עיבוד חלק מחווית הלידה

[טלי בארץ הלמה]

עיבוד חלק מחווית הלידה

מכרה שלי ילדה השבוע בלידה טבעית. על אף שהעוברית שלה הייתה במצוקה (בדומה מאוד לאדר, חבל הטבור היה כרוך סביב הראש ולחץ עליו בכל ציר), היא המשיכה בלידה כרגיל (עם השגחה צמודה של צוות רפואי ובכל זאת...) והלידה הייתה קצרה ומוצלחת

. זה זרק אותי אחורה. כשאני הבנתי שהעובר שלי במצוקה, קצת נלחצתי ובעצם התמסרתי לטיפול הרפואי (ובסופו של דבר, לניתוח חירום), כשאולי הייתי צריכה להתעקש קצת יותר? להמשיך לנסות (אחרי 14 שעות ופתיחה שלא מתקדמת...)? לא יודעת. משהו מציק לי בפנים מאז הלידה שלה. מישהי שעברה חוויה דומה (מצוקה עוברית) יכולה לשתף בהתלבטויות וההחלטות שלה לגבי המשך הלידה? ואיך היא מרגישה עם זה עכשיו, בדיעבד? סליחה שיצא מבולבל...

 

[ח ת ו ל ה פרסית]

לא הייתי בסיטואציה דומה

אבל נראה לי שאין מה להשוות לידה ארוכה כמו שלך ללידה קצרה ומוצלחת, אין לי ספק שמבחינת מצב פיזי ונפשי שת והיא הייתם במקום אחר לגמרי. באופן ככלי נשמע שאת עשית את הדבר היותר אחראי. בסופו של דבר מה שחשוב זה בריאות האם והתינוק ולא אופי הלידה.

 

[טיפוטף]

מסכימה עם החתולה

אצלי לא היתה מצוקה אבל כן היו הערכות משקל מאוד גבוהות (שהתאמתו לבסוף), תינוק שלא יורד מספיק והמלצה חד משמעית של הרופאים לא לנסות בכלל להמשיך בלידה וגינלית. תקופה מסויימת היו לי הרהורים שאולי הייתי צריכה לנסות בכל זאת ושהפסדתי חוויה עצומה, אבל בסופו של דבר מה שחשוב אכן זו הבריאות, לא? כנגד המלצות חד משמעיות של הרופאים שהלידה הזו עלולה להסתיים באסון ושהסיכון מאוד גבוה, לא נראה לי שכדאי לקחת סיכונים לטובת ה"חוויה". ואני חייבת לציין שגם לידה בניתוח קיסרי היא חוויה! גם בפעם האחרונה כשהלכתי לניתוח אלקטיבי התרגשתי כמו בפעמים הקודמות ואני בהחלט זוכרת את הרגעים של יציאת התינוק והמבט הראשון בו. גם הימים הראשונים לאחר הלידה היו בהחלט מלאי אופוריה ללא קשר לאופן היילוד.

 

[עמית@]

בפירוש לא הייתי משחקת עם זה, צר לי

עם כל הכבוד ללידה טבעית ולאמונה בגוף - הרצון שלי התינוק חי הוא גדול מכל אלו, ואם אני צריכה לעבוד מאה ניתוחים - אני אעבור.

 

[טלי בארץ הלמה]

כן, זו גם הייתה הגישה שלי

ומצד שני, כנראה שזה נושא לא סגור בחווית הלידה שלי.

