עוד שאלה שמעניינת אותי ...

[debby12]

אה - ובעניין האמא...

כנראה שיש לנו את אותה האמא

. הלואי שהיו לי עצות טובות. אני מסתדרת סך הכל טוב עם אמא שלי, ובהחלט "מתה" עליה. אבל בתחום הזה היא ממש מקוננת על מר גורלה - על ה"ילדה" המוזרה שיצאה לה. אני משתדלת פשוט לא לפרט - לא רוצה חלילה להדאיג אותה שלא לצורך. על נימוקים הגיוניים-מחקריים ויתרתי מזמן. 20 מאמרים חדשים משפיעים עליה פחות מחצי משפט של רופא נשים בן 92 שפרש מהמקצוע לפני עשרים שנה - אז חבל על המאמץ

 

[רוני של יובל ומאיה]

Thanks darling. I still have hope

for my mom, because I know that she is capable of taking in new information and learning new things and changing her mind. We went throught this route 3 years ago talking about circumcision, and she is now a supporter of leaving the baby intact. Who knows - she may end up being my doula

 

[תבשיל קדרה]

רציתי מההריון הראשון

אני לא יודעת אם את זוכרת מה כתבתי ביואל [בהריון הראשון], אבל כבר אז רציתי ללדת בבית, והשלמתי עם זה שאי אפשר כי זה תאומים (רק רופא מילד בבית, ולא הכרתי אז רופאים שכאלה).

 

[רוני של יובל ומאיה]

I didn't know that about twins...

Is this really true? Does it only apply to Israel or is it standard practice?​

 

[תבשיל קדרה]

לא יודעת אם זה רק בארץ.

תראי, תכלס - בבי"ח, לא היה מעורב רופא בלידה

 

[רוני של יובל ומאיה]

Can I ask a hypothetical question?

If your next pregnancy was a twin preg. again - would you prefer to have them at home or in a hospital? Would you hae a midwife, or a doctor to attend?​

 

[תבשיל קדרה]

בבית

קשה לי להאמין שמילדת תסכים לקבל תאומים לבד, אולי רופא ומילדת או רופא ודולה. (וכמובן - תלוי במצגים)

 

[כרמית מ.]

שאלה קשה

מצד אחד - ממש לא רואה את עצמי יולדת במקום אחר, במיוחד לידות "מיוחדות" שבבי"ח מתייחסים אליהם בהגזמה (קראתי לא מזמן סיפור לידה שהסתבר בפתאומיות, בפתיחה מלאה, שמדובר בעכוז. במקום ללכת עם מה שכבר ממילא קורה, עשו ניתוח חירום). מצד שני - לידת תאומים, או עכוז או כל מיני אחרות, זה באמת עלול להיות בעייתי בבית. ובאמת - חשובים המצגים: במצגים שהיו לתאומים שלי, אני בספק גדול אם הם היו יכולים לצאת נרתיקית, כשכולנו בחיים. ואז גם הסתבר שאחד פצפון (למרות שהריון מלא), וגם לא יכול לינוק/לאכול מבקבוק. זה לא תמיד ככה, אבל בתאומים הסבירות של סיבוכים כלשהם (בלידה או לאחד התינוקות) משמעותית יותר גדולים מאשר בלידה יחידאית. אולי הייתי הולכת על רופא ודולה, אבל יש כאן גם בעייה של מחיר, וגם שזה לא לגמרי מספיק - לא מבחינת איך שאני רואה את הלידה מצד אחד, ולא מבחינת בטיחות מצד שני. (וכמובן שצריך גם למצוא את מי שמסכים לעזור בלידה כזו).

 

[שָׂרָה]

רציתי לידת בית מההיריון הראשון

אבל עם השניה היה לי את האומץ לעשות את זה, דווקא בגלל ש'איימו' עלי שאני בסיכון גבוה. כל הסיפורים המפחידים על לידות במצב שלי שהתסבכו והנשים שעברו לידות מפחידות עם קיסרי במצב שלי (ואפילו תינוק אחד שמת בגלל נסיון לזירוז ואז התנתקות שיליה ואז קיסרי חירום), נתן לי את הדחיפה האחרונה לתת ללידה להתרחש בבית.

 

[גם למבי]

מזכיר את הספור שלי:

רציתי ללדת עם אילנה בהריון הראשון (אפילו גרתי אז בישרש). אבל לא היה לי בטחון עצמי והייתי בורה והחלטתי שהריון ראשון יהיה בבה"ח. אח"כ גיליתי שהוא לא התהפך אז לא הייתה שאלה. אני מאוד מצטערת על כך. היום אולי אפילו הייתי מנסה ללדת כך בבית. אולי בגלל שאני קוראת עכשיו את הספר של אינה מיי גוסקין אז אני תחת הרושם ואני נורא עצובה לקרוא על הלידות ההפוכות שהיו שם ואיך אפילו לא ניסיתי. הניתוח הוא צלקת אחת גדולה (ולא פיסית דוקא) ובגלל שאני נחשבת בסיכון אני מפחדת להתקרב לבה"ח ולהיות קורבן למפל התערבויות שסופו (כמעט) ידוע מראש. מאז קראתי וקראתי וקראתי ואני מרגישה שהבטחון העצמי שלי עולה. אני עדיין עובדת על עצמי.

