סתם משתף...

[ori 6]

סתם משתף...

סתם מחפש מקום קצת לפרוק.
אשתי ואני נשואים 3 שנים. ביחד 7 שנים.
לפני כמה חודשים נולד לנו ילד ראשון.
אשתי ידועה בכך שבמצבי לחץ היא הופכת למעין 'זומבי'. חוויתי את זה לצידה בלימודים ובעבודה אבל זה תמיד היה לתקופות מצומצמות והיה אור בקצה המנהרה.
אחרי הלידה היא הייתה על סף דיכאון והיו ימים לא קלים, אבל זה חלף.
כיום, הכל על פניו ממש בסדר. ז"א, אנחנו לא רבים, יש צחוקים, הילד מתוק.
אבל. משהו שונה, כאילו מאז הלידה האינטימיות ירדה, החום שהיא מפגינה כלפיי משמעותית פחות, יש מעין בעיה פיסית שמונעת מאיתנו לשכב שהיא מתעכבת מאוד עם הדרכים לפתור את זה (בעיקר מהפחד מהכאב ושזה לא יצליח).
אני לא רוצה להאדיר את עצמי, אבל אני עושה הכל כדי שלא יהיה עליה כל נטל מעבר לעבודה ולילד (עבודות בית, תכנון קניות מצרכים וכו' – הכל עליי). בנוסף, הרכב צמוד אליה ואני שם אותו בבוקר בגן, ומתנהל ברגל-אוטובוס-רכבת כדי להגיע לעבודה.
עשינו המון שיחות על הנושא, שמאוד מאוד מפריע לי. האהבה שם, אין לי ספק בכך והיא אומרת את זה ואני יודע את זה.
יחד עם זאת, היא אומרת שהיא מרגישה שמשהו אצלה, עם עצמה, ללא קשר קצת "נשבר" מאז הלידה.
זה כ"כ מסתכל וקשה שהדבר הכי טוב שקרה לי בחיים נלווה לאחד הקשיים הכי גדולים שחוויתי במקביל.

 

[נוסעת27]

היי

נשמע לי שהתיאור של אשתך מדוייק.
תראה, אתה מתאר את עצמך כבן זוג תורם, תומך ולוקח על עצמך לא מעט. וזה מהמם. אבל נשמע שאתה קצת מצפה שאשתך פשוט תחזור לשגרה בשל המאמצים שלך, וזה לא תמיד כזה פשוט.
דיכאון אחרי לידה הוא דבר מוחשי ואמיתי. מעבר להורמונים הגועשים יש משהו מאוד טראומתי בלהביא ילד לעולם. עם כל האושר שבדבר...
קודם כל במשך 9 חודשים הגוף משתנה, פתאום המראה משתנה, ההוויה משתנה. ואז הלידה, שעם כל היופי שבה היא גם אירוע טראומתי להרבה נשים. ואז תינוק. פתאום האני נשבר לגמרי. אני כבר לא *אני* אלא אני אימא של... זו תפיסה שלא לכולן קל להתמודד איתה. תוסיף לזה עייפות, בילבול, חרדה מגודל האחריות, והבנה שהחיים לעולם לא יחזרו להיות מה שהם היו. כל אלו דברים קשים לעיכול. יש נשים שצולחות זאת, ויש שזה עושה להן חתך בבשר.
אז מה עושים? אני חושבת שמעבר ללתמוך מבחינה טכנית, אשתך הרבה יותר צריכה הבנה, סבלנות ותמיכה נפשית. אני במקומך הייתי מעודדת אותה ללכת לטיפול שיעזור לה להסתגל למציאות החדשה ולמצוא את עצמה מחדש בתוך זה.

 

[ori 6]

תודה רבה על התגובה

אני חושב שניתחת באופן מדויק גם את המקומות שאני יכול להשתפר בהם וגם את מה שהיא מנסה להגיד שעובר עליה.

האפשרות של טיפול עלתה (זאת אומרת, אני אמרתי באופן הכי מקבל ומבין שיש, שאולי כדאי). אני אמנם לא מעז להשוות, אבל גם לבעל/אבא יש הסתגלות לא קלה ואני פשוט לא מצליח בינתיים למצוא את הכוחות כדי להביא אותה לקום וללכת לטיפול. באיזשהו מקום אני גם מקווה שזה יסתדר בלי זה.

