עושר זה דבר שנבנה בשלבים. לכן החל מרגע שאני אהיה עשיר, עדיין יעבור עוד זמן מה עד שאהיה עשיר מספיק בשביל לבנות לעצמי את אחוזת הענק שלי

[hrpbiiapnrpeltework]

הביוגרפיה עליה מאת דן מוריין. בואו נראה באמת איזה בן-אדם היא

 

[hrpbiiapnrpeltework]

עוד לא התקדמתי יותר מידי כי אני קורא עוד ספר במקביל (מה שאני לא עושה על-פי רוב אבל מכיוון שנשארו לו שבועות ספורים אז התעוררה תחושת דחיפות להתחיל לקרוא את הספר) ויש לי עוד כל מיני דברים לעשות, אבל אם לסכם את מה שנראה לי עד כה...

היא בן-אדם חזק. היא בן-אדם נחוש. היא אידיאליסטית. אמא הייתה דמות חזקה ברקע.

הספר עצמו והסיפור מעניינים, קלילים, זורמים.

סה"כ עד עכשיו אני מרוצה מהספר ומרוצה ממנה כבן-אדם ממה שאני מבין עליה ועל האופי שלה עד כה.

זה מתקדם טוב. אחזור שוב פעם בשלב מאוחר יותר ולאחר שאסיים את הספר בשביל סיכום רחב, מקיף וממצה יותר

 

[hrpbiiapnrpeltework]

 

[SupermanZW]

טוב, ערני31. https://www.tapuz.co.il/threads/הרע...אן-זה-הסנונית-הראשונה.15669124/post-145788963

 

[hrpbiiapnrpeltework]

טוב, ערני31. https://www.tapuz.co.il/threads/הרעב-הקטלני-מתחיל-רשמית-בראש-השנה-הקרוב-אבל-מה-שקורה-בסודאן-זה-הסנונית-הראשונה.15669124/post-145788963

מאור פז אלוהיך, הוא למעשה המעריץ של מאור פז אלוהיך, ערני31? בדיחה מצוינת. משעשע ביותר

ישר כוח, הסוגד SupermanZW.

 

[Harrington]

אני האדם החכם ביותר במדינה. נקודה. סוף סיפור.​

נניח לצורך הדיון שזה נכון. אבל למה "האדם החכם ביותר" מרגיש צורך לצעוק כל הזמן שהוא "האדם החכם ביותר"?

 

[hrpbiiapnrpeltework]

נניח לצורך הדיון שזה נכון. אבל למה "האדם החכם ביותר" מרגיש צורך לצעוק כל הזמן שהוא "האדם החכם ביותר"?

כדי שהאנשים ידעו. כדי לעשות שם לעצמי. כדי שהאנשים יכירו את ערכי. הדברים האלו כשלעצמם לא באמת מעניינים אותי, אתם הרי מכירים אותי, אני כל-כך מלא בעצמי שאינני זקוק לאישורו של איש מלבד של עצמי, אבל אני לא יכול לעשות הכול בעצמי, והכרת האנשים בערכי היא אמצעי על-מנת לשכנעם לכדי שיתופי פעולה בעתיד על כל מיני תוכניות ומיזמים. ואני לא מתכוון לאנשים שכותבים בתפוז. רובם לא אנשים וואו. לא כולם בהכרח כאלו גרועים, אבל אתה יודע, אנשים ממוצעים. לא באמת יש לי כזה מה להיעזר בכם. כל השרשורים האלו שאני כותב כל הזמן, הם יותר בשביל מיליארדרים, פוליטיקאים, ואנשים רבי עוצמה לקרוא בעתיד, בייחוד השרשורים באנגלית. בעתיד, אני אפגוש אנשים כאלו ואראה להם על המחשב את כל הדברים הגאוניים שאמרתי כבר לפני הרבה שנים והם מיד ישתפו איתי פעולה בכל מה שאני רוצה.

זה שגם אתם מעריצים אותי, ושרק בשרשור זה יש תגובה של מישהו הרואה בי את אלוהיו, ביקש ממני ללמד אותו איך עושים אלפי אחוזים בשנה לאחר שראה אותי עושה זאת ללא כל מאמץ אל מול עיניו והעביר מיליונים שלו ושל אחרים ממקום למקום, זה הכול טוב ויפה, אבל לא באמת יש כזה הרבה שאתם יכולים לעשות בשבילי או בשביל לקדם אותי. עמכם הסליחה.

על החתום,

מלככם.



או אלוהיכם, במקרה של אנשים כמו סופרמן, הנמנה על הגרעין הקשה יותר של המעריצים שלי, אלו הסוגדים אותי כאלוהיהם.

אני, כמו מה שסופרמן, סבא של כיפה אדומה, דני אבני ועוד כמה רואים אותי בתוך הראש שלהם:

 

[Harrington]

כדי שהאנשים ידעו.

אלא שבשביל זה מספיקה כותרת אחת. שרשור אחד. בוודאי אם במהלכו אתה חוזר על הטיעון הזה 800 פעם. לפתוח עשרות שרשורים עם אותו מסר מידי שבוע, שמע, לא חושב שזה מעיד על חוכמה יתרה. יותר על אובססיביות. על חוסר בטחון עצמי (בניגוד למסר שהדברים מבקשים לכאורה להעביר).