 

[lulyK]

מזדהה עם נושא החוויה הלא מעובדת

עד הסוף. מזדהה עם צביטת הקנאה כל פעם שמישהי בסביבתי יולדת לידה טבעית או "סתם" מעצימה. לדבי המקרה הפרטי שלך: הייתי בוחרת בדיוק כמוך (לא שאני חושבת שהחברה שלך עשתה משהו לא בסדר, אבל אל תזלזלי באינסטינקטים שלך)

 

[ח ת ו ל ה פרסית]

תאמת... כמה שאני קוראת על הנושא

יותר אני מגיעה למסקנה שאולי זה חלק טבעי מהחוויה. כלומר - עיבוד של החוויה לאחר מעשה זה משהו שתמיד ישאר מהלידה בגלל שזאת חוויה כל כך עצומה שעוברת עלינו, בגלל שאנחנו לא תמיד בשליטה מלאה באותם רגעים ובגלל שהזכרון של הלידה מאוד משתנה עם הזמן ואולי זאת דרך להשאיר אותנו מחוברות לחוויה באיזשהי צורה. גם אני כל הזמן חוזרת ללידה ומעבדת אותה מכל הכיוונים. אצלי, הלידה היתה מעולה, אבל נשארה תחושה של פספוס החוויה בגלל שזה בא עלינו בהתפעה ונגמר כל כך מהר, בעצם בלי שהספקנו להיות שם וממש להרגיש שם.

 

[daldan]

לא בדיוק חוויה דומה

הלידה של יואב לא הסתיימה בקיסרי, אבל בדיעבד הסתבר שלא היתה רחוקה מזה. לאחר שלוש שעות של פתיחה מלאה ללא התקדמות משמעותית, התחלתי ללחוץ (כי ככה אמרו לי, לא הרגשתי כלום) וכשהדופק ירד והמיילדת דיברה על ואקום כל מה שהרגשתי באותו הרגע היה - שיוציאו אותו כמה שיותר מהר משם ולא משנה באיזו דרך. לא הייתי מוכנה לשאת את המחשבה שהוא במצוקה ולא נעשה כלום בעניין. עד שהגיע הרופא נרגע קצת הדופק, ניסינו להמשיך בלידה רגילה אך הדופק שוב ירד והוחלט על וואקום מיידי (מסכן ניסו לתפוס אותו פעמיים והיה לי אחרי זה ראש עם שני שפיצים...). באותה נקודת זמן כל מה שרציתי זה שהוא יצא כבר ולדעת שהכל בסדר ולא משנה מה המחיר שמדובר עליו. כן הייתי רוצה לידה טבעית, אבל בסופו של דבר התוצאה יותר חשובה לי והיא תינוק בריא, ולכן אני לא בטוחה שבמצב של מצוקה עוברית הייתי מעמידה את החוויה שלי בפני בריאות התינוק.

 

[luly70]