אבל בהחלט חומר למחשבה. תודה.

 

[איןאריותכאלה]

היא בבית? עובדת?

מניקה? בקבוק? מי קם בלילה? יש לכם עזרה מההורים? בן כמה הוא? איך המצב הכלכלי? היא לוקחת תרופות? איך המצב אחרי הלידה השתפר? אני מנסה לקבל תמונה טיפה יותר רחבה של הסיטואציה, אתה כמובן לא חייב לענות.

 

[ori 6]

תשובות

היא בעבודה ועברה תפקיד (התקדמה) וממש מרוצה.

מניקה, בגלל זה היא קמה כמעט בלעדית בלילה, אני ממש מנסה לשנות את זה כדי שיהיה יותר מאוזן.
הוא בן חצי שנה, יש עזרה מההורים אבל פחות צריך כרגע כי הוא באמת (טפו טפו) רגוע ומתוק.
המצב הכלכלי יציב וטוב (מצליחים לחסוך מדי חודש כמה אלפים).
המצב שלה השתפר פלאים מיד אחרי הלידה להיום. לא לוקחת תרופות.

 

[נוסעת27]

אתה לא חייב למצוא כוחות לזה כרגע

אלא לתת לעצמך ולה קצת זמן ולהכיר בזה שכרגע זה המצב, העולם שלכם השתנה וייקח זמן. ברגע שתרגיש שקצת התאפסת על עצמך אתה יכול לנסות לדחוף אותה קצת. וכן זה לגמרי הגיוני שגם העולם שלך עובר טלטלה רצינית גם אם לא ילדת את הילד בעצמך ואין צורך להתנצל על זה.
&nbsp
כשאתה אומר "זה יסתדר" תלוי למה אתה מתכוון. אם אתה מתכוון שתתרגלו ותתאפסו ומצב הרוח ישתפר, כנראה שזה יקרה. אבל ככל הנראה דברים לא יחזרו להיות מה שהם היו, אלא משהו חדש ייבנה מתוך הסיטואציה. אתה צריך ללמוד לשחרר ממה שהיה ולקבל בזרועות פתוחות את מה שיהיה. ואני יודעת שזה קשה, אנחנו לא מעולים בשינויים לרוב בטח שהתרגלנו למשהו.

 

[עוגיפלצת113]

העולם פסיכי

בתור מי שאמור לתמוך באישתו, אתה לא סתם חשוב, אתה מאד מאד חשוב. כל מי שתומך במישהו שעובר משבר כלשהו (וכתוצאה מזה חווה סוג של משבר בעצמו) הוא קצת מוזנח ומאד חשוב. לאישתך, פוטנציאלית ,יש צבא של פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדות סוציאליות, רופאים, ארגונים של אימהות, אחיות, דולות, השם וצבאו. היא רק צריכה להיות אמיצה ולהעזר בהם.
אתה מאידך, נוט סו מאצ'.
אתה צריך ליצור לעצמך את הצבא שלך. תשלח אותה להיעזר בחיילות החימוש, האוויר ים יבשה, ולך גם אתה בעצמך, חזק את עצמך בינתיים.

 

[מריוס זכריה]

דעתי

אני חושב שילד ראשון אכן משנה את החיים ללא הכר, ומי שמצפה שהחיים ימשיכו כמו קודם, רק בתוספת האור והשמחה שהתינוק מביא, לא מחובר למציאות.

לא אאריך פה בכל מה שכבר נאמר וידוע על לידה. אגיד רק שאתה צריך להסכים לכך שהעניינים שוב לא יהיו אותו דבר, וגם מבחינת הזוגיות בונים משהו חדש מהיסוד. זה לוקח זמן והרבה סבלנות.

גם יחידות הזמן עכשיו הן לא שבוע ולא שבועיים אלא חודשים. אני בטוח שאשתך תתרגל למצב ותחזור לעצמה, אבל זה לא יקרה בעוד שבועיים, אלא על פני חודשים רבים ולפעמים אף שנים.