 

[גם למבי]

ושכחתי: משפחה

לא מספרת ולא מתייעצת גם כך אני מצליחה לנשאיר את המשפחה בשוק ממני כל פעם והם חושבים שאני קוקו לגמרי - לא התחתנתי, לא מלתי את בני ועכשיו... הם ישמעו שילדתי בבית... אני לא מתפה לתמיכה בגלל מקובעות מחשבתית וזאת בלי קשר שיש כמה שאני מאוד אוהבת ומעריכה. עם אמא שלי אני לא בקשר חם, אנחנו לא קרובות נפשית, למרות שאנחנו רואות אחת את השנייה לפחות פעם בשבוע. אז היא בכלל לא תמיכה בשבילי. חבל.

 

[רוני של יובל ומאיה]

רגע... אז הם יחשבו שילדת בבית חולים

לא תספרי להם שהלידה נעשתה בבית?

 

[גם למבי]

ברור שאספר

אבל אחרי או בלידה עצמה אם אצטרך שיעשו לי ביבסיטר על גל. אבל לא מראש ולא אזום דיונים בנושא. אין לי כח. גם לרב החברים אני מתלבטת אם לספר. אני לא רוצה לשמוע ספורי זוועה על אמהות ותינוקות שמתו בבית ועל כך שאני סתם מסתכנת וכו וכו. לחברה הכי טובה ספרתי וגם בקשתי שתהיה איתי.

 

[רוני של יובל ומאיה]

עכשיו הבנתי אותך ../images/Emo13.gif

אני חושבת שדווקא כן חשוב לי לדבר על הנושא, בעצם יותר חשוב לי להשמיע את קולי ולסגור בכך את העניין. אני מדברת על המשפחה כרגע. זה (שוב) קצת כמו העניין עם הבריתמילה - מודיעה שזו החלטתנו ולא משאירה פתח לדיונים או נסיונות שכנוע וסיפורי זוועה שכל אחד שמע מהשכנה של הדודה של האבא (אבל אף אחד לא מכיר בעצמו). נראה לי שמה שבסוף יקרה זה שאני אספר בשלב קצת יותר מאוחר של ההריון, יותר לקראת הלידה, כשכבר הכל יהיה ברור וידוע ובריא.

 

[גם למבי]

ספרי איך היה ומה היו התגובות.

איזה שבוע את? אולי נספר בערך באותו הזמן... אני בשבוע 19

 

[רוני של יובל ומאיה]

אני אחרייך בערך בשלושה חודשים ../images/Emo3.gif

כו-לה שבוע שש. אז באמת יכול להיות שנספר באותו הזמן, אם אני אספר בערך באמצע ההריון ואת תספרי בלידה עצמה

 

[swann]

אני בינתיים אומרת שעוד לא הוחלט

למרות שיותר הוחלט מלא הוחלט.

זה מרגיע אנשים שאני "רק חושבת על זה".

 

[Manty]

..My road

I believe it all started at MY birth, where my dad caught me, since my mom was left by the stuff to go get lunch. My mom always told me my birth story with so much happiness and love (with my father adding extra spice), that I arrived at birth with no fear (of pain, of drs, of ANYTHING) and alot of excitment. Unfortunately, my first birth (a planned hospital one) never got a chance to take me to the place my mom had prepared me for, as I started bleeding at 37 weeks and had an emergency c-sec. With my second pregnancy, my focus was on 'getting my vbac'. I labeled my self (with the graceous help of every one around me) high risk, so although a birthing center did cross my mind, I opted for another hospital birth arming my self with loads of information and assertiveness (much needed since my dr had very little faith in me). When I got my vbac, I thought I had reached the peak! It was a very relaxed birth where I was basically left on my own with little interruption and few interventions. Despite it taking 35 hours, the pushing stage lasted only 20 minutes and was very empowering! After this birth, I fell in love with birth and started looking at it as a possible future occupation (midwife/dula). I started reading books (just before internet age) and also subscribed to the magazine Midwifery Today. In one of the issues, I came across a movie recommendation. The name of the movie was 'A clear road to birth'. I had no idea what the movie was about but decided to check it out and followed the link in the magazine to Laura Shanely's website (just started using internet). I will never forget that night! I spent about 3 hours reading Laura's site, including all the birth stories, and just knew - THIS IS FOR ME! It made perfect sense to me and I felt like I finally arrived at my truth