בדר"כ רק צופה מהצד אבל

הפעם מרגישה צורך להגיב. אולי זה בגלל שהמתוקה שלי בדיוק היום חוגגת שנה וחצי ואולי זה בגלל שהלידה הבאה כבר ממש ממש קרובה (תל"מ 15/5/05) ואולי זה בגלל שהנושא קרוב לליבי. אני כל כך מבינה על מה את מדברת. גם אצלי הלידה לא התקדמה כמו שצריך, בבוקר (אחרי לילה שלישי של צירים בהפרשים של 10-15 דקות שסרבו להתקרב אבל גם לא עשו שום סימן של להתרחק) הוחלט לפקוע את מי השפיר שהתגלו כמיקוניאליים. הוחלט על זירוז. אחרי קרוב ל-10 שעות של עירוי פיטוצין עצבני הגעתי לפתיחה לא מרשימה של 7-8, הייתי כבר עם חום גבוה (39.5) ומותשת לגמרי. הצוות הרפואי סביבי חשב שאפשר לחכות עוד, אני התעקשתי שאני לא מוכנה יותר ואני רוצה קיסרי - ועכשיו! אחרי קרוב לשעתיים של רדיפה אחרי רופאים ומיילדות עשו לי טובה והסכימו להוריד אותי לחדר ניתוח (חדר הניתוח במחלקת יולדות היה תפוס - מה שלדעתי היווה את הסיבה לעיכוב ולא שום שיקול רפואי אחר). בדיעבד - הילדה נולדה עם מצוקה נשימתית עקב שאיפת מיקוניום (למי שלא יודעת מיקוניום הוא פשוט קקי עוברי) ונאלצה להישאר באישפוז בסביבה מועשרת בחמצן למשך שלושה שבועות. רופאת הילדים שקיבלה אותה בחדר הניתוח אמרה לנו שמזל שלא חיכו עוד ושהמצב היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. היום טפו טפו טפו, בלי עין הרע וכד' יש לי ילדה מדהימה ומקסימה שלא נראה שהאירוע השאיר בה חותם כלשהו (למרות שאמרו לי שעד גיל בית ספר לא נדע סופית כי חוסר החמצן יכול לבוא לידי ביטוי בהפרעות למידה מסוגים שונים - אבל אני לא מאמינה. היא כל כך נבונה וחכמונת - וזה באופן אובייקטיבי לגמרי...) למרות כל זה ולמרות הידיעה שפעלתי נכון ושמזל שהלידה נגמרה בקיסרי ולא באופן אחר עדיין יש איזה פינה קטנה בי שמצטערת על חווית הלידה (ובמקרה שלי גם ההנקה) שהתפספסה לה - כנראה שזה לא תלוי בהיגיון. זה פשוט שאנחנו מסתובבות עם איזו פנטזיה על הלידה וכשהיא לא מתגשמת נשארת תחושת החמצה. אז למדתי לחיות איתה (ואני משתדלת להשתיק אותה כל פעם שהיא מרימה ראש יותר מידי ולאמת אותה עם המציאות שמה שחשוב באמת זה לא הלידה אלא התוצאה שלה). יצא ארוך... - כנראה שלמרות ההיגיון והשנה וחצי שחלפו הנושא עדיין מאוד טעון אצלי. אולי עכשיו סוף סוף השתחררתי ממנו?

 

[טלי בארץ הלמה]

מזל../images/Emo57.gif שפעלת על פי תחושתך!

 

[משוש30]

לא הייתי בסיטואציה אבל ברור לי

לגמרי שלא הייתי לוקחת שום סיכון. ואם היה קורה משהו לילד איך היא הייתה חיה עם זה? ואיך את יודעת שהמצוקה שלו הייתה בדיוק כמו של אדר? ואיזו דרך יש לך לדעת מה הסיכונים ומה הסיכויים? לדעתי עשית את הדבר הנכון. והתיקון? יבוא אינשאללה בלידה הבאה

 

[טלי בארץ הלמה]

שוחחתי עם האמא וגם עם הדולה שלה

והן סיפרו לי את הסיבה למצוקה. אחרי ירידת המים, חבל הטבור נכרך סביב הראש של העוברית ולחץ לה על הראש בכל התכווצות=ציר וזה גרם להורדת הדופק לאפס במוניטור. תיאור זהה למצוקה שהייתה לאדר. את חבל הטבור הכרוך רואים רק בלידה במקרה שלה, בניתוח במקרה שלי ותוך כדי הלידה "רק" יודעים שמצוקה מסוימת גורמת לירידת דופק.

 

[nubi]

אני כל הזמן עוברת את זה

אחרי 20 שעות בחדר לידה, לאחר ירידת מים בלי צירים, הגיעו 4 שעות של צירי לחץ. ברור שגם אני וגם הקטנה היינו גמורות. בסוף נגמר בוואקום. אני מייסרת את עצמי שאולי הייתי צריכה לשתף פעולה יותר. אבל איך? הייתי רעבה (ומצד שני מה שאכלתי הקאתי, גם בחדר לידה) ומותשת. היום, במבט לאחור, שאני משחזרת את ירידות הדופק המטורפות שלה לקראת הסוף ואת המים המיקוניאליים-אני מודה לאלוהים שנגמר ככה, ששתינו בריאות ושלמות. אני בהחלט מקווה שהלידה הבאה תהיה חוויה מתקנת.