אני זוכר שאחרי שנולדו שתי בנותיי, בהפרש של כשנתיים, כלמר כשהגדולה הייתה בת ארבע בערך, הייתה הפעם הראשונה שיצאתי לשבוע הספר בככר מלכי ישראל (לפני שהיא הייתה ככר רבין...) ופתאום נזכרתי בחיים שהיו לי פעם לפני הילדות. ארבע שנים הייתי עסוק בלגדל ולעבוד ולשרוד, ובכלל שכחתי שהיה משהו קודם. ושכחתי מי הייתי לפני כן.

אז תתרגל לרעיון שאלו סדרי הגודל. ומה שהיה כבר לא יהיה.

לכן ההמלצה שלי אליך היא להסכים שזה המצב, ולא להיכנס לדיכאון על מה שכבר לא יהיה. זו בחירה שלך.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי

 

[זה מה יש10]

תהיה סבלני... זה יעבור

תשמע, יצא לי להיות כבר כמה פעמים בחיי "אישה אחרי לידה". זה אכן סוג של מצב זומבי.
לא יודעת אם אשתך מניקה... אבל בתור מניקה למרחקים ארוכים אני יכולה לספר לך כמה דברים שאולי אתה עוד לא יודע, ואולי אשתך עוד לא יודעת לתמלל אותם...

קודם כל, בילד ראשון הקושי הגדול ביותר הוא העובדה שפתאום, במכה אחת, ניטלת ממך כל העצמיות שלך. כאילו לקחו לך את האישיות, דחפו אותה לבוידעם, ואתה עכשיו משועבד ליצור קטנטן שמכתיב הכל.
הוא מכתיב מתי תקום, מתי תישן, מתי תשתה את הקפה שלך ומתי לא. אובדן מוחלט של שליטה על החיים שלנו.... זה קשה מאוד.
ובתינוק הראשון עדיין אין את הפרספקטיבה לכך שזו תקופה שחולפת. זה מרגיש כאילו זהו... נגמרו החיים.

שנית, אישה שמניקה תינוק ובכלל צמודה אליו רוב היום.... כל היום יש עליה מישהו. מישהו דבוק אליה, שצריך אותה, שהיא צריכה להעניק לו.... זה מקסים ומלא באהבה ונתינה והכל... אבל כשמצליחים כבר לקלף את התינוק מהגוף של האמא והוא ישן קצת, הדבר האחרון שהיא רוצה זה עוד זוג ידיים שיגע בה.
הדבר שהיא הכי רוצה זה קצת את הגוף שלה לעצמה.
זו כנראה חלק מהסיבה למה היא לא ממהרת לפתור את הבעיה הפיזית שנוצרה עם הלידה... היא מושכת עוד זמן.

וכמו תמיד, מי שסובל מזה , זה הגבר. שגם לא לגמרי מבין מה קרה ולמה אחרי שהדברים כביכול חזרו לשגרה, אז החלק הזה עדיין לא מתפקד.
וגם מרגיש קצת Left out מהסימביוזה בין האמא לתינוק......

מציעה לך בחום, דברו על זה פתוח... תן לה להבין שאתה מבין מה עובר עליה, תציף גם את הקשיים שלך... בלי להאשים אותה..... אתם שניכם במצב רגיש ופגיע..... תן לה להבין שאתה מחכה בסבלנות ולא מאיץ בה בכלל.... מבטיחה לך שזה לבד יחמם לכם את האוירה.

 

[ori 6]

תודה רבה על התגובה

בהחלט נתן לי עוד נקודה של מחשבה שלא חשבתי עליה. היא מניקה ויש בזה באמת היגיון.

תגובה כללית גם ליתר המגיבים, אני ריאלי, אין לי ציפייה לרוץ בשדות אחד לכיוון השני. אבל כן יש לי ציפייה שתהיה זוגיות כלשהי ולא רק "שותפים לדירה ולגידול הילד".

 

[זה מה יש10]

סבלנות... אם לפני כן היה בסיס טוב, זה יחזור...

אומרת לך את זה באחריות..... בזמן הנקה (של קטנטנים.... כשזה ממש מסביב לשעון) הפיזיות מתחלקת לשני חלקים.
יש עלי תינוק , יש לי רגע עם הגוף שלי לעצמי. אין פה מקום לעוד מישהו שרוצה מהפיזיות שלי....
זה כמובן מתאזן בהמשך.... אצלי זה לקח בערך 7-8 חודשים עם כל תינוק...שאחריהם ההנקה עוד נמשכה, אבל כבר היתה בפורמט אחר קצת.

