ככה
ל' לא הרבה לעסוק בכלכלה, אבל מהמעט שהוא כן אנחנו יודעים שהוא לא אהב את הרעיון הסוציאליסטי, כמו כל קולקטיביזם אחר (ובנוגע אליו גם נוסף הפחד שלו מההשפעה המשיחית שלו על יהודים וביניהם בציבור הדתי), ותיעב ממש את המרקסיזם. ידוע גם שהוא היה ממבקריה החריפים ביותר של מדיניות מפא"י, אבל לא מצאתי תפיסה כלכלית מגובשת. הוא פשוט לא עסק בזה כמעט. סביר להניח שהוא לא היה אוהב את הקיינסיאניזם (שאינו קפיטליזם!) המקובל היום בארה"ב ואצלנו, שמזכיר את הכלכלה הפאשיסטית. כמובן שהוא היה מתנגד נחרצות למימון ופיקוח על התקשורת (רשות השידור), התרבות, מוסדות דת וישיבות.
אלו הציטוטים שהצלחתי למצוא בהם ל' מתייחס לכלכלה וחברה:
"הסוציאליזם הוא קטגוריה מחשבתית, הואיל ויש בגדרו השקפות ודעות על טיב הגורמים הפועלים בעיצוב דמות החברה ; הוא גם קטגוריה רצונית - הואיל ובגדרו פרוגרמות משטר חברתי מסויים ; והוא גם קטגוריה היסטורית - הואיל ושמו נקרא על תנועות ועל פעולות ומעשים, שנעשו או נעשים או עתידים להיעשות. יתר על כן -בשטחה של כל אחת מהקטגוריות הללו אנו נתקלים בגילויים שונים ומנוגדים , סן-סימוניזם ; מארכסיזם על כל ק"ן הטעמים שהוא נדרש בהם ; פאביאניזם ; רוסיה הסובייטית ; הטריד-יוניוניזם האנגלי ; ההתישבות העובדת בא"י, וכו', לא ראי זה כראי זה - ומהו הצד השווה שבהם ? ... המשותף לכל אשר ייקרא "סוציאליזם" הוא –ראיית הערכים החברתיים כערכים תכליתיים, ראיית תיקון החברה כתפקיד עליון, והערכת כל דבר מבחינת יעילותו כאמצעי להשגת התכלית ההיא". (מתוך "המציאות החברתית-מדינית כבעיה דתית")
"אני מערער בכל תוקף על הקביעה שטובת החברה היא אמת-מידה למוסר. זהו רעיון קומוניסטי ופאשיסטי מובהק; כך סוברים הבולשביקים והנאצים".
"אנו, שאין אנו פאשיסטים, אין אנו מבקשים מן המדינה אלא שלא תפריע לבני-אדם לחתור לקראת אותם דברים שהם בשבילם ערכים. מבחינה זו, יתרונו של משטר מתבטא במידת חולשת המנגנון השלטוני: ככל שהמנגנון השלטוני מסוגל פחות לכוף את רצונו על נשלטיו, טוב יותר. אמנם, מן ההכרח לתת למנגנון השלטוני כוח-כפייה... אבל את הכוח הזה יש לצמצם למינימום"
"השחיתות הכספית והכלכלית (העלמת מס, הברחת מטבע, קבלת שוחד וכד') איננה 'נגע פושה' בגוף המשטר הכלכלי והחברתי הישראלי, אלא תכונה מהותית של משטר זה. משטר זה מושחת מיסודו, באשר הוא פאראזיטי: המשק ורמת החיים של האוכלוסיה - של 'השכבות הנכבדות ביותר' ושל המוני העם כאחד - אינם מושתתים על מאמצים והישגים ואינם מותנים בהם, אלא מקויימים בחסדם של מענקים, שילומים, מגביות, תרומות נדבות וסובסידיות, שאותם מחלקים בעלי-השררה לפי האינטרסים של ההחזקה בשלטון ולפי מידת קירבתם של המקבלים לשלטון. האדם במדינה זו מתחנך להרגשה, שאין קשר בין כשרונו, יכולתו, מאמציו והישגיו בעבודה - מזה, ובין התגמול שהוא מקבל - מזה. הוא מרגיש שלא הפעילות הכלכלית הכשרה - בין בעבודה פיסית או משרדית, בין במסחר, בין בפקידות, בין במקצוע חופשי וכד' - היא הבסיס להצלחה, אלא טובת-ההנאה שאפשר להשיגה ע"י השתלבות בשחיתות הכללית ובמנגנון הפרוטקציות המפלגתיות וההסתדרותיות - ומכאן רק צעד אחד אל המעילה והשוחד. חברת-השנור, חברה הנתמכת, מאבדת את קנה-המידה המוסרי לגבי ההתנהגות הכלכלית-חברתית, ככל פילגש מוחזקת המאבדת את התחושה המוסרית".