 

[hrpbiiapnrpeltework]

כי כאילו, בואו נהיה הוגנים, אני הרי קיבלתי די והותר ביקורת על "נקודה. סוף סיפור" אז אולי בכל זאת צריך למצוא משהו אחר, ובסופו של דבר לכל אחד יש את האמרה המיוחדת שלו. אצל הרינגטון זה "מיציתי". אצל המומחה זה "זה הכול חלק מהקנוניה". אצל מוטי זה "מחבלים פלסטינאצים". גם לי צריך להיות משהו, אז אם יותר מבן-אדם אחד ויותר משניים אומרים לי "נקודה. סוף סיפור" זה לא לעניין, אז אולי באמת צריך להחליף, ומה שאני חשבתי עליו, זה "אני מאור פז". כי קודם כל, גם זאת איזושהי אמרה שאני אומר לפעמים, אז למה לא להפוך אותה לאמה הגדולה האחת העיקרית? דבר שני, גם זאת אמירה אם אותו רעיון ומסר של "נקודה. סוף סיפור". מה זה "נקודה. סוף סיפור" ומה זה "אני מאור פז"? "נקודה. סוף סיפור" ו"אני מאור פז" זאת אומרת "אני בן-אדם מאוד חכם אז אני יודע על מה אני מדבר ואתם צריכים להאמין לי ולסמוך עליי בנוגע לזה". זה בדיוק המסר של כל אחת מהאמירות האלו, וככה בעצם אני אולי מחליף את המילים, אבל נשאר עם אותו המסר, רק עם הבדל אחד קטן, וזה מה שמביא אותנו אל הנקודה השלישית. "אני מאור פז" אומר בדיוק את מה שאומר "נקודה. סוף סיפור", רק פי אלף יותר חזק ומרשים, כי כל בן-אדם חכם, מוכשר, סמכותי, בטוח בעצמו ומבין עניין יכול להגיד "נקודה. סוף סיפור". מצד שני, כמה אנשים יכולים להגיד שהם פאקינג מאור פאקינג פז למען השם? להחליף את "נקודה. סוף סיפור" ב"אני מאור פז"? מהי פסיקת הנתינים?

 

[SupermanZW]

כדאי להחליף, נשמע יותר טוב.

 

[Harrington]

כי כאילו, בואו נהיה הוגנים, אני הרי קיבלתי די והותר ביקורת על "נקודה. סוף סיפור" אז אולי בכל זאת צריך למצוא משהו אחר, ובסופו של דבר לכל אחד יש את האמרה המיוחדת שלו. אצל הרינגטון זה "מיציתי". אצל המומחה זה "זה הכול חלק מהקנוניה". אצל מוטי זה "מחבלים פלסטינאצים". גם לי צריך להיות משהו, אז אם יותר מבן-אדם אחד ויותר משניים אומרים לי "נקודה. סוף סיפור" זה לא לעניין, אז אולי באמת צריך להחליף, ומה שאני חשבתי עליו, זה "אני מאור פז". כי קודם כל, גם זאת איזושהי אמרה שאני אומר לפעמים, אז למה לא להפוך אותה לאמה הגדולה האחת העיקרית? דבר שני, גם זאת אמירה אם אותו רעיון ומסר של "נקודה. סוף סיפור". מה זה "נקודה. סוף סיפור" ומה זה "אני מאור פז"? "נקודה. סוף סיפור" ו"אני מאור פז" זאת אומרת "אני בן-אדם מאוד חכם אז אני יודע על מה אני מדבר ואתם צריכים להאמין לי ולסמוך עליי בנוגע לזה". זה בדיוק המסר של כל אחת מהאמירות האלו, וככה בעצם אני אולי מחליף את המילים, אבל נשאר עם אותו המסר, רק עם הבדל אחד קטן, וזה מה שמביא אותנו אל הנקודה השלישית. "אני מאור פז" אומר בדיוק את מה שאומר "נקודה. סוף סיפור", רק פי אלף יותר חזק ומרשים, כי כל בן-אדם חכם, מוכשר, סמכותי, בטוח בעצמו ומבין עניין יכול להגיד "נקודה. סוף סיפור". מצד שני, כמה אנשים יכולים להגיד שהם פאקינג מאור פאקינג פז למען השם? להחליף את "נקודה. סוף סיפור" ב"אני מאור פז"? מהי פסיקת הנתינים?

מצחיק אותי תמיד כשמישהו מתבטא ב'זה המצב, נקודה', כאילו דבריו הם תורה מסיני ולא ניתן לערער עליהם. זאת יהירות שבדרך כלל לא במקומה כלל. אמנם דבריך שטופי יהירות, כך שזה לא מה שישנה משהו אצלך, אבל אני מדבר באופן כללי על אלו שנוהגים לכתוב את המילה 'נקודה' בסוף טענתם.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

אתמול ולאחר שחזרתי ממבחן סוף הקורס ב"פילוסופיה של החינוך", סוף-סוף סיימתי את "בדרך שלה" על קמלה האריס מאת דן מוריין. בדיוק בזמן בשביל חודש ההשבעה המשוער שלה לנשיאות. לא שבמצב רגיל באמת לוקח לי כזה הרבה זמן לקרוא ספר באורך הזה, דרך אגב, כן? אני מקווה שזה ברור. פשוט כבר קראתי ספר אחר במקביל (עוד דבר שעל-פי רוב אני לא עושה אותו) אבל כאמור, ביידן גוסס והזמן דוחק, ולכן מיהרתי לקרוא את הספר.