זה הרבה זמן, אני יודעת.
אבל הבנפיט שאתה מקבל זה משהו מדהים עבור התינוק שלך, וגם עבור אישתך...
בקטע הפיזי, אני חושבת שאתה יכול למצוא לעצמך פתרון לכמה חודשים... זה קצת מבאס אבל אפשרי.
ובקטע הרגשי, תנסה לראות איך אתה משתלב שם בחוויה בלי להעיק עליה, ככה שהנוכחות שלך תהיה נעימה לה....
ככל שתיתן לה תחושה שאתה מחפש קרבה שלא מובילה הלאה , כך היא תתרצה לזה יותר ותרצה אותך יותר... לפעמים הדבר הכי סקסי ביקום זה לדעת שמישהו רואה אותך ומבין אותך.

 

[אם כבר אז שיהיה]

היום כאישה עם ילדים שמסתכלת אחורה על חייה אני יכולה

&nbsp
להגיד לך שכשיש ילדים קטנים אז החיים הזוגיים עוברים זעזוע מאוד גדול. אתה לא יודע כמה הזעזוע גדול עד שאתה לא אחרי זה ומסתכל אחורה ורואה כמה עברת.
נורא נורא קשה עם תינוק ואחרי זה עוד תינוקות וכשהם קטנים אז קשה. ואצלכם נשמע שרק התחלתם ואתם רק בראשון.
אלו הולכות להיות שנים שבהן האישה פחות משקיעה בקשר. אצלינו האמהות, הדאגות הן אקספוננציאליות. אם אין דאגות אז אנחנו ממציאות אותן. כל הזמן דאגה שהאוכל יהיה בריא והילד יהיה בריא ושיזחל בזמן כמו האחרים ואולי אם אשקיע מספיק זמן אז אצליח ללמד אותו לקרוא בגיל שנה. כל הזמן המח עובד ודואג, וקשה נורא לעשות סוויטש חזרה לצרכים של הבעל.
והרבה זוגות לא מבינים את זה ולא מוכנים לקבל שיעברו עוד הרבה שנים עד שאשתך תצא מהיער הזה ו"תחזור" אליך. אולי כשהילד הכי צעיר שלכם יגיע לגיל 10 או 12 אז יש יותר זמן לעצמכם.
אני מציעה לך קודם כל להבין שזה המצב, שככה זה נורמלי ושום טיפול לא יעזור. היינו בהרבה טיפולים ותמיד ממליצים לזוג למצוא את הזמן להשקיע אחד בשני. אז פעם בשבוע תלכו לארוחת ערב וקחו בייביסטר. פעם בשבועיים תעשו סקס. לדעתי זה שטויות כי הבעייה היא עמוקה יותר מללכת לארוחת ערב יחד. האישה שכבר לא משקיעה בקשר בינכם אלא הראש שלה כל הזמן שקוע בילד. אבל ככה זה, ככה אנחנו בנויות ולא יעזור.
הדבר היחיד שעובד זה הבנה, הקשבה, אהבה, תגיד לה איזה אמא טובה היא, יפה, חכמה. והיא תחזור אליך הרבה יותר מהר כי היא זכתה בגבר שמבין כמה קשה לה והיא לא צריכה לעשות את עצמה פעם בשבועיים מתעניינת בסקס. בעלה מבין אותה ואוהב אותה כמו שהיא.
אני מרגישה ששיחות כמו שהזכרת בנוסח - מפריע לי שאת ככה וככה ואחרת - רק יעיבו על הקשר בינכם.
&nbsp

 

[זה מה יש10]

מסכימה עם הכותרת. בלבד.

באמת רק אחרי הכל, כשמסתכלים אחורה מבינים כמה קשה ואינטנסיבי היה.

אני לא באה להתווכח עם החוויה שלך, ומן הסתם השואל מעוניין לקבל מגוון רחב של תשובות וחוויות, אבל מכיוון שאת משתמשת לא אחת בביטוי "כך נשים בנויות" כאילו את מתאת את החוויה הכלל נשית, אז חשוב ל להגיד שלא.
זו לא החוויה הכלל נשית.
זו החוויה שלך.