(מתוך "רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ", הוצ' כתר, עמ' 449)
'הטעם בקיומה של מדינה וההצדקה לקיומה אינו אלא הצורך בה. 'צורך' זה קיים בשני מישורים: קיומו של הפרט ('אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו'); עצמאותו של 'העם'. כל כוח וכל בשלטון שבידי המדינה מעבר לסיפוק הצרכים ההכרחיים הוא עריצות, מאחר שכל שלטון (בכל משטר) הופך מיד מאמצעי לתכלית ומנוצל ע''י השליטים (בכל משטר שאפשר להעלותו על הדעת) לקיום שלטונם. מהותה של דמוקרטיה - צמצום סמכותו של השלטון עד למינימום ההכרחי לסיפוק הצרכים ההכרחיים; לשון אחר - דמוקרטיה היא הגנת האדם מפני ממשלת מדינתו''. ("יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל", "מדינה ודת" מתוך ''הדרך'', מס' 4, מאי 71).
"... אך דומה כי בעייתו של הקיבוץ היא גם בעייתו של רעיון הסוציאליזם כאידיאולוגיה חינוכית וכגורם מושך יהודים. הדרגה הגבוהה ביותר בשחרור האדם שהושגה עד עכשיו, הושגה ע''י הפועל השוודי, הנורווגי, האנגלי, האמריקאי, ההולנדי השוויצי, בארצות המשטר ה'קאפיטאליסטי', ולא נמצאה קורלאציה בין קולקטיביות ובין חירות-האדם. להיפך - מתגלה שדווקא במשטר קולקטיביסטי האדם חפשי פחות'' (שם, 'הזהות היהודית והשתיקה הישראלית'. דו-שיח עם אהןד בן-עזר, 66).
ההתייחסות הראשונה שראיתי מצד ל' לחופש כלכלי ולמשטר קפיליסטי. סוגיית הרווחה נגררת מכאן רק בעקיפין, ע''י האמירה שככל ש*המשטר* יותר קולקטיביסטי (כלומר - משטר שכופה "סולידאריות"), נמצא האדם פחות חופשי.
"טובי הכלכלנים אצלנו מחזיקים בדעה, כי זרם כספי-חינם מונע את אפשרות הבראת המשק, וכהדיוט הדבר מתקבל על דעתי - שכספי-חינם מעוותים את המהלך הנורמאלי של הפיתוח, שלא לדבר על תופעות שליליות נוספות שמביאים עימם כספי-חינם, כגון הרחבת התהום בין ישראל הראשונה והשניה, שההבדלים ביניהן הולכים ומעמיקים לעינינו... הנתיב בו אנו מהלכים אינו מוביל ליצירת קשר של בני עם אחד, אלא קשר של נותני-תרומות ומקבלי-תרומות, וזה אינו קשר אלא תהום המפרידה מבחינה נפשית יותר מכל דבר אחר". (שם)
כאן אני מבין של' מתייחס לבעיית "מלכודת הרווחה". התלות שיוצר האדם שמקבל את דמי הרווחה במנגנון מכניסה אותו למלכודת מעגלית שספק אם מנגנון הרווחה מסוגל להוציאו ממנה. זו בעיה שיכולה להיות קיימת אף בעמותות וולנטריות, אך אלו יתחרו אחת בשניה בניתוק התלות בכדי לקבל תרומות (במקום העמקתה לצורך צבירת כוח פוליטי, כמו המנגנון הקיים כיום, ע''ע "המגזר החרדי"). ביטוחים פרטיים לא מובילים לתופעה, כידוע.