 

[אפרת12]

אם יש משהו שאני מצטערת עליו

ואני מאוד מצטערת - זה שלא התעקשתי על קיסרי למרות שידעתי שמשהו לא כשורה (פשוט לא התווכחתי עם הרופא שלי שסירב), ושלא הפסקתי במהלך הזירוז והלידה הארוכה ואמרתי - אוקיי, רוצה אני, למרות שהיתה לי האפשרות לעבור לקיסרי בכל רגע (למעט בסוף, כמובן). סיון נולד בלידת ואקום מסוכנת, כיון שחבל הטבור היה קצר. אני סיכנתי את התינוק שלי שלא לצורך. האינטואיציה שלי אמרה שבטן שיש בתוכה עובר עם חבל טבור באורך מתאים ושאינו כרוך - לא מתנהגת כמו אכסניה לבאנג'י. אבל לידה ראשונה - אולי אני לא יודעת כלום

העיבוד היחידי שאני עושה זה להכניס לעצמי לראש שנורמלי זה לא לידה טבעית - נורמלי זה אמא שדואגת שהילד שלה יחיה. למרות שסיון יצא חי, ללא פגיעה מהואקום, ועם אפגר 9 ו-10 - גם כרגע אני בוכה כשאני נזכרת מה עשיתי. לא סולחת לעצמי. נכון שאשמח לחויה מתקנת, להרגשת ה-CROWNING ולהתרגשות שביציאת התינוק שלי באופן המדובר כל כך. אבל בחיים לא על חשבון החיים שלו. החויה המתקנת האמיתית שלי היא לדעת שעשיתי כל מה שאפשר כדי לאפשר לו לצאת בריא ושלם - ולא שאני עברתי לידה כמו בסרטים.

 

[nubi]

ניסחת כל כך הרבה יותר טוב ממני

 

[ו שתי]

כן

עברתי חויה דומה. חלמתי על לידה ספונטנית, רציתי לנסות ללדת ללא משככי כאבים, עם מינימום התערבות, להרגיש שמניחים עלי את הילדה, להניק בחדר לידה. לקום מהמיטה שעתיים אחרי הלידה לבד. במקום זה קיבלתי עוברית במצוקה בסוף שבוע 42, לידה בעזרת זירוז, מחוברת למיטה ולאלף מכשירים, וכמובן עם אפידורל לאורך ה-3.5 שעות האחרונות. לשלב הלחיצות לא הגעתי. הילדה נקלעה לסכנת חיים ממשית, לא היה זמן להוריד אותי לניתוח (איבדה דופק לחלוטין בתעלת הלידה) וחילצו אותה בחדר הלידה עם ואקום וסיוע ידני (ולחיצות שלי, שטונים שהיו מאד אפקטיביות- אלק) רצו איתה לעמדת ההחיאה שבחוץ, ורק אחרי כמה דקות מישהי מהצוות חזרה להגיד לי שהיא חיה. ראיתי אותה בחטף. לא חושבת שהייתי עושה משהו אחרת בדיעבד, חוץ ממה שניסיתי לעשות (ביקשתי זירוז בשלב מוקדם יותר של ההריון). בתקופה שהיה קשה לי עם החויות מהלידה, הזכרתי לעצמי כמה קרובה הייתי לצאת מ"ליס" בידים ריקות. אבל בהחלט קשה לי עם הריון נוסף ולידה נוספת. מפחדת מהישנות החויה הזו. מפחדת למות בעצמי, ועדיין מקנאה בכל היולדות בלידה ספונטנית, במועד, בלידה טבעית. במי שהניחו עליה את התינוק מיד לאחר לידתו. כן, גמני הבנתי שהילדה במצוקה ונכנעתי לכל התערבות אפשרית. כי כל מה שהיה חשוב לי ברגע ההוא- הוא לחיות חיים מלאים עם ילדה בריאה. אז נכון שיכוליות שהפחידו אותי קצת יתר על המידה, ויכוליות שהייתי יכולה להיות יותר אסרטיבית, ויכוליות גם אחרת לכיוונים פחות חיובים. זה מה שהיה. עובדה. אבל אני מרגישה לא פחות מועצמת מהידיעה שלא איבדתי פוקוס גם ברגעי המצוקה שלה, שבחרתי בשבילה ובשבילי את הדבר הנכון. בקיצור- מבנה אותך לגמרי. נסי לחשוב על ההחלטה שקיבלת ללכת לניתוח כעל החלטה מצילת חיים. ממקרה של מישהי אחרת את לא יכולה, לדעתי, להסיק שגם אצלכם היה לזה סוף טוב אלמלא.