אני אישית לא מצאתי את עצמי אף פעם עסוקה בכל הדאגות האלו שאת מתארת.... כנראה עניין של טיפוס ואופי. וזה לחלוטין לא משהו שהיה על סדר היום שלי ובוודאי לא לקח ממני אנרגיות.
וגם הגילאים שאת מתארת לא רלוונטים לכולן.... כשהתינוקות שלי הגיעו לגילאים של 7-8 חודשים הרגשתי שאני כבר חוזרת להיות האישה שהייתי, והצורך בזוגיות וקרבה חזרו...
היום, הקטנה שלי בת 6 ואני רואה את עצמי כמישהי שכבר מזמן מזמן מזמן לא חלק מהחוויה הזו של "אישה ששקועה בגידול תינוקות".....
די מרגישה שקיבלתי את החיים שלי בחזרה, כבר לפני שנתיים בערך.

 

[ori 6]

מסכים בעיקרון עם שתיכן

מצד אחד, אני יודע שזה יהיה שונה מבעבר בצורה כזאת או אחרת וזה לגמרי בסדר. אני בשמחה רבה חולק את המקום שלי אצלה עם הבן הקטן והחמוד שלנו וברור לי שבמובנים מסוימים תמיד תהיה לו עדיפות.

אני כן לוקח מהתשובות להיות יותר סבלני, לא כל פעם לעשות שיחות עקרות שרק מצביעות לה על כמה שהיא לא בסדר, ולא להיות 'נעלבי' עד כמה שאצליח לשלוט בזה.

אבל, אין מצב בעולם שאני אשלים עם זה ש-"ככה זה" ורק עוד עשור זה ייפתר. אני מאמין בי ובנו ויודע שאצליח להשיב את מה שהיה, לא משנה במה זה כרוך (רק בדרכים טובות כמובן).

ושוב, תודה מכל הלב לכל המגיבים.

 

[חייבתלהגיב]

את מנסה להגיד לו שהוא צריך לחכות

עד שהילד הכי צעיר יהיה בן 12 עד שאשתו תחזור לשכב איתו?

 

[אלי רוזנשטיין]

שיתחיל לסמן קווים עם גיר

 

[אם כבר אז שיהיה]

ממש לא זה. מה שאני אומרת זה שהם עוברים תקופה קשה

והתקופה הקשה הזאת תמשך שנים. ואם הוא יהיה תומך באמת אז היא "תחזור אליו" כמה זמן שלא יקח. אולי חודש אולי שנה אולי שנתיים. אבל אם לא יתמוך ויבין, אז זה יצור פערים וככה בהרבה מקרים מתחילות צרות במערכת היחסים.

 

[חייבתלהגיב]

אז לא הבנתי למה התייחסת כשכתבת

"והרבה זוגות לא מבינים את זה ולא מוכנים לקבל שיעברו עוד הרבה שנים עד שאשתך תצא מהיער הזה ו"תחזור" אליך. אולי כשהילד הכי צעיר שלכם יגיע לגיל 10 או 12 אז יש יותר זמן לעצמכם."
עכשיו את אומרת שהיא "תחזור אליו" אולי תוך חודש או שנה או שנתיים - זה הרבה פחות מ"אולי כשהילד הכי צעיר שלכם יגיע לגיל 10 או 12".

 

[אם כבר אז שיהיה]

אני חושבת שהסברתי. אם הוא יתמוך ויהיה חבר היא

תחזור מהר ואם לא אז יקח שנים עד שהם יצאו מהתקופה היותר קשה של גידול ילדים. אני כמובן מדברת ברוח הדברים שאני מרגישה וזה מאוד אינדיבידואלי.
אצלי הם עוד צעירים, אבל אני רואה אצל חברות עם ילדים בגיל עשרה שהם כהורים כבר לא בתוך הענן הזה של הדאגה התמידית לילד והם יוצאים לטיולים יחד לחו"ל, יוצאים כזוג למסעדה מתי שבא להם. הביחד הזוגי חוזר לעצמו.
&nbsp

 

[חייבתלהגיב]

גם בגן של הקטנה שלי יש הורים שיוצאים

יחד לחו"ל בלי הילדים הקטנים, וכו'. נראה לי שהניסיון שלך משקף יותר את המקרה הפרטי שלך, והתיאור שלך פשוט לא מייצג.