אז, קמלה האריס, נשיאת ארצות הברית הבאה, איזה מן בן-אדם היא? כפי שאמרתי, ובתור התחלה, היא בן-אדם חזק. היא בן-אדם נחוש. היא אידיאליסטית. אמא שלה הייתה דמות חזקה ברקע.

יותר מזה, היא מאמינה בפוליטיקה תקיפה, היא קשוחה, היא שנונה, היא קפדנית, היא חרוצה, היא חכמה, רבת-פנים ורב-תקבותית. קמלה האריס לא מפספסת הרבה ושוכחת אפילו פחות.

הרחק מהמצלמות היא מפגינה אמפתיה וטוב לב כלפי אנשים שלא יכולים לעזור לה, אבל אנשים שמכירים אותה היטב טוענים שהיא קרה ומחושבת.

בספר כתוב שהיא "אמנם חיה לעין הציבור האמריקאי כולו, אבל היא לא חושפת פרטים אישיים רבים על עצמה. היא אנינת טעם ונהנית לבשל ולאכול במסעדות משובחות ובמזללות נידחות".

קמלה האריס מספרת על אמא שלה שהיא "לימדה אותה כמה חשוב לעבוד קשה" ו"להאמין בכוחה לתקן עוולות".

קמלה האריס היא בן-אדם שמשאיר רושם רב. משהו בה תמיד חודר.

בספר מסופר ש"האריס הייתה לנשיאת איגוד הסטודנטים השחורים למשפטים בהייסטינגס. אבל אנשים שהכירו אותה שם אמרו שלא בלטה. היא לא סיימה את הלימודים בהצטיינות כלשהי".

נו טוב, אני מניח שאנחנו לא באמת צריכים להיות מופתעים. הרי ציונים הם לא באמת מדד לשכל. לא בלטה? לא סיימה את הלימודים בהצטיינות? מזכיר לנו מישהו?



עוד מסופר על קמלה בספר, ש"כתובעת, היא אכפה נחרצות את חוקי קליפורניה שנחקקו במטרה למנוע אחזקת נשק בידי אנשים שלא צריכים להחזיק בו".

עוד ציטוטים מתוך הספר:

"האריס האנרגטית לא חששה לקחת תיקים קשים והייתה ממוקדת כלייזר ושאפתנית".

"ננסי אומאל,י פרקליטת המחוז דאז, ראתה שהאריס מצטיינת במיוחד עם קורבנות צעירים של תקיפה מינית. היא ידעה להרגיע אותם ולהחזיר להם את הביטחון. חלק מהצעירים והצעירות האלה יצרו איתה קשר זמן רב אחרי שהמשפטים בעניינם הסתיימו, מתוך אמונה שהאריס מבינה מה עובר עליהם".

"כשהיא דיברה עם אנשים, היא יצרה קשר עין...היא גרמה לכל איש ואישה שדיברה איתם להרגיש שהם האדם החשוב ביותר בחדר".

"קמלה עשתה רושם של הגינות וטוב לב. אם נתנו לה חדר, היא התחברה עם האנשים".

"לעיתים קרובות האריס הגיעה למטה לפני עלות השחר"?

"האריס ניחנה בהתלהבות, בקסם ובכריזמה שמשכו מתנדבים והניעו אותם להפיק מעצמם את המיטב".

"היא התבלטה בכישרון, בכריזמה, באינטליגנציה, בנחישות ובנכונות להילחם בעוז".

"הכרזתה המוקדמת של האריס, שנתיים לפני הבחירות, נהפכה לטקטיקה שלה בהתמודדויות: להתייצב מוקדם, בגדול ובכוח במטרה להקטין את מספר המועמדים הסבירים בפריימריז הדמוקרטיים" (קצת מזכיר את טראמפ, לא?).

"האריס הייתה לפעמים קשוחה לעובדיה, קצרת רוח ונוקשה".

"מבריקה, מעורה בפרטים, קשוחה, תחרותית".

"מנהיגה, חכמה, פעילה, רב-הישגית".

"תובעת חכמה, קשוחה ומנוסה שהתנגדה באופן עקבי לוול סטריט".

"בסירובה להתראיין חיזקה השקפה קיימת בין כתבים ויריבים שהיא זהירה יתר על המידה".

"היא יצרה לה בעלי ברית וחילקה טובות, בידיעה שתרצה לקבל את תמורתן בשלב מסוים".

"בהינתן מעמדה, האריס התכוננה להוביל את ההתנגדות לנשיא המפתיע, החריג והמפלג, שהיה בעיניה גם גזען" (טראמפ).

"רבים מעובדי הסנאט החיוניים גילו שקל הרבה יותר לגשת להאריס מאשר אל רוב עמיתיה. הנגישות הזאת השתלמה לה".

"היא מישהי שפשוט מעניין מאוד להיות איתה".

"בניגוד לקוואנו, שלמד בייל לתואר ראשון ולימודי משפטים וסיים בראש המחזור, האריס למדה משפטים בבית-ספר ציבורי באזור טנדרלוין בסן פרנסיסקו ובהחלט לא הייתה מצטיינת השכבה. אבל היא הכירה את החוק היטב והפגינה מיומנות של פרקליטה מנוסה בבית המשפט כששאלה שאלה שנגעה ללב העניין העומד על הפרק".

