עוד שאלה שמעניינת אותי ...

[רוני של יובל ומאיה]

עוד שאלה שמעניינת אותי ../images/Emo13.gif...

מה הביא אתכן ללידת הבית? כלומר - האם היתה איזו נקודת מפנה שגרמה לכן להרגיש שזה *ה*דבר שמתאים לכן? מה זה בדיוק היה? האם ילדתן קודם לכן בבי"ח או שלידת הבית היתה (או תהיה) הראשונה שלכן? אצלי - הכל שונה בהריון הזה. ההרגשה הכללית שלי, גם הפיזית, גם הנפשית, גם המנטלית... הכל. ומה שהביא אותי אל הנקודה הזו היא ההבנה הפתאומית שאני חייבת להיות בשליטה. ושבלידות הקודמות - לא היתה שליטה שלי בסיטואציה כמעט בכלל. במיוחד בלידה השניה של מאיה (שעד עכשיו מעלה בי דמעות של כעס). ההבנה הזו הכתה בי כמו ברק - לחלוטין לא הייתי מוכנה לעניין הזה. עד לפני שבועיים או שלושה התכוננתי לפגישות רופאים ומעקב סטנדרטי, וכמובן ללידת בית חולים. ועכשיו - שמים וארץ.

 

[סטיוויה]

מממממממ....

בדיעבד אני מצטערת שלא ילדתי בבית מהפעם הראשונה. אני חושבת שמעולם לא הדאיגו אותי המספרים והסטטיסטיקות לגבי בטיחות.האינטואיציה שלי אישרה את ה"מצב" של לידת בית במאת האחוזים.גם בעלי תמיד תמך ולא התנגד. כנראה שלא הלכתי על זה מהפעם הראשונה כי לא האמנתי בעצמי ולא פרגנתי לעצמי.באופן אבסורדי זה הגיע ממש ממש רק בפעם השלישית למרות שעברתי קיסרי ולידה עם הרדמה אפידורלית ומצוקת נשימה של העובר לכשנולד(כביכול סיבות לפחד).ודווקא בגלל הנסיון שלי הבנתי שהכי נכון לי ולמשפחה כולה שהלידה תתרחש בבית.בלי לנתק את המאורע הזה ואותי מהחיים שלנו,מהשגרה המבורכת. בלי לצאת,לחזור,לדבר,להתקבל,להתחבר למכשירים,לשכב במקום זר. זו היתה הסיבה והדרייב המרכזי. אני רוצה להדגיש שלדעתי מאד מאד חשוב לבחור מיילדת שמרגישים איתה טוב ונוח.שתהיה כימיה טובה.ועדיין,לא להטיל את כל יהבינו על המיילדת. כי הלידה מתחילה ונגמרת בנו.

 

[רוני של יובל ומאיה]

קראתי את סיפור לידת הבית שלך

הסיפור שלך מאוד מעצים. תודה על השיתוף

.

 

[רוני של יובל ומאיה]

../images/Emo7.gif אני יושבת פה ומתייפחת...

בשעה האחרונה אני קוראת את סיפורי הלידה שבמאמרים, אחד אחרי השני, ובוכה כמו אשה בהריון בשבוע 6...

 

[כרמית מ.]

כשקראתי את

"דגים אינם רואים את המים" של ד"ר מרסדן ואגנר (מקושר בהמשך העמוד). המאמר הזה פשוט עשה לי "סוויץ'" בראש. עוד לקח הרבה זמן עד שידעתי שזה גם מעשי בשבילי (אחרי קיסרי... משוכת שכנוע בנזוגי) אבל מיד ידעתי שזו לידת החלום שלי.

 

[רוני של יובל ומאיה]

המאמר מקושר גם בסיפור הלידה שלך

ואני הולכת לקרוא אותו עוד מעט.

 

[swann]

זה אחד הסיפורים שהיו לי להשראה ../images/Emo13.gif

למרות שההחלטה עוד לא נפלה... התקרבתי לנושא בהדרגה. המטרה מבחינתי היא חווית לידה שונה מלידת בית החולים שהיתה לי. השלב הראשון היה - המיילדות כמובן. (את יכולה לעקוב אחרי מעללי בפורום בחיתוליו, או עוד כשהיה קומונה. כשהתלבטתי איפה לעשות את המעקב). סיפורי לידה מעצימים ומעוררי קנאה פשוט גורמים לי להגיד - אני רוצה גם!

