אותי שאלת? (עונה בכל מקרה)
א. מתגברים זו מילה יפה. בהתחלה באתי לכתוב "לא מתגברים". כי אי אפשר לשכוח דברים כאלה. רק שהם הולכים ונמוגים, ואז פתאום צומחים למימדי ענק בגלל משבר כלשהו בתחום אחר של החיים או זכרון שמכה פתאום, ואז מתרחקים שום. כמו עדשה של מצלמה שעושה זום אין וזום אאוט. כל פעם בכיוון אחר. כל פעם על פרט אחר של התמונה. אבל באופן כללי האפקט הולך ונחלש. ואז חשבתי, זו בדיוק משמעות המילה "להתגבר", לא? לא שוכחים, כן מתגברים. ב. הפוקוס בחיים משתנה. מההתמקדות ב"אני", הפוקוס עובר לילדים, לצרכים שלהם, רגשות שלהם. ואז כבר פחות עוסקים בזה. אני מוצאת את עצמי לא חושבת על הילדות שלי ועל ההורים שלי חודש, ואז פתאום אני נורא מתעסקת בזה שבוע שלם. בזמן העבודה, בחלומות בלילה, דווקא ברגעים הכי שקטים. אבל באופן כללי כמו שכתבתי - ההתעסקות בזה הולכת ופוחתת. פעם לבי היה נצבט למראה אישה עם עגלה ואימה לצידה (כלומר הסבתא). כיום - זה לא מזיז לי. ג. העדר האובייקטיביות כילד - היא אחת הבעיות המרכזיות. כי כמובן, שבעיני אמי אני האדם הכי נורא בעולם. לוקח המון המון זמן להפנים, שבעצם המצב הוא לא כזה. והיא פשוט חולה (שלא מוכנה לקבל שום עזרה). כילד, אין שום יכולת למינימום של חשיבה ביקורתית. כמתבגר, יש ניצנים של התרסה ומרידה וכבוגר - הבנה והכרה במצב, אבל את רגשות האשמה קשה מאוד לדכא. אני חייבת להודות, שעם השנים אני הולכת ומגיעה לידי השלמה גם עם עצמי, כי ממש עד לפני זמן לא רב, היתה בי תקווה, הייתי אופטימית לגבי מערכת היחסים הזו, שאיכשהוא יהיה לה סוף טוב, ושאולי, אם הייתי עושה כך ולא אחרת, המצב היה שונה... אחרי שפעם אחר פעם חטפתי זבנג בפרצוף, אחרי שעשרות אנשי מקצוע ניסו להתערב וחטפו גם הם, הבנתי סופית - זה לא אני, זו היא. והעיקר - הרגשתי שאני מצידי עשיתי הכל. עשיתי עוד נסיון, ועוד נסיון, דברים שייראו מהצד כמו התבזות מוחלטת, אבל בעיני, לא הכבוד העצמי שלי הוא הדבר החשוב. לצערי, היא שונה לחלוטין בעניין הזה. כל נסיון מצידי להביע התחשבות, עניין, אמפתיה, מניב לבסוף התקפה מצידה. בפגישה האחרונה שהיתה לפני כשנה, היא הביאה אותי לפסיכולוגית על מנת לבקש ממני, שאבטיח שלא לשלוח לה יותר ברכות לחג, ליום ההולדת וכו' ובקיצור לא לפנות אליה בשום צורה יותר (ואני תמיד חשבתי, שלמרות המחאות שלה, אולי בכל זאת זה עושה לה משהו בלב, לדוגמא לקבל תמונות של הנכדים שהיא לא רוצה לראות), כי היא לא מוכנה שאני אשתלט לה על החיים. אז פשוט הפסקתי, הבטחתי שאני יותר לא עושה שום דבר, שום נסיון, והאמת, האנרגיות הלכו וירדו. ד. כפי שכתבתי, אני מאוד ממליצה, למי שמצוייה במצב בו יש קווי דמיון למה שאני עברתי, להיעזר באיש מקצוע, שיידע להעמיד בפניה תמונה אובייקטיבי ככל האפשר של המצב. כי מבפנים, פשוט אי אפשר לראות את הדברים נכוחה. ה. איך מנהלים חיי משפחה נורמליים. בעניין הזה, אני חייבת לומר קודם כל, שאני רואה את עצמי כמי שרגליה נטועות עמוק עמוק בקרקע, יציבה כסלע איתן ובריאה נפשית. דווקא יכולת ההתמודדות שלי עם המצב, ההכרה, הכנות, הנכונות להיפגע פעם אחר פעם, להתמודד, לנסות לפתור את הבעיה ולא להסתיר אותה - הם דברים שבעיני לפחות עומדים בבסיס היציבות הזו. אני לא מתכחשת לכלום, לא מדחיקה ולא מסתירה. אני לא טוענת שמבית כזה יכול לצאת בנאדם נורמלי - אני אמנם אומרת שמדהים עד כמה אני ואחי יצאנו נורמליים מהבית הזה, אבל אין לי ספק שיש כאן נכות שלא תחלוף לעולם. אבל כל אחד מהבעיות שלו, לא הייתי רוצה להתחלף עם איש, ובסה"כ אני מאוד מרוצה מחיי, למרות ובגלל. למזלי, בעלי הוא בדיוק ההיפך ממה שאבא שלי היה, אני מספרת לו הכל, הוא שותף מלא לרגעים הטובים ולרעים ויש לו את היכולת להעניק תמיכה אינסופית וקרבה רגשית. וכמובן, לומדים מטעויות של אחרים. זה אולי המסר הכי חשוב מכאן - לא צריך להיענש פעמיים. היתה לך ילדות דפוקה, או קיי, אבל האם לדפוק לילדייך ולעצמך את שארית החיים? למה? למה לא להפוך את זה לסיפור של הצלחה, אומץ וגבורה?