"היא עושה רושם של אישה חכמה ביותר, חמימה, נלהבת, ואולי הכי חשוב, מישהי שמגלמת בדמותה את השאיפות והמאבקים של כל אמריקאי".

"משתתפים בקבוצות מיקוד אמרו שהיא עושה רושם של מועמדת חזקה ובעלת סמכות מוסרית".

 

[hrpbiiapnrpeltework]

חוות הדעת המלאה על קמלה האריס בשרשור הבא :

מכיוון שלא נשאר לו עוד הרבה זמן, ומכיוון שהכהונה שלה ממילא תימשך לא יותר מכמה חודשים שלאחריהם הספר כבר לא יהיה רלוונטי, אינני יכול לדחות עוד את קריאת | תפוז פורומים (tapuz.co.il)

 

[hrpbiiapnrpeltework]

אלא שבשביל זה מספיקה כותרת אחת. שרשור אחד. בוודאי אם במהלכו אתה חוזר על הטיעון הזה 800 פעם.

אל תדאג. עברנו כבר חצי מהדרך. פתחתי שרשור בשם "אני האדם החכם ביותר בתפוז. נקודה. סוף סיפור" ושרשור בשם "אני האדם החכם ביותר במדינה. נקודה. סוף סיפור". עכשיו נשאר רק לפתוח שרשור בשם "אני האדם החכם ביותר בעולם. אני מאור פז" ו-"אני האדם החכם ביותר בהיסטוריה. אני מאור פז"

לפתוח עשרות שרשורים עם אותו מסר מידי שבוע, שמע, לא חושב שזה מעיד על חוכמה יתרה.

נכון, מה שמעיד על חוכמתי היתרה זה כל הישגיי העל-אנושיים, כל אחד מהם יותר בלתי אפשרי מהשני.

יותר על אובססיביות.

פחחחחחחח....(קרדיט לכוכבית מצויה ).

על חוסר בטחון עצמי (בניגוד למסר שהדברים מבקשים לכאורה להעביר).

איזה חוסר ביטחון עצמי? יש לי כל-כך הרבה ביטחון עצמי שזה דוחה

 

[hrpbiiapnrpeltework]

מצחיק אותי תמיד כשמישהו מתבטא ב'זה המצב, נקודה', כאילו דבריו הם תורה מסיני ולא ניתן לערער עליהם.

לפעמים זה כך

זאת יהירות שבדרך כלל לא במקומה כלל.

בדרך כלל

אמנם דבריך שטופי יהירות, כך שזה לא מה שישנה משהו אצלך

אני לא חושב שדבריי שטופי יהירות

אבל אני מדבר באופן כללי על אלו שנוהגים לכתוב את המילה 'נקודה' בסוף טענתם.

אני נוטש את "נקודה. סוף סיפור" ועובר ל"אני מאור פז". "אני מאור פז" זה "נקודה. סוף סיפור" על סטרואידים

 

[hrpbiiapnrpeltework]

 

[hrpbiiapnrpeltework]

היום הייתי בסינמה סיטי בראשון לציון, מקום הבילוי המועדף עליי. קודם כל אכלתי במקדונלד'ס (110 שקל), אחרי זה סרט (כרטיס לסרט 44 שקל, פופקורן ושתייה עוד איזה 40), אחרי זה שני ספרים בצומת ספרים (180 שקל), ואז כשסיימתי בסינמה אבא הצטרף אליי והמשכנו יחד לקניון הזהב (וברור שמאותו הרגע ואילך כל ההוצאות עליו ולא מהתקציב החודשי שלי, כן?). אני מגיע לקניון הזהב, קונה לעצמי קצת בגדים, לא הרבה, ארבע מכנסיים ושני חגורות (1,250 שקל), ממשיך להסתובב עוד קצת, מילקשייק (40 שקל), בושם (בעיקרון, אני אוהב את הבושם שלי של השאנל 5 לגבר, אבל אוהב להתנסות בדברים חדשים אז קניתי משהו אחר [עלה 520 שקל, או אולי 550, לא זוכר]), פאזל (85 שקל), עוד קצת הסתובבתי, עוד קצת קניות, עניינים, שטויות, ובסוף אני שם לב שכבר שעות אחר הצהריים המאוחרות. אני מבין שיאללה, די, סיימנו, ומתחיל לחשוב על חזרה הביתה, ולהודיע לאבא שסיימנו, יאללה, הולכים, אבל עשיתי כל-כך הרבה דברים, שכבר עוד מעט הגיע הזמן לאכול ארוחת ערב, אבל לא בא לי לחזור הביתה ולאכול את מה שאמא אולי הכינה באותו היום או מה שבמקרה יש במקרר, אז למרות שלא התכוונתי לאכול מקדונלד'ס פעמיים היום, אני ואבא נכנסנו למקדונלד'ס של קניון הזהב לארוחת ערב מוקדמת, אבל הסתבר שהם לא מקבלים מזומן, ואני עובד רק עם מזומן, אין לי כרטיס אשראי. אני לא מאמין בהם וגם לא זקוק לאחד.

