על האהבה

[פיקסעלע]

על האהבה

 

[u r i el]

לא.

אהבת ה׳ היא מצווה, היא איננה מחווה היזומה ע״י האדם ״סתם כך כי בא לו״
מאחר שאהבת ה׳ היא מצווה, בהכרח קודמת לה גם לוגית וגם דתית הכרת הגורם המצווה כלומר ציורו הדמיוני של אל מצווה. מבחינת התורה, הנביאים, הכתובים וחז״ל אין בכך משום אלילות.
למה ?
פשוט. כאבי הבטן של הפילוסופים לא עניינו אותם.

 

[חיים פרידמן1]

אני מסכים עם כל מה שכתבת חוץ מה"כלומר"

מבחינת התורה הנביאים והכתובים אין שום אינפורמציה עליו חוץ מזה שהוא מצווה. ולכן הכרת הגורם המצווה והכרת מצוותו הכרה אחת הם.

 

[פיקסעלע]

הרי מפורש בנביא שאין הכרת אלוהים אלא

הכרת רצונו מאתנו
השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי!

 

[u r i el]

מבחינת הפילוסופיה

אלהים לא רוצה כלום ולא חפץ דבר - וגם לא יכול לרצות או לחפוץ.
כרגיל, פילוסופיה לחוד ודת התגלות לחוד. אין מובן לערבוב העולמות.

 

[פיקסעלע]

גם מבחינת התנ"ך הקב"ה לא צריך כלום

כי לו תבל ומלואה. אם כן לא מדובר ברצון באותו מובן רווח.

 

[u r i el]

אל תטעה,

זה לשון משורר תהילים.
מבחינת התנ"ך אין כל קושי עקרוני ביחוס רצון לה', ובוודאי לא מבחינת רבים מחכמינו.

 

[חיים פרידמן1]

אם נשווה את "כי באלה חפצתי" ל"דרך ה' לעשות

צדקה ומשפט" ול"טוב וישר בעיני ה'" נבין שרצון הוא המעשה הנכון בעיניו.
וכמו שהנביאים בפירוש אומרים שמה שהוא רוצה זה דעת וחסד ולא קרבנות. הווי אומר שאין זה רצון אלא המעשה הנכון.
"כי ממך הכל ומידך נתנו לך" "איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה" כל אלה מלמדים שהוא לא רוצה בזה. אלא "אל עני ונכה רוח וחרד על דברי"

 

[u r i el]

אין סוף לדרשנות.

אני מדבר ברמת העקרון. לא המקרא, לא חז"ל, לא הפייטנים ולא עורכי התפילות נמנעו עקרונית מהגשמה. וכי הם היו עובדי אלילים ?
אפשר הרי לתת לכך סיבות ותירוצים מכאן ועד להודעה חדשה.

לעומתם הפילוסופיה - אפ' בבדיחה לא תעז ליחס לאל תכונות ותארים, גם לא תמצא שיר או מזמור פילוסופי ובוודאי שלא נארטיב פילוסופי המתייחס לאלוהי ישראל בהגשמה.

וזה ההבדל.

 

[חיים פרידמן1]

גם הרמב"ם כותב "ישתבח בעל הרצון"

ו"בעבורו הוא תמיד עמנו מציץ ורואה" ו"אמר ה'" וגם ל' משתמש במונח רצון ה'.
ברור שמבחינה כמותית רואה חזיונות או פייטן ישתמש יותר בדימויים מעצם תפקידו.

 

[u r i el]

אין מביאין ראיה מהרמב"ם.

הוא כתב גם ( בתרגומו של שוורץ ) :

" ... לאחר הקדמה זו אומר, שכבר הוכח הוכחה מופתית, שהאל יתעלה הוא מחויב- המציאות שאין בו הרכבה כפי שנוכיח הוכחה מופתית; ואין אנו משיגים אלא את עובדת-היותו, ולא את מהותו. לא ייתכן אפוא שיהיה לו תואר חיוב, מפני שאין לו עובדת-היות מחוץ למהותו כך שתואר יוכל להצביע על אחת משתיהן. לא כל שכן [לא ייתכן] שתהא לו מהות מורכבת, כך שהתואר יצביע על שני חלקיה. על אחת כמה וכמה [שלא ייתכן] שיהיו לו מקרים באופן שהתואר יצביע גם עליהם. מכאן שאין לו תואר חיוב בשום פנים... "

לך תדע ...

 

[חיים פרידמן1]

וגם משה בן עמרם כבר כתב

""פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה..."
וגם ישעיהו אמר "ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו"
לך תדע...

 

[u r i el]

לא. אין איסור על הגשמה.

הנה מה שמשה מסביר :

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה. תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם. תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם. ...

האיסור חל על יצירת דמות, לא על הגשמה במובן של נתינת תארים וכו׳. אל תתרשם מכאבי הבטן של הפילוסופים. גם חז״ל אינם נמנעים מתאורים אנרופומורפים - וכי הם עובדי אלילים ?

