אני מתגעגע לאותה גומת חן שהיתה קופצת על פניה, דווקא כל פעם שהיתה מהרהרת במשהו. כמה כאב סבלו הפנים הללו, כמה סבל ראו העינים הללו. היה בה דבר אחד מיוחד מאוד....

 

[אמא של שירה היחידה]

מותר לכתוב עוד המשך,למרות

שכבר כתבתי מקודם? אם לא-אז תמחקו. אם כן אז... היה לה הומור עצמי.היא ידעה לכתוב על עצמה קטעי פארודיה.חלקם היא שלחה לעיתון.אף אחד לא ידע,שהחיים שלה הם שמנותחים שם עם מראה עקומה מעוותת.

 

[ב ן ח ו ר י ן]

בטח שמותר

 

[Michallllllllll]

החיים שלה אכן היו בצורת קומדיה כשחש

בה כך עם מסיכה.. אבל הם היו החיים שלה. עד שנמאס לה כבר מ2 הדמויות שלה וצף בה רעיון..

 

[נטולת כאב]

והיא...

היא החליטה להוריד את המסכה ולחשוף את מה שמתחת אולי אנשים לא יאהבו את מה שיראו אולי בכלל הם לא ירצו להסתכל אבל היא סוף סוף רוצה להראות את מה שמתחת אחרי שנים של מסתור...

 

[RainDrops]

היא פחדה.

היא אף פעם לא הייתה בן אדם החלטתי, והיא לא הייתה שלמה עם ההחלטה. אנשים ידברו, ירכלו, וזה קשה להתעלם.

 

[SadClown]

אני הייתי הראשון שהיא נחשפה אליו.

אני זוכר את היום הזה, ישבנו על המיטה בחדר שלה, האמת היא שאף פעם לא אהבתי את החדר הזה, הייתה בו מן אווירה מוזרה שכזאת... אולי אלו היו הספרים העמוקים שהונחו על המדף, או פסלי החרסינה הקטנים הללו שמילאו את החדר בעצבות עם מבטם הכואב, כאילו עוקב אחרייך. היה בה משהו מוזר באותו היום, היא כמעט ולא דיברה, בכלל לא צחקה. הייתה רצינית מתמיד. "אני צריכה להראות לך משהו" היא אמרה והפשילה את השרוולים. האמת היא שמאוד נבהלתי, ואפילו קצת נגעלתי כשראיתי את הצלקות, כמו פסי רכבת סגולים ועמוקים, היו שם טריים יותר וטריים פחות.

 

[ילדת הים היחידה]

לרגע התחלחלה נפשי ולאחר מכן

נפלטה מגרוני צעקת חרדה... "מי עשה לך את זה למען השם!?" שאלתי מזועזע. "אני" היא ענתה לי בקולה השקט, הרציני והעצוב. לרגע התרחבו אישוניי, לא הבנתי את פשר דבריה. ואז הרצינו פניה יותר משהיו, היא קרבה אליי ולחשה לי:"אני פוצעת את עצמי בכוונה". "למה!?" זעקתי שוב, "הכאב הפיזי מקל על הכאב הנפשי שלי" אמרה שוב בלחש. נשארתי פעור פה, לרגע לא הבנתי את פשר דבריה, השתתקתי והבטתי בשתיקה בצלקות ובסימנים המזעזעים שנחרטו על חלקי גופה הרך והעדין. "הכל התחיל כך..." היא אמרה.

 

[Michallllllllll]

כשלא רציתי אבל פחדתי להתגונן

בכיתי וזה לא עזר הוא שם את ידו על פי והחל לגעת.. וגם להכניס אצבע ועוד אחת.. היא רצתה ל ה ע ל ם..

 

[Michallllllllll]

אתה מבין? הביטה בעיניים בלי דמעות..

היא,אני שתינו רצינו להעלם! אז התפצלנו ועכשיו היא סתם רזה ואני? מה אני? מי אני עכשיו כשהכל נ ג מ ר?...