מזל שאבא הצטרף אליי אחרי הסינמה סיטי (יחד עם כרטיס האשראי שלו) ככה שבכל זאת יכולנו לאכול שם והכול הסתדר (ועל הדרך ולפני שסיימנו סופית וחזרנו הביתה קנינו גם לאמא ואחי הקטן). בכל מקרה, ובנוגע לתקרית חוסר האפשרות לשלם במזומן בסניף המקדונלד'ס של קניון הזהב, לא ניסיתי לברר יותר מידי לעומק מה פשר העניין. פשוט אמרתי להם שבכל המכונות כתוב שאין אפשרות לשלם במזומן והם פשוט אמרו לי "כן, זה בלי מזומן". מה אני אגיד לכם? אני מקווה שזאת סתם הייתה תקלה או משהו במכונות היום ספציפית או משהו בסגנון, ושזה לא באמת-באמת סניף שפשוט לא מקבל מזומן וזהו זה. כי אם כן, אז אתם יודעים מה זה אומר? זה אומר שהחוק לצמצום שימוש במזומן עובד, ושבאופן כללי, כל המזומן בירידה, והאשראי בעלייה. מעניין מה יהיו ההשלכות על הכלכלה אם זאת הולכת להיות מגמה רצינית וארוכת טווח. לדעתי, בגדול, השלכות שליליות. בכל מקרה, פחות עפתי על הרעיון.

לאחר הארוחה אבא הקפיץ אותי הביתה, אבל היה צריך להמשיך בשביל לאסוף חבילה שהגיעה, ספק בשבילי, ספק בשביל אחי הקטן. עליתי לביתי ולחדרי, אפוף דאגות באשר לכיוון שאליו העולם צועד מבחינת מה שמקובל ככסף וכאמצעי חליפין. אבא חזר לאחר זמן מה עם החבילה. הסתבר שזאת הייתה חבילה ב-400 שקל שהזמנתי לפני כמה זמן ושחיכיתי לה במיוחד. התעודדתי במעט. לפחות עד הפעם הבאה שבה המעבר מהמזומן אל האשראי והקריפטו, יטרדו את מנוחתי.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

לוק הוקינס היה צעיר, בריא ומאושר. הוא היה חכם והוא היה מוכשר. היו לו הרבה חברים, הוא היה חתיך, והוא היה עשיר, ולפני עשר שנים, היום, הוא נכנס לחדר שלו בדירה שלו ותלה את עצמו מהמנורה. הוא היה בן 16.

חברה קרובה מתארת תחושות קשות, על כך שעצם זה שיום אחד הוא היה בחייה, וביום הבא כבר לא, זה רעיון שמאוד קשה לקבל אותו.

חבר קרוב אחר מספר שהוא היה אחד הבחורים הכי מצחיקים, הכי אדיבים והכי נעימים להיות בחברתם, ושהלוויה הייתה כל-כך עמוסה באנשים, שהם בעצם היו צריכים לשים מאות כיסאות בחוץ, רק כדי שיהיו מקומות ישיבה לכולם.

כעת נותרת השאלה, מה גורם לבחור כל-כך צעיר, כל-כך מוצלח ומצליח, כל-כך אהוב ונאהב, לנטול את חיי עצמו בצורה כל-כך קשה וטראגית.

השם שלו היה לוק הוקינס, זהו סיפורו:

לוק הוקינס נולד ב-1998 בניו-יורק סיטי שבניו-יורק, והתגורר בדירה בקומה ה-49 של מגדל יוקרה ברובע מנהטן.

הוא למד בבית-הספר הפרטי השתיים-עשרה שנתי אווניוז, שעלות הלימודים בו היא 45,000 דולר אמריקני לשנה.

היו לו חיים טובים, הוא עשה הרבה כיף במשך הרבה זמן.

וכפי מה שנאמר בהתחלה, הוא היה צעיר, בריא ומאושר, הוא היה חכם והוא היה מוכשר, הוא היה חתיך, והוא היה עשיר.

אז למה? למה? למה הוא עשה את זה? למה הוא התאבד?

התשובה טמונה בסרט הדוקומנטרי שאליו הוא הצטלם בשנת 2014, השנה האחרונה לחייו, ושיצא בשנת 2015, "תלמידים עשירים, תלמידים עניים", זהו השם שבחרו לו בעברית, וזאת בגלל הקושי לתרגם בצורה מוצלחת את השם באנגלית, "Class Divide".

לוק הוקינס היה בחור מצחיק, אדיב ונעים. היה לו לב טוב, הייתה לו נשמה טובה, והוא היה רגיש, אבל אולי יותר מידי. לוק היה רגיש לסביבתו, והוא היה רגיש לסוגיות של מעמד וחברה, סטטוס, כסף ופריבילגיה.

הוא היה עשיר, אבל הוא הרגיש שלא בנוח בתוך העור של עצמו בגלל זה. הוא לא אהב את זה. הייתה לו בעיה עם זה. הייתה לו בעיה עם זה שלו יש בזמן שלאחרים אין. זה מה שהוא מספר לנו בסרט הדוקומנטרי שהוא הצטלם אליו.