ואתה יודע מה עוד ? הרי ממלכת הצפון המקראית עבדה את אלהי ישראל המיוצג כעגל - וגם הם אינם נחשבים בשל כך עובדי אלילים. לך תדע .....

אבל חלילה לך לערבב בין עולמה של הדת לעולמה של הפילוסופיה. שני אלה לעולם תרתי דסתריה.

 

[בר אiריין]

<<>>

אני חושב שצריך להבחין בין אנתרופומורפיזם לבין אנתרופופתיזם. כידוע, גם רבי חסדאי קרשקש, שהציג פילוסופיה הנאמנה למקרא ולמדרש, שלל גשמיות מהאל מכל וכל, אך לא שלל ממנו רצונות, מידות ורגשות. למעשה הוא טען שיש לאל אין-ספור מידות, ובדרכו הלך שפינוזה [בהיבט זה].

לגבי עבודה זרה, את חטאי אני מזכיר היום: לא בלי השפעת ליבוביץ, בעבר נהגתי לדון רבים כעובדי אלילים בלי לתת על כך יותר מדי את הדעת. אמנם מצאתי לכך סימוכין גם מחכמינו - למשל כשאמרו על הפסוק "אל תפנו אל האלילים" (ויקרא יט, ד) שזוהי תיומת ל"אל תפנו אל מדעתכם", כך שכל פנייה אל מה שאינו ה' גובל בפנייה אל אלילות, שזוהי בדיוק העמדה שליבוביץ הציג - אולם לימוד יסודי של הלכות עבודה זרה מראה דלא דייקי בלישנא. לעבודה זרה יש גדרים ברורים, ולא כל מי שטועה ישר נכנס אליהם. כלומר ראוי וחובה להבחין בין מחשבה מוטעית לבין עבודה זרה. כי לכל העם בשגגה, אנשים תמימים אינם עובדי עבודה זרה,הם פשוט טמבלים.

 

[חיים פרידמן1]

עבודה זרה היא איסור מעשי אבל יש גם עבודה זרה

בדיבור. זקף לבנה ואמר זה אלי הרי הוא נסקל. ייחוס אלוהות לנברא בדיבור היא עבודה זרה מבחינה הלכתית.

 

[בר אiריין]

הגביה לבנה ואמר לה 'אלי אתה'

זו הלכה ספציפית. אתה ביצעת קפיצה בין הלכה פסוקה לבין קביעת עיקרון כללי. כדי לבצע קפיצה כזו עליך להציג ביסוס הלכתי. ראה את השגת הראב"ד על האתר. ולא רק להלכה, מבחינה היסטורית זה לא נכון עובדתית. אין לנו היום עדות לצורת עבודה זרה שעיקרה בייחוס אלהות בדיבור בלבד. וכדי לחייב אדם בעבודה זרה תנאי הכרחי ומספיק זה שדרך העבודה שלה בכך בדיוק. סנהדרין עסקו הרבה יותר בחיפוש זכות מחיפוש חובה. והיו עינייך רואות את מורייך. שמא יש בנו תאווה לסקול?

 

[חיים פרידמן1]

לא נכון. איסור קבלה באלוה מקביל ל"וישתחוו לו

.ויזבחו לו" = מעשים שהם תמיד עבודה זרה.
לכן הפולט מפיו את המילים "הכול אלוהות" דינו כמשומד לכל התורה. וכן הפולט מפיו את המילים "זעיר אנפין הוא אלוהינו ואנחנו עמו". ואם עובד אותו בפועל כמליץ בינו לאין סוף, כגון שאומר "לשם ייחוד" הרי הוא מין.

 

[בר אiריין]

הבלים

עבודה זרה, מבחינה הלכתית, היא ביצוע מעשים שנעשו על ידי פולחן זר של עמים ספציפיים. אין שום עם שעבד את אלוהיו על ידי אמירת לשם יחוד. לומר לשם יחוד זו שטות, כמובן, ואפילו יש בכך מעין חירוף וגידוף, אך זה כלל לא עומד בקריטריונים של עבודה זרה.

 

[חיים פרידמן1]

העגל זה פולחן זר של עם ספציפי?

זו עבודה זרה יהודית למהדרין! "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (עומד בקריטריונים של עיקרי האמונה של הכוזרי). כמו "לשם ייחוד". ובתנ"ך שלי (ברויאר מוסד הרב קוק) כתוב שמשה ציווה להורגם ובזה שב חרון אף ה' ולתת עלינו היום ברכה.

 

[בר אiריין]

בוודאי.

פולחן העגל נעשה בהשפעה מצרית. היות שירבעם בן נבט ברח לאחר המרד למצרים, בימי שלמה, דרך הפולחן הזו הובאה לאפרים והותאמה למסורת על עבודת הכרובים, שלפי גרסה זו משה שבר את הלוחות בגינם. בנוסף לכך, אל תשכח שהגדרים לעבודה זרה לא נלמדים מסיפורי התורה אלא על פי קריטריונים של חכמינו. אני מוכן לגזור הלכות בצורה שאינה רבנית בלבד, אך השאלה היא אם אתה מוכן.