חלק מהסיבות שלי
להלן חלק מהסיבות שבשלן בחרתי שלא ללדת או לגדל ילדים. יש להקדים ולומר שכמובן שהכל מורכב יותר ושלא ניתן להעמיק בהודעת-פורום שכזו וכן שהדברים לא סותרים את העובדה שאני מחבבת מלא ילדים חמודים לגמרי ואני משוכנעת לחלוטין שילד גורם גם להמון סיפוק ואושר ושניתן למצוא עניין רב בללוות מישהו בצורה כזו לאורך חייו, ובכל זאת... ממש לא בשבילי ללדת או לגדל ילד, מקסים ומעניק ככל שיהיה.
אני לא רוצה ליטול אחריות מעשית ורגשית כה רדיקלית על חיי אדם אחר (כלומר לא רוצה להיות תלויה במישהו בצורה כה גורפת ולא רוצה שמישהו יהיה תלוי בי כך).
אני רוצה להישאר חופשייה לנסוע, ללכת, לחזור, להתבטל ולמות בזמן שאמצא לנכון.
התחייבות לילד היא ארוכה מדי, כוללת מדי, בלתי נגמרת, מאותו ליל התעברות ועד הרגע שאמות – מוגזם לגמרי.
אני מנסה לא לעשות דברים שאי אפשר להתחרט עליהם לעולם (או לפחות לקחת הפסקה).
יתסכל אותי מאד להקדיש את החיים שלי לאושרו של מישהו אחר באופן כה גורף, בלתי ניתן למניעה, ספציפי וכולא.
אני אדם ש"סידורים" הם הגיהינום הפרטי שלו. לא רוצה לבנות לעצמי חיים שיאמללו אותי ברמה הכי יומיומית: ללכת אתו לגן, להביא לחברים, לרופא, לטיפת חלב, לעשות חגים, להתחייב לבשל, לתקן את העגלה, לארגן יומולדת, לחפש בית-ספר, לקפל כביסה, לנקות, לסדר, אאאאאאאאאאאההההההה.
אין בי שום תשוקה להפוך את גופי וחיי למפעל יצור של דם וחלב, זה משהו בין משפיל למביך עבורי.
לא רוצה לפגוע באוטונומיות שלי, בייחודיות, בעצמאות, בחוסר השורשים.
החד-פעמיות האנושית שלי מבורכת ומקסימה בעיני, לא אחליפה בדורות של צאצאים לעולם.
ילדים לא קשורים לכלום בחיים שלי, זה רעיון מופרך לגמרי בשבילי, צורם, לא מתקשר לחלומות ילדות, לפנטזיות על אימהות וחינוך שלא היו לי, לסיבות להתחתן, לכלום בכלל, מנותק לגמרי מהכל.
באופן כללי ילדים מרתיעים אותי (על אף שיש ילדים שאני מחבבת), אני נהיית מסויגת ומרוחקת בדרך-כלל בקרבתם. גם החמודים ביניהם לא עושים לי חשק לגעת בהם, למלמל להם או להתקרב אליהם (למרות שמעודי לא נגעלתי מילד).
הרצון להעביר גנים ותפיסת עולם נראה לי נרקיסיסטי ומשונה במידה בלתי רגילה. כנראה שאיני שותפה לרמות הבטחון העצמי, המלאות המרוצה-מעצמה ובהירותה של צדקת הדרך, שנדרשת לדעתי לגידול ילדים.
אני מסרבת להוסיף ממדים של חוסר שליטה לחיי.
אני לא רוצה (וגם לא יכולה לאורך זמן) לעטות מסיכות ולהעמיד פנים – לחייך לילד גם כשאני עצובה, להגיד לו שיהיה טוב גם כשאני לא חושבת כך, לעודד אותו, להסביר לו שבאמת יש משמעות לכל זה...
ילד גדול עלי מבחינה אמפטית - אני לא אהיה מסוגלת ובעיקר אני לא רוצה לעמוד בפני צער וסבל של ילד שלי (וכל ילד/אדם סובל לפעמים – לעג, מחלה, כאב, אובדן...), לא כשהוא תינוק ולא כשהוא אדם מבוגר.
לא רוצה לתרום לפיצוץ האוכלוסין, להרס אקולוגי ולרעב באופן כה אקטיבי.
הכי פשוט - אין לי שום רצון, ברמה הבסיסית, האינסטינקטיבית, הביולוגית והפסיכולוגית ללדת או לגדל ילדים (וממש משונה לי שכל כך הרבה נשים רוצות ילדים, זה לא סביר בעיני, אני לא תופסת את זה. כלומר, הרצון לא ללדת נראה לי הגיוני ומתבקש הרבה יותר מהרצון כן ללדת. תמיד מפתיע אותי שאני לא הנורמה). זהו בינתיים, עוד בהמשך.