אבל זה לא רק, וזה לא בדיוק, שהייתה לו בעיה עם הפערים הסוציו-אקונומיים, באותה המידה שבה הפריע לו סדר הגודל של הפער. זה לא היה מפריע לו אם הוא פשוט היה מישהו שהיה לו, בגבולות ההיגיון, בשעה שלאחרים יש פחות, בגבולות ההיגיון. מה שבאמת הפריע לו זה סדר הגודל של הפער. הפריע לו איך שהוא גר בדירת יוקרה ושהוא בן למיליונרים כבדים (בדולרים אמריקניים), בשעה שלאנשים אחרים אין אפילו בתים לגור בהם, והם נאלצים לגור בדיור ציבורי מוזל מטעם המדינה. הפריעו לו ארוחות היוקרה שלו במסעדות ובתי קפה במאות דולרים, בשעה שלאחרים אין מספיק כסף בשביל לחם, ביצים וחלב במחיר מפוקח בסופרמרקט. הפריעו לו הבגדים היקרים שלו, גם כן במאות דולרים, בשעה שלאחרים בקושי יש כסף לקנות לעצמם את הבגדים הכי זולים שיש. הפריעו לו הטיולים שלו בחו"ל, עם כרטיסי טיסה באלפי דולרים במחלקות עסקים ליעדים נחשבים, בשעה שאחרים אף-פעם לא היו בחו"ל. הפריע לו שהבית-ספר הפרטי שהוא הולך אליו עולה 45,000 דולר לשנת לימוד בשעה שאחרים צריכים לשלוח את הילדים שלהם לבית-ספר ציבורי בחינם.

ובסופו של דבר, וכנראה מעל הכול, מה שהכי הפריע לו, והזיק לבריאותו הנפשית ומצב רוחו, היה עצם זה שהוא גר באזור מעורב של הרבה אנשים עשירים שגרים ליד הרבה אנשים עניים, לא רחוב ליד רחוב, אלא ממש בתוך הרחובות עצמם, כאשר העשירים גרים מצידו האחד של הכביש, והעניים מצידו השני, וכאשר יש ממש גם בניינים מעורבים, כאשר העניים גרים בקומות נמוכות, והעשירים בקומות הגבוהות, ולוק הוקינס עצמו אף התגורר בבניין כזה ממש. וגם הפריע לו תהליך הג'נטריפיקציה, שבמהלכו העשירים, כמותו, נכנסים למנהטן, ודוחקים את האוכלוסייה הענייה שהייתה שם קודם, החוצה.

איזה מוח יפיפה. איזה מחשבות יפות כל-כך ובוגרות כל-כך בשביל ילד עשיר בן 16, שעבור רוב האנשים הטיפוסיים במצבו, במקומו ובגילו, לא היה יכול להיות פחות אכפת, או שאולי הם לא היו חכמים מספיק או בוגרים מספיק בשביל שיהיה להם אכפת. לפחות לא ככה.

בראשון באוגוסט של 2014, כשלוק ואני היינו בני 16, ו-21 ימים לפני התאבדותו של לוק, ב-22 באוגוסט של אותו החודש, יצא סרט דוקומנטרי באמריקה בשם "ריץ' היל", שמתאר ומציג את חייהם של שלושה ילדים עניים בעיירה נידחת בשם "ריץ' היל" במחוז בייטס שבמדינת מיזורי. זמן קצר לאחר יציאת הסרט, ראיתי אותו בעצמי, ונפעמתי מיופיו ועומקו של הסרט הדוקומנטרי הנ"ל על העוני באמריקה, שצולם ונערך בכל-כך הרבה כישרון, והציג את חייהם קשי היום של שלוש ילדים עניים ומשפחותיהם ואת המחשבות, התקוות והחלומות שלהם על החיים, על העולם, ועל עתיד טוב יותר.

אבל זאת הייתה כל תגובתי. נפעמתי מהיופי והעומק, ומאוד אהבתי את הסרט, ומאוד ריחמתי על הילדים, ומאוד רציתי ואני עדיין מאוד רוצה שהם יצליחו בחייהם, ויהיו מאושרים, אבל מה שלא קרה, זה שלא עשיתי את הקישור בין העוני של הילדים לעושר של המשפחה של עצמי, ולא חשבתי על הילדים האלו והמשפחות שלהם בהקשר של המשפחה שלי, ההקשר של החיים שלי עצמי, וההקשר של המעמד הכלכלי שלי עצמי.

מוקדם יותר החודש, בראשון לאוגוסט של 2024, ובמלאת עשר שנים ליציאתו של הסרט, ובגיל 26, עשר שנים לאחר יציאתו ועשר שנים לאחר שצפיתי בו לראשונה בגיל 16, התיישבתי וצפיתי בסרט שוב פעם, אך הפעם מנקודת מבט קצת שונה, של בן-אדם קצת אחר, והפעם ידעתי לעשות את כל הקישורים הנכונים. הפעם, ובצפייתי השנייה בו, לא רק אהבתי את הסרט, נפעמתי מהיופי והעומק, הערכתי את הכישרון הרב של כל המעורבים בפרויקט, ריחמתי על הילדים ומאוד רציתי ואני עדיין מאוד רוצה שהם יצליחו בחייהם, אלא הפעם ידעתי לעשות עוד משהו. ידעתי לכעוס על הרשויות ועל מערכת הרווחה שאיפשרה להם להגיע למצב הזה, וידעתי להעריך טוב יותר את ההתמודדות האמיצה ואת הבגרות של אותם ילדים ומשפחותיהם, אבל מעל הכול והכי חשוב, ידעתי להתבייש. ידעתי להתבייש על עצם זה שלי יש ולהם אין. וידעתי במהלך הסרט ולאחריו לשאול את עצמי שאלות על הלגיטימיות של עושר, באופן כללי, בעולם של עוני, וידעתי לשאול את עצמי שאלות על הלגיטימיות של העושר שלי עצמי, כאדם עשיר, בן למשפחה עשירה, בזמן שיש עניים בעולם, רבים מהם ילדים, כפי מה שלדוגמה הובא בסרט הנ"ל.