 

[רוני של יובל ומאיה]

מוסיפה קושיות: והפעם, בנושא המשפחה

הבעסה העיקרית שלי היא עם אמא שלי. כבר יצא לנו לדבר על לידות בית (בת של חברה שלה ילדה בבית) והיא היתה כל כך בהלם מהאפשרות הזו שאני בכלל לא יודעת איך לגשת לנושא איתה. היום סיפרתי לה על מעללי המרפאה ביום שלישי ושהחלטתי למצוא מיילתד אחרת והיא היתה מזועזעת: אז כל ההריון הזה לא תראי רופא??? לקח לי בערך רבע שעה להסביר לה שמבחינת מעקב הריון ולידה, למיילדת יש כלים לפחות כמו לרופא נשים, אם לא יותר מכך. כי ממנה אני יכולה לקבל גם יחס אנושי ואישי ובעיקר - יחס נשי. היא היתה כל כך לא מרוצה שהיא סיימה את השיחה איתי. עכשיו, אמא שלי ידועה בדחיפת האף שלה לעניינים לא לה. אני אוהבת אותה והיא יקרה ללבי, אבל את ההחלטות שלי אני עושה בלי קשר אליה. הבעיה היא לא ש"היא לא תסכים" כי זה לא מזיז לי. חבל שלא נכתב ספר "איך לדבר שהורים יקשיבו"

עיצות, ANYONE? האינטואיציה שלי אומרת, לחכות עם השיחה הזו בינתיים.

 

[swann]

קצת ממה שקורה אצלינו

אמא שלי דווקא משתדלת להיות פתוחה, וסומכת עלי שההחלטות שאני מקבלת הן באופן מודע ואחראי. אחותי ואבא שלי לעומת זאת (בעצם גם אחי) מזועזעים מרעיון הלידה בבית. גם חמותי. מה שאמרתי להם - אם בעלי יסכים (אחרי שיקרא את החומר ונדבר על זה שוב), והוא זה שדואג לעניין הזה בבית - אתם יכולים להיות רגועים. וזהו. לגבי המיילדת, הראיתי כזאת התלהבות מהמעקב וכמה שהכל בסדר ושאם חס וחלילה יש בעיה הן מפנות לרופא מומחה מעולה שבמעולים ואין סיבה לדאגה. קיבלתי כמה פרצופים עקומים בטלפון ובמסנג'ר אבל לא בצורה של משהו שיושב לי על הלב. אמא שלי ואחותי אמורות להיות כאן ללידה. הן באות כמה ימים לפני התלמ ואני אעשה איתן תדרוך עם המיילדת ואני בטוחה שיהיה בסדר. כרגיל

ולמה את לא במסנג'ר? (אני בכתובת השניה).

 

[רוני של יובל ומאיה]

ועוד איך אני במסנג'ר! הוא פתוח!

תודה יקירה. כנראה שזה אחד מהדברים שלוקח לאנשים זמן להתרגל אליהם ואנחנו ממילא ידועים בתור ה"משוגעים האלה שמיניקים ולא עושים בריתמילה"

 

[רוני של יובל ומאיה]

הבעיה היא שאת BLOCKED

אני לא יכולה לקרוא לך

 

[swann]

נסי קליק ימני unblock....

 

[סטיוויה]

איך לדבר להורים שיקשיבו...

הכי פשוט-לדבר מעט ולספק רק אינפורמציה מינימלית ומסוננת.אבל להציג אותה ככה שהם יחשבו שאנחנו מה-זה משתפים אותם במה שקורה. למשל אמא שלי "נו אז נפגשת כבר עם דולה?"(מנסה לדלות ממני את המידע המסעיר שאני בעצם מחפשת מיילדת בית) אני "לא,עדיין לא. אני בודקת את האפשרויות שלי בעניין". ובזה סגרתי את הנושא. אני לא מבינה למה צריך לספר לאמא אצל מי במדוייק עושים את המעקב ההריון. מה שחשוב זה שעושים אותו אז מה זה משנה אצל מי? לסיכום,אני בעד כמה שפחות-יותר טוב.

