חנה של ליאור
New member
סיפור בהמשכים של ענת - פרק 3
הניתוח עצמו היה מהיר ביותר – הרדמה מהצוואר ומטה , מידור הבעל שהתחנן להיכנס ולא נתנו לו – כי כך מקובל כשהקיסרי הוא דחוף ולא אלקטיבי ( אבל הבעל הפרטי שלי תפס עמדה מאחורי הדלת ומסתבר שראה כמעט הכל , השועל...) ידיים קשורות ולחץ על הבטן שהרגשתי היטב , ו...הוא בחוץ! צורח צרחה שנשמעה באוזניי כמנגינה ערבה. בכיתי מאחורי הוילון הירוק: "ד"ר , הוא בסדר"? וקיבלתי תשובה: "הכל בסדר גמור". הביאו אותו עטוף אלי כדי שאנשק אותו ואני ראיתי עד כמה הוא מתוק ומקסים. לגעת בו לא יכולתי – כל הגוף היה רדום כמו אבן אחת גדולה ומיד לקחו אותו ממני. שכבתי בחדר ההתאוששות במשך 4 שעות. ההרדמה סירבה להתפוגג וכל מי שעברה אחרי ניתוח כבר הועברה למחלקה (מקובל שעד 3 שעות ההרדמה מתפוגגת) ואצלי – נאדה. נלחצתי נורא אבל טיפלו בי מאוד יפה ובסופו של דבר פגה השפעת ההרדמה והועברתי למחלקה להריון בסיכון גבוה למשך לילה אחד – כי כך מקובל אחרי ניתוח קיסרי. כשכולי מצונררת (אינפוזיות וקטטר) והמשפחה סביבי – הביא לי רפי את התינוק מהתינוקיה כדי שאראה אותו והוא היה חמוד בצורה בלתי רגילה (אובייקטיבית לגמרי אני...הא?). כבר באותו ערב ביקשתי שינתקו את הקטטר והכרחתי את עצמי לקום (בעזרת אחות) לשירותים. למחרת הועברתי למח´ יולדות והתחילו ימי השהייה שלי שם אותם אזכור כל חיי כחוויה פשוט מדהימה. היחס , הצוות המטפל , העזרה , אחיות התינוקות שעזרו לי כל הזמן בנוגע להנקה – הכל היה מעל ומעבר לציפיות הגבוהות ביותר שיכולתי לדמיין. התינוק היה איתי מ-09:00 בבוקר עד 21:30 בערב כיוון ששם נהוג "ביות" מעין זה ואני חושבת שזהו דבר נכון ביותר. לא אפרט עד כמה מדהים היה היחס ב"מאיר" , כי אני מתחילה להתעייף תוך כתיבת הסיפור הארוך הזה אבל דעו רק שאין לי מושג ירוק איך להודות שם לכולם ועד עכשיו אני שוקלת את צעדי בקשר להבעת התודה לכולם שם. פשוט לכולם. חבורת מלאכים אמיתית. היו בעיות עם ההנקה ולמרות שקיבלתי המון עזרה החלטתי שיותר חשוב שקודם כל התינוק יעלה במשקל והתחלתי לשאוב חלב עבורו , שלפחות יקבל חלב שלי. כל העניין עם ההנקה הסתדר כרגע , תודה לאל , בזכות מדריכת הנקה מדהימה שהזמנתי הביתה ושהיתה אצלי ביום שני ומאז אני רק מניקה וכבר לא שואבת , אבל זה באמת כבר סיפור נפרד. ההתאוששות שלי מהניתוח היתה מהירה מאוד ולדעתי מה שעזר לכך בין היתר היתה אוטו-סוגסטיה שעשיתי לעצמי: מהיום שלאחר הניתוח , עם כל כאבי התפרים (ויש כאבים חזקים , ביליב מי...) התעקשתי ללבוש רק בגדים שלי ולא כותנות של בי"ח ולהיראות "כמו בנאדם" כולל מקלחות והליכות ודברים שכרוכים בכאבים חזקים. ידעתי שאסור להיות "קרעכצן" וצריך לתפקד עבורי ועבור התינוקי , וזה עבד. שוחררתי ביום שישי האחרון ומאז אני בבית , משתדלת לעכל לאט לאט את גודש החוויות האינסופי שלעיתים אני בטוחה שהתרחש רק באיזה שהוא חלום רחוק – ובכלל למישהי אחרת ולא לי. אבל התזכורת לכך שכל זה אכן קרה במציאות נוחרת כרגע לידי עקב נזלת , וקוראים לה , לאותה תזכורת - יפתח. מיותר לציין שמדובר בריכוז המתיקות הגדול ביותר שפגשתי מימי. אז מאוד עייפה , מאוד מוצפת ברגשות , אבל מתחילה לאט לאט להתרגל לעובדת היותי אמא של יפתח. לעולם לא הייתי מנחשת אפילו מהי עוצמת החוויה הזו. עכשיו אני כבר יודעת , והיא בלתי ניתנת לתיאור.
