אני דווקא בעד ../images/Emo45.gif
אני לא חושבת ש
זה מתאים לאמהות שלא יודעות איך להתעסק עם תינוק, ומחפשות מיפלט בפיתוח האינטלקט שלהם - לדעתי כל פעילות שאת עושה עם הילדים שלך ושניכם נהנים ממנה שווה. אני התחלתי לספר לאביגיל את "בוא אלי פרפר נחמד" כשהיא היתה בת ששה שבועות. היא אהבה את התמונות ואת הקצב של החרוזים. זה היה רגע נחמד של ביחד, עם איכויות משלו, ונבדל מרגעים אחרים של ביחד שהיו לנו כשעשינו דברים אחרים. מי שקוראת לתינוק שלה ספרים זה לא אומר שהיא לא עושה אתם דברים אחרים כמו
להחזיק על הידיים, לפטפט איתם, להשכיב לידך כשאת עובדת או מבשלת - זה פשוט רק אחד מהדברים שהיא עושה אתם
ובקשר לקריאה מול צפיה בוידאו - קריאה יחד זה משהו דינמי. כל סיטואציה היא אחרת - פעם זה בבקר, פעם זה בערב, פעם עושים קולות ופעם שרים, פעם יושבים ליד שולחן ופעם על הכורסה, פעם הוא יושב מולך ופעם עלייך... בהתחלה הוא רק מקשיב ומסתכל על התמונות, אחר כך הוא מתחיל לומר את סופי המילים המתחרזות, אחר כך הוא יודע בעל פה את כל השיר, אחר כך הוא קורא לאחרים
ולמרות שמדובר במישהו אחד שקורא למישהו אחר, מדובר לדעתי באירוע של תקשורת הדדית, של קרבה. הוידאו, לעומת זאת, הוא חד צדדי לגמרי, מכשיר משדר ומוח שקולט, ואין פה שום השתתפות של הצופה בקליטה ובטח לא מעורבות רגשית. לדעתי טלויזיה לתינוקות רכים יכולה לשמש כבייביסיטר לשעת חירום, לזמנים קצרים, אבל לומר שהיא מפתחת ותורמת ומעשירה זה קצת מוגזם. עדי, הנה רעיון: חברה שלי קראה בקול לעובר שלה כמה שבועות לפני שנולד רפרטואר קבוע של שירים מספרי ילדים, ואחרי שהוא נולד הוא זיהה את השירים האלה והם הרגיעו אותו בשעות קשות. נסי ותהני!