 

[רוני של יובל ומאיה]

ככה זה אצלנו במשפחה ../images/Emo3.gif

מספרים הכל בפרטי פרטים. זו מין תכונה שכזו שיש לנו... ואם לא מספרים, אז מיד נעלבים

אבל את צודקת - לא להרבות במילים בינתיים (יהיה לי קשה אבל אני אתאמץ)

 

[סטיוויה]

הבעיה היא ש

לספר הכל בפרטים זה על הכיפאק אם זה מקובל על כולם. אבל אם את מספרת וישר חוטפת על הראש כי זה לא נראה לאמא שלך,לצורך העניין. אז מה הטעם בעצם לספר?אז יש דינאמיקה של אחד שנותן מעצמו ואחד ששואב אנרגיה.

 

[רוני של יובל ומאיה]

שאיבת אנרגיה... אוף, כמה נכון!

היא ממש שואבת אותה ממני. היא חוקרת, ואני מסםרת ותו"כ שאני מדברת אני מרגישה שאני לא יכולה לנשום וחייבת להתיישב. השאלה היא - מתי? הרי מתישהוא אני אהיה חייבת לדבר איתה על זה, במיוחד אם היא מתכוונת להגיע לכאן בסביבות הלידה (שזה יהיה מבורך מבחינתי). אני רוצה שיהיה לה זמן להתבשל עם הרעיון.

 

[סטיוויה]

מתי לספר...

וואו רוני את רק בתחילתו של תחילתו של הריון. יש לך עוד משהו כמו 33 שבועות בממוצע לספר (-: אני מאמינה שלהריון קצב משלו וכשיהיה נכון לספר ותוכלי לספר ממקום בטוח בדרך שלך וממקום רגוע שנושם ולא מאפשר לאף אחד לחנוק אותו-אז תספרי. מה שאני מנסה להגיד זה שתני לעצמך את הזמן קודם כל להתבשל עם עצמך ולהתקרקע עם ההריון.

 

[רוני של יובל ומאיה]

Yeah... you are right again ../images/Emo3.gif

I guess I will know it's time when I wouldn't feel like I have to catch my breath anymore, definitely after she will get used the the idea of midwifery care

 

[כרמית מ.]

לא ספר, אבל מאמר

במאמרים של "אמנות הלידה" (יש שם מאמרים מצויינים! מאד מומלצים) יש מאמר של בשמת אבן זוהר על אסרטיביות במשפחה. בדיוק "איך לדבר כך ש-XXX יקשיב" - ולנטרל תקיפות.

 

[debby12]

ניסיתי לחשוב מה הביאני ללידת בית

(הביאני עאלק.... עוד לא זכיתי לממש, אבל ברור לי שזה מאוד מאוד מתאים לי) יש הרבה סיבות כנראה: 1. טראומה מרופאים - רצון להימנע במידה האפשר ממגע עם צוות רפואי קונבציונלי-מוסדי אחרי שלל חוויות קשות מהעבר. 2. רצון שתהיה לי שליטה מה קורה בלידה שלי (לא שליטה באיך זה מתגלגל פיזית - בכל זאת אני עוד לא אלהים... - אבל שתהיה לי מילה באיך להתמודד עם מה שקורה) 3. בהמשך ל-2 - רצון לאוירה טובה בלידה - היה לי ברור שאם זה בבית חולים יהיה כעס וויכוחים כי צוות רפואי לא מסוגל לתת ליולדת שליטה בקבלת ההחלטות [אני אומרת את זה בצער, בלי לשפוט, יש שם הרבה סוגיות של אחריות מקצועית וכו']. אז פשוט רצון לחוויה טובה ורגועה 4. רצון לחוויה אינטימית - שלא ייכנסו אנשים ויצאו כל הזמן מהחדר. אגב - אינטימית גם עם בן הזוג. 5. קטע אגואיסטי משהו - רצון לחויה מעצימה. מבחינתי זו חוויה מעצימה לאגו/גוף/נשמה שלי. ומנגד - ההרגשה שחווית בית חולים היא בדיוק הפוכה - מגמדת כמעט-משפילה - הכורח ללבוש חלוק מכוער בלי תחתונים ושידברו אלי באדנות כאילו התמוסס לי המוח אל תוך השיליה. 6. חוסר רצון להיפרד מהתינוקת שתיולד לי - דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי (בתמורה נפרדתי ממנה פחות או יותר ל 5 שבועות מלאים בהם היא שהתה בפגיה

) במבט לאחור אני רואה שהסיבות שלי הן גם "מאהבת מרדכי" וגם מ"שנאת המן".