הניתוח עצמו היה מהיר ביותר – הרדמה מהצוואר ומטה , מידור הבעל שהתחנן להיכנס ולא נתנו לו – כי כך מקובל כשהקיסרי הוא דחוף ולא אלקטיבי ( אבל הבעל הפרטי שלי תפס עמדה מאחורי הדלת ומסתבר שראה כמעט הכל , השועל...) ידיים קשורות ולחץ על הבטן שהרגשתי היטב , ו...הוא בחוץ! צורח צרחה שנשמעה באוזניי כמנגינה ערבה. בכיתי מאחורי הוילון הירוק: "ד"ר , הוא בסדר"? וקיבלתי תשובה: "הכל בסדר גמור". הביאו אותו עטוף אלי כדי שאנשק אותו ואני ראיתי עד כמה הוא מתוק ומקסים. לגעת בו לא יכולתי – כל הגוף היה רדום כמו אבן אחת גדולה ומיד לקחו אותו ממני. שכבתי בחדר ההתאוששות במשך 4 שעות. ההרדמה סירבה להתפוגג וכל מי שעברה אחרי ניתוח כבר הועברה למחלקה (מקובל שעד 3 שעות ההרדמה מתפוגגת) ואצלי – נאדה. נלחצתי נורא אבל טיפלו בי מאוד יפה ובסופו של דבר פגה השפעת ההרדמה והועברתי למחלקה להריון בסיכון גבוה למשך לילה אחד – כי כך מקובל אחרי ניתוח קיסרי. כשכולי מצונררת (אינפוזיות וקטטר) והמשפחה סביבי – הביא לי רפי את התינוק מהתינוקיה כדי שאראה אותו והוא היה חמוד בצורה בלתי רגילה (אובייקטיבית לגמרי אני...הא?). כבר באותו ערב ביקשתי שינתקו את הקטטר והכרחתי את עצמי לקום (בעזרת אחות) לשירותים. למחרת הועברתי למח´ יולדות והתחילו ימי השהייה שלי שם אותם אזכור כל חיי כחוויה פשוט מדהימה. היחס , הצוות המטפל , העזרה , אחיות התינוקות שעזרו לי כל הזמן בנוגע להנקה – הכל היה מעל ומעבר לציפיות הגבוהות ביותר שיכולתי לדמיין. התינוק היה איתי מ-09:00 בבוקר עד 21:30 בערב כיוון ששם נהוג "ביות" מעין זה ואני חושבת שזהו דבר נכון ביותר. לא אפרט עד כמה מדהים היה היחס ב"מאיר" , כי אני מתחילה להתעייף תוך כתיבת הסיפור הארוך הזה אבל דעו רק שאין לי מושג ירוק איך להודות שם לכולם ועד עכשיו אני שוקלת את צעדי בקשר להבעת התודה לכולם שם. פשוט לכולם. חבורת מלאכים אמיתית. היו בעיות עם ההנקה ולמרות שקיבלתי המון עזרה החלטתי שיותר חשוב שקודם כל התינוק יעלה במשקל והתחלתי לשאוב חלב עבורו , שלפחות יקבל חלב שלי. כל העניין עם ההנקה הסתדר כרגע , תודה לאל , בזכות מדריכת הנקה מדהימה שהזמנתי הביתה ושהיתה אצלי ביום שני ומאז אני רק מניקה וכבר לא שואבת , אבל זה באמת כבר סיפור נפרד. ההתאוששות שלי מהניתוח היתה מהירה מאוד ולדעתי מה שעזר לכך בין היתר היתה אוטו-סוגסטיה שעשיתי לעצמי: מהיום שלאחר הניתוח , עם כל כאבי התפרים (ויש כאבים חזקים , ביליב מי...) התעקשתי ללבוש רק בגדים שלי ולא כותנות של בי"ח ולהיראות "כמו בנאדם" כולל מקלחות והליכות ודברים שכרוכים בכאבים חזקים. ידעתי שאסור להיות "קרעכצן" וצריך לתפקד עבורי ועבור התינוקי , וזה עבד. שוחררתי ביום שישי האחרון ומאז אני בבית , משתדלת לעכל לאט לאט את גודש החוויות האינסופי שלעיתים אני בטוחה שהתרחש רק באיזה שהוא חלום רחוק – ובכלל למישהי אחרת ולא לי. אבל התזכורת לכך שכל זה אכן קרה במציאות נוחרת כרגע לידי עקב נזלת , וקוראים לה , לאותה תזכורת - יפתח. מיותר לציין שמדובר בריכוז המתיקות הגדול ביותר שפגשתי מימי. אז מאוד עייפה , מאוד מוצפת ברגשות , אבל מתחילה לאט לאט להתרגל לעובדת היותי אמא של יפתח. לעולם לא הייתי מנחשת אפילו מהי עוצמת החוויה הזו. עכשיו אני כבר יודעת , והיא בלתי ניתנת לתיאור.