"הבחירות לוועידת הסטודנטים באוניברסיטה העברית הנחילו מפלה מוחצת ל'גוש ישראל העובדת' ונצחון לרשימה של 'בלתי-תלויים'. תוצאות אלו גרמו זעזוע נפשי לכמה פובליציסטים של הממסד המפלגתי-שלטוני, ובייחוד לממונים על ענייני תרבות ורוח במערכות עיתוני 'מפלגות הפועלים'. הללו מקוננים מרה על 'התרחקות הסטודנטים מערכים רעיוניים וסוציאליסטיים', על 'האדישות הציבורית' בקרבם... עקב להיטותם אחרי 'בולמוס הקארייריזם והחיים הנוחים'... אם נדון באובייקטיביות במשמעות הבחירות בין הסטודנטים, נוכל לראות תופעה משמחת וסימן מעודד בכך, שהשיטות שבהן זוכה הקונפדרציה של האוליגרכיות של מפלגות השלטון לנצחונות בבחירות בציבור המשועבד לה ב''ישראל השנייה'' ובישוב הערבי - הכזיבו לפחות בסקטור אחד של הנוער הישראלי, ושאנשי הסקטור הזה מאסו בחסות השליטים ומבקשים להגיע בכוחות עצמם, ע''י לימודיהם והכשרתם המקצועית, להיות רופאים, מהנדסים, כימאים, עורכי-דין, מורים וכו'. אם זהו קארייריזם - מה שם נקרא להווי של עסקנות ופקידות מפלגתית, המשתלמת בכספי המגבית וכספים אחרים הנלקחים ממקורות לאומיים וציבוריים, ושלא נועדה אלא לקיים את המנגנונים המעסיקים עסקנים ופקידים אלו?'' (שם, ''הנוער הישראלי ו'הערכים''', 'בטרם' 60).
דברים אלו נאמרים על רקע שלטון מפא''י, אבל השימוש ברטוריקה של ''אדישות ציבורית' עדיין קיים.
"השלטון מוסמך להכריע בבעיות תועלתיות מסוימות (לא בכולן!) ואין לו סמכות להכריע בבעיות ערכיות-לא מוסריות ולא דתיות, ואפילו לא חברתיות (במידה שאין להם השלכות משפטיות). אם אין תמימות-דעים בין בני אדם על ערכים, נמצאת המדינה שאינה פשיסטית לא מסגרת של אחדות אלא זירה של מאבקים. הרעיון של המדינה כמסגרת ל"אחדות לאומית" הוא רעיון פשיסטי מובהק; ein Volk, ein Reich, ein Fuhrer - מהותה של הטוטליטריות. המדינה הדמוקרטית היא זירה של מאבקים בין בני אדם הדוגלים בערכים שונים. היתרון של המשטר הדמוקרטי הוא שהוא מאפשר לבני-האדם להיאבק על ערכיהם המנוגדים זה לזה-מה שאין המדינה הטוטליטרית מרשה לאזרחיה.
המדינה כלומר המנגנון השלטוני-איננו מסוגל להגשים דבר מן הדברים שבני-אדם שונים רואים כערכים; רמת חיים נאותה, חינוך, צדק, חרות, כבוד, עבודת ה'. השגת מטרות ערכיות אינה בעיה מדינית אלא בעיה אנושית" ("מן הלאומניות אל החייתיות",
http://tpeople.co.il/leibowitz/leibarticles.asp?id=38 )
פרט לכך גם הובא לידיעתי הציטוט הפרובוקטיבי הבא, שמופיע במשו"ש: "מאחר שבני - אדם אינם שווים, צריך לשרור משטר של אי - שוויון, וזהו הצדק".