I contacted Laura to order the movie and find out more information, and she directed me to a yahoo group of unassisted birth. I spent the next year on that list, absorbing faith, unlearning fears (which admittingly, I didn't have many to begin with), and letting go of every 'truth' I held on to until that point in my life. When I got pregnant the following year, I had very little to no doubt about how I was going to birth - at home, unassisted! I made no plans for my pregnancy either and ended up having a complete unassisted pregnancy as well. I did face opposition, especially from my husband, and it wasn't until I actually went into labor that he became supportive (and did an amazing job at it!!), but it never shook my confidence or my determination. As for my mom, well, as I mentioned at the begining, she was the one to plant the seed of love for birth in me, so it was very natural for me to phone her the day I discovered Unassisted Birth, and share with her all my enthusiasm. She, in a typical manner, was happy just to hear the excitment in my voice, but also agreed with my sentiments. After I showed her the movie 'A clear road to birth' she got absorbed in its simple truth, conveying the message to many of her friends.. I invited her here for my unassisted birth (more for my husband than for anything else) and she proved to be my biggest supporter especially as I went into labor only after 42 weeks and my husband was totally cracking up.. I am not decided on whether I want her here for the comming birth or right after (my husband prefers the former, I the latter) but since I don't really have a due date I'll let fate decide

This has turned very long, but I just wanted to add one more thing about - control. For ME, giving birth is all about letting go of any sort of control and just giving in, in every sense, to my body. This is one reason I want no attendants, no professionals around me, no one who might take something from me at birth. I want no one telling me, suggesting, commenting. I just want to be left alone so I can leave my body alone, so it can do its 'job' the best way it knows.​

 

[רוני של יובל ומאיה]

Your story is very empowernig ../images/Emo13.gif

I see this road again and again: c-section, then hospital birth, then home birth. It is amazing whre life brings us - if you would have asked me 5 years ago I would have never guessed that I would be where I am today.​

 

[ט ו ש ה]

אפשר לענות גם אם זה עדיין בתיאוריה?

אני עדיין לא בהריון, ובטח שלא ילדתי, וכל נושא הלידה בבית נמצא כרגע בבירורים בגלל המחלה שלי, אבל ביני לבין האיש יש הסכמה גלויה וברורה שאם וכאשר - אנחנו נלד בבית. האמת היא שנאי חייבת את הכל ל-POOH. אילוליא היא ו"הרעיון המטורף" שלה ללדת בבית, אני בספק אם אי פעם הייתי מגיעה לקונספט הזה לבד. אני באה ממקום מאד מיינסטרימי, שמשתנה לאיטו רק בשנים האחרונות, ככה שהרעיון של ניתוק מהמערך הרפואי היה לי מאד מוזר וחריג. ואז הופיעה POOH, וביקשה שאלווה אותה, וככל שהקשבתי לה יותר, ולמיילדת החכמה שלה, וקראתי, ועשיתי כל מיני "חושבים" עם עצמי, הבנתי שבעצם זה מא דהגיוני וטבעי לי, מכמה ומכה סיבות, שאת רובן דבי ציינה בהודעה שלה. 1. אני מאד לא אוהבת רופאים, ולא אוהבת בתי חולים. פגשתי רופאים רבים ו"ביליתי" לא מעט בבתי חולים, ואחד הקשיים הגדולים שלי היו חוסר ההקשבה אלי כאינדיבידואל, חוסר הרגישות שגיליתי הרבה פעמים, ובעיקר - ככל שהתבגרתי - הבנתי יותר ויותר שרופאים הם לא אלוהים, ופתאום הביטחון העיוור שהיה לי בהם התפוגג. 2. כתוצאה מ - 1, אני לא ממש סומכת על רופאים, אני סומכת על עצמי, אני סומכת על האיש שלי, אני סומכת על חברים טובים, על משפחה, אבל על אנשים זרים - לא ממש. 3. חשוב לי שקט, חשובה לי אינטימיות, חשובה לי פרטיות, ובעיקר - חשוב לי לעשות את ההחלטות שלי על עצמי בעצמי. אני רואה היום, כשאני מטפלת בעצמי בנסיבות קצת שונות, את הפער בין מה שהרופאים חושבים שהוא "נכון" לבין מה שאני רגישה כ"נכון" ואני לא רואה איך אפשר לגשר על הפער הזה בבית חולים. זו גם אחת הסיבות שאני מתעקשת להיות מיילדת מתוך המערכת (פעם, כשאני אגדל), בעיני, כל הסיבות שמרחיקות אותי מהרצון להיות יולדת בבית חולים, הן בדיוק הסיבות שבגללן חשוב שיהיו מיילדות מודעות, פתוחות וקשובות בתוך המערכת. ברור לי שמיילדת היא לא אלוהים ובטח שלא מתייחסים אליה כאל כזאת בבית חולים, אבל ככל שאני קוראת יותר סיפורי לידה ואני רואה את מקומה של המיילדת בסיפור של היולדת, אני רואה כמה היחס האמפטי, הנכונות לעבודה קצת פחות קונבנציונאלית וההקשבה ליולדת עושות הבדל.