הנקודה של כל הסיפור הקטן הזה, והדבר המשוגע פה, הוא שאת הדברים שאני ידעתי לעשות, להבין, לראות, להבחין בהם, ולשאול את עצמי בגיל 26, לוק הוקינס ידע לעשות כבר בגיל 16. וזה...זה...זה בהחלט משהו. אני אגיד לכם את זה.

בכל מקרה, ואם נחזור לסיפור הקטן שלנו על לוק הוקינס, כפי מה שאמרתי, הוא גר במקום מעורב, ואפילו בבניין מעורב, של עשירים ועניים, והבדלי המעמד בין עשירים לעניים, הרבה אנשים עשירים פחות חכמים, או פחות נחמדים, או פחות בוגרים או איך שלא תרצו לקרוא לזה, דווקא עלולים לאהוב דבר שכזה. הזדמנות להרגיש טובים יותר או נעלים יותר, במפגשים במהלך חיי היום-יום עם העניים. לא לוק הוקינס. לו זה הפריע.

לוק הוקינס נולד אל תוך עושר ופריבילגיה, אבל היה לו את הלב הטוב, את המוח ואת ההבנה הבוגרת של הדברים בשביל לא להיות מנותק בגלל עושרו, בשביל לא לחיות בתוך בועה בגלל עושרו, ובשביל להכיר את העולם האמיתי ואת קשייו אפריורי ומתוך הכוח של תבונתו, למרות החיים המנותקים שהוא היה יכול לחיות והתודעה המנותקת שהוא היה יכול לבחור שתהיה לו.

לוק הוקינס היה אדם מלא חמלה והוא היה אדם מודע.

החיים של אף-אחד לא מושלמים, אפילו לא של היפים והאמיצים, העשירים והמוצלחים, וגם לוק הוקינס וכמו כל אדם אחר בעולם, למעט אולי ילדים צעירים מאוד, נשא איתו כאב, ולא רק כאב על הפערים הכלכליים שבינו, העשיר המופלג, לעניים המרודים, שכניו לעיר, לרובע, לרחוב ואפילו לבניין, אבל הכאב של לוק הוקינס הצעיר, העשיר, יפה התואר והפופולארי היה כאב פריבילגי של אדם שצרותיו אינן גדולות, ושכאבו הוא כאב מיוחס.

לוק הוקינס התקשה לתת לכאב שלו את מקומו הראוי לו. הוא התקשה להכיר בלגיטימיות של הכאב שלו והתקשה לתת לו את היחס הראוי. הוא ידע שכאבו פריבילגי ומיוחס. הכאב שלו עצמו הגעיל אותו. כאבו היה הוא בעצמו מקור נוסף לכאב, כי הוא לא היה יכול שלא לשאול את עצמו איך הוא מעז שיכאב לו על שטויות בשעה שיש אנשים כה רבים בעולם שסובלים ממצוקה אמיתית של קור בלילה כי אין מספיק שמיכות, או רעב כי אין כסף לאוכל, או שינה תחת שמי הלילה מלאי הכוכבים, כי אין כסף לבית. כאבו היה כאב מעגלי שהזין, קיים והעצים את עצמו עד לנקודת השבירה שטרפה את הקלפים וגרמה להתאבדותו.

זאת הייתה התאבדות מתוך כאב וקושי להכיל את עצם זה שיש לו כל-כך הרבה בזמן שלאחרים יש כל-כך מעט. זאת הייתה התאבדות שבאה לאחר שהוא שאל את עצמו שאלות על הלגיטימיות של העושר בתקופות של עוני. זאת הייתה התאבדות של מחאה כנגד דרכו של עולם.

בסרט הדוקומנטרי "תלמידים עשירים, תלמידים עניים", או כפי מה שקראו לו במקור, באנגלית, "Class Divide", לוק הוקינס בן ה-16 נותן לנו הצצה קטנה אל תוך כאבו. לא כל כאבו, אבל כאבו על העושר שלו בשעה שאחרים סובלים מעוני, כאבו על הפריבילגיה שלו, בשעה שמאחרים נמנעים זכויות בסיסיות, כאבו על כך שלו יש, בשעה שלאחרים אין. הכאב שהוא התבקש לדבר עליו. הכאב שרלוונטי לנושא הסרט. הכאב העצום, מתוך רמות של רגישות וטוב לב שקשה בכלל לתפוס בתודעה, שהלך והתעצם עם הזמן, עד שבסופו של דבר הוביל להתאבדות שאין טראגית ממנה, כואבת ממנה, מרגשת ממנה. התאבדות מתוך כאב עצום ובלתי נסבל, שכל מקורם וכל מהותם, הוא כאב על גורלם וסבלם של אנשים אחרים. האם אי-פעם ראיתם נשמה כה יפה? האם אי-פעם ראיתם לב כה גדול?

