באוטובוס, איך לא?
יום אחד, לפני שלוש שנים בערך, נסענו לנו כיתה י, גרפיקה-מוזיקה לטיול כזה או אחר, טיילנו טיילנו והגיע הזמן לחזור, בדרך חזרה כולם נשפכים להם באוטובוס והנהג שם איזה קלטת מעורבת שכזאת (שלמיני שירים מוכרים, ישנים, פחות ישנים.. ) בתקופה הזאת הייתי עמוק עמוק בDeep Purple ודומיהם, לא שזה קשור.. בכל מקרה, אני חצי מנמנמת חצי מקשיבה למוזיקה שהייתה נחמדה למדי, כשפתאום התחיל שיר שנשמע לי נחמד (הפתיחה), אז הקשבתי קצת יותר חשבתי לעצמי שזה דווקא ממש טוב, ומוזר שלא הכרתי ואז שמעתי אותו (את רוברט פלאנט, מה זאת אומרת את מי??) ופשוט.. התאהבתי- בקול שלו, ובחיבור עם המוזיקה הזאת שעד היום עושה לי טוב בלב.. ממש ככה, כל כך הרבה רגש כל כך הרבה.. כוח כל כך לד זפ!
הסתובבתי במצב של חצי הלם למוזיקאים שישבו מאחורינו (כיתת גרפיקה מוזיקה אמרתי, נכון?) ושאלתי אותם "מי אלה???" הם הסתכלו עליי כאילו סיפרתי להם שאני נפוליאון וכרגע ביצעתי מעשה מגונה בג'ירפה.. "מה זאת אומרת מי אלה?! לד זפלין!" ומשם כבר.. הכל היסטוריה I guess