החלטה ומעשים לחוד...
אצלי תמיד היה לי ברור שאלד בבית.כבר עם החבר הקודם שלי, ממנו נפרדתי לפני לפחות שלוש-ארבע שנים דיברתי על זה שאלד בבית. היו כמה דוגמאות חיות סביבי (בעיקר דודה חרדית שילדה בבית כבר לפני שנים). מזמן אני לא סומכת על רופאים. הולכת אליהם לפעמים אבל הולכת עם התוצאות ועם מה שהם אומרים לי למטפלים אחרים או עושה מה שאני חושבת עם זה (וכן, לפעמים מה שאני חושבת שנכון זה להקשיב להם ולקחת אנטיביוטיקה, נגיד). ידעתי שבית חולים ילחיץ אותי ולא סמכתי על כך שאוכל להיות אסרטיבית מול רופאים בבית חולים, חשבתי שכל כך יכאב לי שלא אוכל להיות אסרטיבית והשבעתי את כל מי שהיה אמור להיות איתי בלידה שילחמו בשבילי אם חלילה נגיע לבית חולים. כנראה שכל כך חששתי, שהייתי חייבת להתעמת עם החששות שלי
ככה יצא שכשהגענו לבית חולים מיילדת הבית שלי מהר מאד שאלה אותי עם זה בסדר ללכת כי ראתה שאני מסתדרת מצויין בעצמי ואין מה לדאוג לי. למדתי מזה המון ושמחה שהיו לי כוחות לצעוק על רופאה באמצע צירי לחץ אבל מאד מקווה שבפעם הבאה אני בכל זאת אלד בבית, זה גם יותר קל כבר כשאני יודעת מה זו לידה ומה מצפה לי בגדול.