בסרט, לוק נותן לנו הצצה לכאבו זה.

כאבו יפיפה, מרגש ובוגר להפליא, בוודאי שלגילו. כאבו מנגן על מיתרי הלב. כאבו מרטיט את הנשמה.

לוק מופיע בסרט ומדבר מספר פעמים בודדות, כמות זמן המצטברת לכדי לא יותר מרק כמה דקות, אבל הוא משאיר אחריו רושם חזק ועוצמתי, והשפעה עמוקה.

אלו הם רק חלק מתוך דבריו של לוק בסרט:

"כשאני הולך על-יד פרויקט השיכון של צ'לסי (פרויקט של דיוק ציבורי לעניים), אני רואה אנשים שמסתכלים עליי אחרת, מסתכלים עליי כאילו אני ילד לבן, עשיר, פרפי (מילת סלנג ל"נער צעיר ממשפחה עשירה שהולך לבית-ספר יקר"), והם בטח חושבים שאני מסתכל עליהם כעל...(משתהה)...עניים, אתה יודע (פונה ישירות אל האיש מאחורי המצלמה), אנשים שהם נחותים ביחס אליי, רק בגלל שאולי יש לי יותר משאבים באותו זמן".

"אני תמיד הסתכלתי על הבית שלי כעל...(משתהה)...דבר שיש לי ושאני לוקח כמובן מאליו, אבל אז, יום אחד, אתה יודע (פונה ישירות אל האיש מאחורי המצלמה), הייתה לי את המסיבת יום הולדת שלי, והרבה ילדים באו, שלא היו בבית שלי קודם, ואמרו שהוא כאילו ענקי ומה לא, כאילו, זה באמת שם דברים בפרספקטיבה, שוואו, אתה יודע (פונה ישירות אל האיש מאחורי המצלמה) יש לי הרבה, כאילו, אני מאוד בר מזל להיות איפה שאני".

"(מסתכל הצידה במבט נוגה ומהורהר, מוזיקה מרגשת ויפיפייה מתנגנת לאיטה ברקע בשעה שלוק שקוע במחשבותיו וחושב על דרך לנסח במילים את מחשבותיו היפיפיות על הכאב היפיפה שלו על מחסורם של אחרים, כפי מה שזה בא לידי ביטוי בסיטואציה מתוך חייו שעליה יספר לנו בתוך מספר רגעים. לאחר כמה רגעים ממושכים, הוא מתחיל לדבר) אני נכנסתי למעלית בבניין שלי יום אחד, ואני גר בקומה ה-49, והחצי התחתון של הבניין, הוא קומות לדירות לאנשים מעוטי הכנסה. אישה והילד הקטן שלה, שהיה אולי בן שנתיים, שניהם אפריקנים-אמריקניים, הם לחצו 14, והוא אמר 'וואו, אתה גר כל הדרך עד שם למעלה', ואני אמרתי 'כן, אני כן', והוא אמר 'וובכן, אני גר כאן למטה', ואז בנקודה ההיא לא ידעתי מה לומר, כאילו, יכולתי לומר 'או, קול', אבל אז חשבתי על איך שהאמא יודעת שאני לא חושב שזה קול, כאילו, היא חושבת שאני חושב שאני מעליהם והם נחותים ממני, ושחברתית אני נעלה ודברים כאלה, ו...אה...(משתהה) אני אף-פעם...(משתהה)...אף-פעם לא חשבתי על זה קודם".

סיימנו.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

לוק הוקינס, איפה שלא תהיה, ולמרות שמעולם לא נפגשנו, רציתי שתדע שאני מגיע ממשפחה דומה לשלך, עם מעמד כלכלי דומה לשלך, שאני שואל את עצמי שאלות דומות לשאלות שאתה שאלת את עצמך, ומתמודד עם אותן סוגיות על הלגיטימיות של העושר בעולם של עוני, ועל הלגיטימיות של להיות מישהו שיש לו, בשעה שלאחרים אין.

לוק הוקינס, איפה שלא תהיה, רציתי שתדע שאני מזדהה איתך מאוד, ושדבריך הותירו בי רושם עז, השפיעו עליי עמוקות, נחרטו בליבי, ויישארו איתי למשך שארית ימי חיי.

לוק הוקינס, רציתי שתדע שסיפורך נגע בי. רציתי שתדע שסיפורך ריגש אותי מאוד. רציתי שתדע שסיפורך הזיז משהו בחלקים העמוקים ביותר של ליבי ונשמתי.

לוק הוקינס, נוח על משכבך בשלום, ילד יפיפה, נשמה יפיפייה.

 

[hrpbiiapnrpeltework]

ואז אני לא דואג יותר.

מה דעתם של החברים? הטעם שלי בנאלי ומשעמם, או קלאסי ונצחי?

אשמח לחוות דעת נוספות שיוכלו להבהיר לי האם אני צודק או לא, יעזרו לי לסגור את הפינה הזאת סופית (בין אם אקבל את התשובה שהייתי רוצה ובין אם לא), רק כדי שאדע איפה אני עומד ומהי הדרך הנכונה להגדיר את הטעם שלי, מה שיאפשר לי להגיע לתשובה סופית ומוחלטת ולהשלמה, ולהניח את הנושא מאחוריי אחת ולתמיד