 

[בלינקה]

חושבת על זה לא מעט

ירידות דופק שהובילו למוניטור רציף, ההחלטה שלי על מוניטור בשכיבה, הכורח לקחת אפידורל בשל השכיבה, התחושה הברורה שלי שרק בגלל זה שחר נולדה בואקום. התחושה שאולי יכולתי להחליט אחרת, אבל מה בעצם. לויודעת. ככה היה, ועשיתי (עשינו?) את ההחלטות הכי טובות שלנו בזמן אמת. לא חושבת שאפשר לצפות ממישהו ליותר.

 

[אמא של א וגם של ר]

מזדהה איתך לגבי תחושת ההתמסרות

להחלטות הצוות הרפואי. הלידה הראשונה שלי וההתרחשויות שאחריה (שבוע 42, מצוקה עוברית, ואקום, שאיפת מקוניום, דלקת ריאות ואשפוז האפרוחית לשלושה שבועות, שאיבה מטורפת וסירוב יניקה...) הותירו בי חשש גדול מהריון נוסף. רק אחרי 3 שנים החלטנו שהולכים על הריון נוסף. הלידה השניה היתה אמורה להיות חוויה מתקנת, ואכן היתה יכולה להיות כזו: לידה מהירה, טבעית, בזמן, תפקוד תקין שלי לאחריה. אבל...היו חייבים להרוס לי את החוויה - "הפציצו" (ממש כך) את האפרוחון באנטיביוטיקה, שבדיעבד התברר שהיה מיותר לחלוטין וגרם להרבה עוגמת נפש לכולנו. אז אני מחכה ללידה שלישית, שתהיה חוויה מתקנת יותר מקודמותיה (רק שאין לי שותף לביצוע - הטיל וטו מוחלט על מס' 3) .

 

[בימבילי]

הייתי מתחלפת עם כולכן.

לידה שניה. לידה שקטה אחרי אבחון של עובר במצוקה קשה ובעיכוב צמיחה חמור, מיעוט קיצוני של מי שפיר, האטות דופק ואבחנה שהתינוק לא יחיה. 23.30 - פתיחה של 1. דימום היסטרי. היפרדות שיליה. 24.00 - נולד תינוק בלידה שקטה ללא דופק, ללא נשימה וללא טונוס. אפגר 1. נפרדנו ממנו. הוא התחיל לזוז ולבכות. עלה בלי מאמצי החייאה לאפגר 8 והפך לורוד וחיוני (ציטוט מהמקור). עבר לגור בפגיה ל - 10 שבועות הבאים ומשם - הביתה. אין רגע שאני לא חושבת על זה, לא קרובה לעיבוד של החוויה. לא יכולה לדמיין חוויה מתקנת. רק נהנית מהתינוק המקסים שהגיע אלינו בנס.

 

[אמא של א וגם של ר]

קוראת וקוראת ולא מפסיקה לרעוד

wow, מה שעברתם!!! ומה שאני לוקחת מהסיפור שלך זה את הצורך שלנו בפרופורציות, תמיד. יש לי המון שאלות סקרניות לשאול אותך, אבל אני לא רוצה להעיק (מתי תהיי אשת השבוע?) רק טוב לכולנו...